בס"ד

קרוב אליך ברשת

אני ילד של רבי שמעון

אני ילד של רבי שמעון

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כבר כמעט שבעים שנה שאני נוסע למירון בל"ג בעומר", פותח הרב ישראל גליס בדיבורו השופע, "ברוך ה', זכינו שבמשפחה שלנו עוברות בירושה תמונות של חמישה דורות – סבא שלי, אבא שלי, תמונות שלי, של הבן שלי ושל הנכד שלי, כולנו עשינו את החלאקה במירון".

הרב גליס מוכר בציבור כאיש ירושלים. מצד ייחוסו המשפחתי הוא דור עשירי ליושבי ירושלים, ובמשך שנים ארוכות הוא משדר ברדיו (ערוץ 7, רדיו קול חי) תכניות על עיר הקודש. בכל זאת, הקשר שלו למירון ולציון הרשב"י חזק מאוד, וכמות הסיפורים שיש לו על העלייה למירון ועל ההילולא, זורמת ממנו בשטף, כמעט כמו סיפוריו על ירושלים. אפילו סיפור לידתו שלו מתחיל, איך לא, במירון.

"אני ילד של רשב"י" קובע הרב גליס בחיוך ומיד מסביר: "סבא שלי, הרב יעקב קלמנוביץ' ז"ל, היה מזקני חסידי ברסלב בירושלים. במירון היה לו חדר קטן מעל ציון הרשב"י, חדר מספר 2, שבו התגורר בקביעות בכל פעם שהגיע למירון. הוא היה בעל תפילה של קיבוץ חסידי ברסלב במירון במשך חמישים וחמש שנה. ברור שעם ייחוס כזה, אז כל המשפחה הייתה נוסעת. אמא שלי ודודים שלי – כולם היו נוסעים למירון, וגם היה להם איפה לשים את הראש לנוח מעט.

הרב ישראל גליס

"שנה אחת, אמא שלי הגיעה למירון, ומיד נכנסה לתוך הציון. מתוך ההתרגשות הגדולה שבציון הרשב"י היא התחילה לבכות ולצעוק בקול גדול. מישהו עלה לסבא שלי ואמר לו שירד למטה, כי הבת שלו עושה בלגן… סבא באמת ירד למטה, ושאל את אמא: 'מה חסר לך, מה את צועקת כל כך?' אז אמא ענתה: יש לי ברוך ה' בנות, אבל אני רוצה שיהיה לי גם בן. סבא אמר בנחרצות: הכל בסדר, רשב"י כבר שמע אותך! עכשיו את יכולה להירגע ולשמוח. אמא נשארה קצת לנוח ולאכול משהו, ואחר כך חזרה הביתה. תשעה חודשים אחר כך, אני נולדתי…".

עולים למירון

התמונות מל"ג בעומר בשנה שעברה, של מירון וציון הרשב"י עומדים כמעט ריקים, עדיין צרובות בזיכרוננו. כולנו רגילים לראות את רבבות עמך ישראל גודשים את ההר בכל שנה, ונראה לנו שכך היו הדברים מאז ומעולם. הרב גליס יודע לספר שלא תמיד העלייה למירון הייתה חלקה כל כך: "בימים עברו, עוד לפני קום המדינה", הוא מתאר "כדי לנסוע מירושלים למירון, היה צריך להקדיש לדרך כמה ימים. היו יוצאים מירושלים ברכבת שנוסעת ליפו, מיפו בספינה לחיפה, מחיפה נוסעים ברכבת העמק עד צומת צמח, ומשם בספינה לטבריה.

הספינה הייתה עוצרת ליד רבי מאיר בעל הנס, שם התעכבו בדרך כלל איזה זמן, בעיקר לכבוד י"ד אייר, שהוא יום ההילולא של רבי מאיר. מטבריה, הנסיעה למירון הייתה בעגלה". את השלב הבא בהתפתחות קו ירושלים-מירון, הרב גליס זוכר כבר כילד: "בשנים שאחרי קום המדינה, הנסיעות התקיימו במשאיות. יהודים טובים ארגנו באופן פרטי שכירות של משאיות ישנות, ממאה שערים היישר למירון. המשאיות היו בעיקר שאריות מזמן הטורקים או הצבא הבריטי. כל משאית כזאת הורכבה לפחות משתי משאיות ישנות שיצאו מכלל פעולה, והספסלים של המשאיות נלקחו מבית המדרש של קרלין, ונקשרו לצדי המשאית…

ברור שעם כלי רכב כאלה הנסיעות ארכו יומיים או שלושה, עם הרבה עצירות בדרך, כשבכל עצירה כזאת של המשאית, הנהג היה צריך להתעסק כל פעם בתיקונים. ידענו מראש שכבר יעצרו שוב בקרוב, עד שאם משאית נסעה יותר מ 30- ק"מ רצוף, התחלנו קצת לדאוג. "היו נהגים חכמים שדאגו לעצירות בדרך בכל ציון אפשרי של תנא או אמורא, וכך גם הקהל היה רגוע וגם היה זמן לתיקונים. אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש מזרח ירושלים, ההסעות השתדרגו לאוטובוסים המיושנים של חברות ערביות מחברון וג'נין. הנסיעות גם אז היו ארוכות ומפרכות עם הרבה עצירות. נסענו אז בכביש מפותל שירד מבית אל עד לבית הכנסת-האורחים של משפחת שור. משם המשכנו בוואדי חרמייה – האיזור של אבו ג'ילדי השודד.

בימי הטורקים היו נוסעים בדרך הזאת על חמורים ועגלות, ואז עוד ארבו שם ממש שודדים לעוברי הדרכים. זקני הדור ההוא סיפרו, שכל השיירות שעברו שם היו נשדדות, חוץ מהשיירות של העולים למירון… השודדים פשוט היו נעלמים. בכל אופן, גם בשנים יותר מאוחרות, הנסיעה הייתה חוויה אחרת לגמרי ממה שמוכר כיום. גם כשהגיעו למירון, העלייה לציון הייתה שונה. ההסעה הגיעה לכביש למטה, והיה בסך הכל שביל צר במעלה ההר, שבו עלו ברגל עד הציון". עם כל הקשיים הרב גליס קובע באופן חד משמעי: "במירון לא היה מצב כזה, שלא באו בכלל אנשים! גם בתקופות של מאורעות קשים, תמיד, גם אם בדרך לא דרך, היו כאלה שהגיעו למירון. אני זוכר במיוחד את שנת תשכ"ז, בימים לפני מלחמת ששת הימים, המתיחות בארץ הייתה גדולה. בכל זאת, בל"ג בעומר, מספר ימים לפני פרוץ המלחמה, התאספה קבוצה מצומצמת של אנשים, מכל מיני מקומות, שהגיעו למירון. נסעתי אז עם סבא שלי, שהחליט לצאת לדרך מיד אחרי פסח. הייתה אז אווירה מאוד מיוחדת. אסור היה לנו להדליק אור, כמו בכל הארץ, אז את ההדלקה לא עשו על הגג אלא למטה בחצר. למרות המצב, הדליקו ושמחו מאוד".

הדב, הצמר, ורבי שמעון

סיפורי מירון של הרב גליס שונים ומגוונים – גם מתוך הספרים, אבל גם מתוך היכרות אישית. "ישנו סיפור מיוחד, בו הכרתי מקרוב את הנפשות הפועלות", מעיד הרב גליס. הסיפור הוא על ילד יהודי ששרד את השואה והצליח לעלות לארץ. כמו כל הילדים אז, שהגיעו לארץ ללא משפחה, שלחו אותו לקיבוץ חילוני. בראיון הקבלה עם מזכיר הקיבוץ, שאל אותו המזכיר מה שמו, והוא ענה "בעריש שיינפלד". המזכיר, שרצה להתאים את הילד למקום, מיד ניסה לעברת לו את השם: "השם שלך לא מתאים כאן בארץ ישראל. התרגום של 'בעריש' זה דב, ו'שיינפלד' פירושו 'צמר', אז נקרא לך כאן 'דֹּב צַמָּרִי'! דב צמרי זה שם עברי יפה, ומתאים לקיבוץ". הילד בעריש לא התבלבל: "תשמע אדוני! ההורים שלי נלקחו ברכבת לאושוויץ, ומאז לא ראיתי אותם.

אבא שלי אמר לי רק דבר אחד לפני שהוא עלה לרכבת: 'אני מבקש ממך בעריש! את השם שלך – אל תשנה!! אתה קרוי על שם סבא שלך, ותישאר תמיד בשם הזה'. אני את השם שלי – בשום מצב לא משנה! השם שלי הוא הזיכרון לאבא שלי!". כשראו שהילד מתעקש אז ויתרו לו, וקיבלו אותו לקיבוץ עם השם שלו – בעריש שיינפלד. הוא גדל כחילוני באותו קיבוץ, ואחרי שהתבגר עזב את הקיבוץ, הקים משפחה, ועבר לגור ברמת גן ברחוב הרואה, בגבול בני ברק. הוא עבד הרבה שנים בהסתדרות, וכשכבר היה מבוגר, ארגנו מטעם ההסתדרות טיול לגליל. תוך כדי הנסיעה באוטובוס ברחבי הגליל, המדריך לקח את המיקרופון ואמר לנוסעים: "אתם יודעים שהיום לג בעומר. אנחנו משנים מעט את כיוון הנסיעה כדי להגיע למירון, שם נעצור לכמה דקות כדי לראות את החגיגות הגדולות של ל"ג בעומר".

האוטובוס הוריד אותם למטה, ולראשונה בחייהם הם עלו במעלה ההר, ולנגד עיניהם המחזה – אנשים דתיים וחרדים, עם שטריימלים ועם הרבה ילדים, רוקדים בשמחה ובששון. אותו בעריש, למרות שכבר הרבה שנים לא היה דתי, התפעל מאוד מכל העניין. אחרי בערך רבע שעה שהם הסתובבו במתחם, הוא שמע פתאום רמקול רב עוצמה שמכריז על חיפושים של, לא פחות מאשר: "בעריש שיינפלד!!!" הוא ניסה לראות מי מחפש אותו, וראה שהרמקול מגיע מנקודת 'ילדים אבודים' שליד תחנת מד"א. מתוך סקרנות הוא התחיל להתקרב למקום, כשהוא שומע שוב את הכרוז: "בעריש שיינפלד! סבא שלך מחכה לך ליד תחנת מד"א!". אחרי כמה רגעים, כשהצליח להגיע לתחנת מד"א, הוא ראה שהביאו לשם ילד קטן בוכה, וסבא שלו מחבק ומלטף אותו: "בערישקה, איפה היית? לאן נעלמת?" הסבא נותן לו נשיקה ובמבה, עד שהוא מצליח להרגיע אותו. בעריש הרמת-גני החילוני ניגש לסבא החרדי ושאל אותו: "סליחה אדוני, מה עניין השם הזה 'בעריש שיינפלד'?" הסבא ענה: "היה לי אח שנהרג בשואה בשם הזה, והנכד שלי קרוי על שמו". בעריש פתח זוג עיניים גדולות, הסתכל עליו בשתיקה כמה שניות, ואז צעק לו בהתרגשות: "יודל'ה! אִיך לִיבּ!! אני חי!!!" בעריש זיהה שהסבא שמולו הוא אח שלו….

"כך נפגשו שני אחים, שלא נפגשו במשך למעלה משישים שנה מאז השואה, אצל רשב"י", מסכם הרב גליס את הדרמה. "הם בכלל לא ידעו אחד מקיומו של השני, ופתאום כל אחד רואה לפניו את אח שלו חי! את החיבוק והבכי של שני האחים שנפגשו, קשה לתאר. היה כאן גם מרכיב חשוב מאוד, שבזכות הצוואה של האבא הוא שמר על השם שלו.

מי יודע, אם הוא היה מחליף שם ל'דב צמרי' אם הוא היה זוכר שבעצם מדובר עליו". הרב גליס ממשיך ומוסיף עוד נדבך אחד לסיפור: "הסיפור הזה קרה לפני חמש עשרה שנים בערך. סיפרתי אותו אז באחת מתחנות הרדיו, ולאחר מכן קיבלתי טלפון מהבן של אותו בעריש שיינפלד. היהודי אומר לי כך: 'תשמע טוב, שני האחים האלו שנפגשו גרו במשך שנים במרחק של עשר דקות הליכה אחד מהשני! תאר לעצמך: ברחוב הרואה ברמת גן יושב אח אחד, וברחוב ירושלים של בני ברק יושב האח השני, ובלי רשב"י הם לא היו נפגשים'. היהודי גם סיפר לי שכל המשפחה חזרה בתשובה, ואבא שלו הפך לחסיד ויז'ניץ…".

גם מופתים יותר מובהקים של רשב"י ושל הצדיקים הבאים לשמח בהילולא, לא נעדרים מסיפורי מירון של הרב גליס: "ישנו סיפור ידוע, משנת תרפ"ג (1923), על אישה שאחרי הרבה שנים שלא היו לה ילדים, נפקדה בבן זכר. היא קראה לבן שלה שמעון, לכבוד רשב"י. כשהיא הגיעה שנה אחת עם הילד אל החגיגות במירון, מרוב הדוחק והדחיפות הילד קיבל מכה בראש ונפטר במקום. האישה לא חשבה פעמיים – היא לקחה את הילד, נכנסה איתו אל תוך הציון והתחילה לצעוק: 'רבי שמעון! חיכיתי כל כך הרבה שנים עד שנולד לי הילד הזה!! קראתי לו בשם שלך! אני לא עוזבת את המערה, עד שהילד שלי מתעורר חזרה לחיים!!' היא בכתה ובכתה, ופתאום הילד הזה מתחיל להתעטש, והתעורר לחיים".

באים לחתונה

הביטוי 'הילולא' מוכר ונפוץ מאוד ביחס לפטירת צדיקים. לרוב, נשכחת המשמעות המקורית של הביטוי שהיא – חתונה. "רבי מרדכי מזוויעל זצ"ל נהג לומר, שרשב"י מזמין את כל עם ישראל לבוא להילולא-החתונה שלו" אומר הרב גליס. "אז כמו שבחתונה רגילה, כל אחד מהמוזמנים מגיע לשלב אחר, ככה גם בחתונה של רשב"י. בחתונה יש כאלה שבאים לחופה, יש כאלה שנוחתים היישר לסעודה, יש כאלה שמגיעים לריקודים ויש את אלו שמגיעים ראשונים ויוצאים אחרונים. כך אצל רשב"י בל"ג בעומר. כל אחד מרגיש אחרת, מתי להגיע וכמה להישאר, עם מי לרקוד ועם מי להתפלל. יש אנשים שמתפללים כמה רגעים בציון, וחוזרים בחזרה. יש כאלה שבאים לעשות חלאקה בשעות הבוקר ויש שבאים להדלקה. הצד השווה שבכולם זו השמחה הגדולה בחתונה של רשב"י, שזאת הרגשה מאוד מיוחדת ושמחה מאוד גדולה".

עם מי יצא לך לרקוד או להתפלל? "ברוך ה', יש הרבה מאוד דמויות מעניינות וחשובות שהגיעו למירון במהלך השנים", עונה הרב גליס. "סבא שלי, כמו שאמרתי, היה בימים עברו דמות מרכזית במירון. אני זוכר פעם אחת שעליתי אליו בל"ג בעומר לחדר, וראיתי אותו יושב עם הרגליים על המיטה ולומד זוהר. פתאום ראיתי נחש מסתובב בחדר וממש נבהלתי! רציתי לקחת מקל ולנסות לעשות משהו, אבל סבא עצר אותי. 'אל תיגע בו', הוא אמר לי 'הוא לא עושה לך כלום, אז אל תעשה לו. בוא שב לידי ותלמד זוהר, תראה שהכל יהיה בסדר'. באמת אחרי חמש דקות הנחש נעלם…"

הרב ישראל גליס בילדות

הסיפור עם הנחש מוביל את הרב גליס לדמות נוספת משנים עברו שהייתה מרכזית במירון – הרב משה צבי נריה זצ"ל. "עם הרב נריה הייתה הרגשה מאוד מיוחדת בחגיגות במירון", משתף הרב גליס, "זכיתי במשך הרבה שנים לרקוד איתו בחצות לילה את הריקוד המיוחד שלו עם השיר שהוא חיבר לכבוד שחרור מירון במלחמת השחרור – 'צהלי ורוני'. גם התפילות שלו, אמירת התהילים והשמות הרבים שהוא הזכיר על הציון, היו נרגשות במיוחד. "שנה אחת, כבר נפרדתי מהרב נריה, וחשבתי שמישהו לקח אותו הביתה. להפתעתי, אחרי שעה הוא הופיע שוב בציון. כששאלתי אותו איפה הוא היה, הוא לא רצה לומר. 'נו, זה לא חשוב…' ניסה להפטיר. אבל לא ויתרתי לו, עד שבסוף הוא גילה לי שהוא ירד לנחל מגידו, אל הציון של רבי יוסי בן קיסמא.

אמרתי לו: 'ומה איתי? אני לא צריך להיות אצל רבי יוסי בן קיסמא?' הוא ניסה לדחות אותי שוב – 'אתה עוד צעיר מדי…' אבל בסוף הסכים, וכך ירדנו בחשיכה אל הציון של רבי יוסי. "זאת הייתה פעם ראשונה שלי במקום, וראיתי את הרב נריה מתרגש בצורה לא רגילה. ישבנו ואמרנו תהילים, ואחרי כמה רגעים שמעתי רחשים בין העצים… הרב נריה ראה שאני מוטרד, ואמר לי בשיא האדישות – 'זה נחש, אל תפריע לו והוא לא יפריע לך…' הוא המשיך לומר תהילים ברוגע, ואני כולי רועד…" נזכר הרב גליס בצחוק גדול. "עם אור הנר הקטן שהיה לנו, ראיתי את הנחש מחליק מהעץ וזוחל לתוך המערה. אינני יודע מה העניין עם הנחשים, אבל כבר בגמרא מסופר שנחש חסם את מערת הרשב"י ולא נתן להכניס שם את רבי אלעזר לקבורה, עד שהחכמים אמרו לו: 'יבוא בן אצל אביו', ואז הנחש זז כדי לאפשר את הקבורה".

גילוי אליהו

סיפורי מירון ממשיכים ומתגלגלים, והצדיק הבא שהרב גליס מספר עליו הוא הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, היה מתחיל את חגיגות ל"ג בעומר עוד בצפת" מספר הרב גליס. "הוא היה מגיע לשם בצהריים, ובתחילת הלילה הדליק בעין זיתים, בקבר רבי יהודה בר אלעאי. בשעות מאוחרות יותר, ולפעמים רק למחרת, הוא היה מגיע לחצר הרשב"י. הציבור היה מחכה בדריכות עד שהוא יסיים את אמירת התהילים שלו בחצר הציון, כדי לבקש ממנו ברכה.

מעמד החלאקה הרב ישראל גליס

אחרי בערך 20 דקות הרב היה מסמן לתזמורת שאפשר להתחיל לנגן, וכולם היו פוצחים בריקודים". מתברר שבשלב הזה, בעלי עין חדה יכלו להבחין בדברים מופלאים ביותר: "יש אצלי תיעוד מוסרט שצילמתי, איך בשניות הספורות שבין התהילים לריקודים ניגש לרב אליהו יהודי עם בקשה: 'כבוד הרב, הבן שלי כאן, הוא עוד מעט בן שלוש עשרה, אבל בגלל שהיד שלו משותקת הוא לא יוכל להניח תפילין בבר מצווה שלו. בבקשה שהרב יברך אותו, שהוא יוכל להניח תפילין!' הרב אליהו אומר לו מיד – 'איפה הילד? תביא אותו לכאן!' היהודי מביא את הבן שלו והרב אליהו מסמן לתזמורת להתחיל לנגן, ובשתי ידיים תופס את הילד ומתחיל לרקוד איתו. תוך כדי ריקוד הוא ניער את הידיים של הילד, ופשוט הוציא לו את השיתוק! גם ההמשך מתועד, איך אחרי כמה דקות, הילד שהיה עם יד אחת מידלדלת, רוקד במעגלים עם שתי ידיים מתפקדות!!".

הרב גליס מספר על נס נוסף מאותו ערב. אישה אחת צעקה מעזרת נשים שהבן שלה מגמגם, וגם הוא לקראת בר מצווה. הילד אמור לעלות לתורה, אבל בגלל הבושה שיצחקו על הגמגום שלו, הוא לא רוצה לעלות. הרב אליהו אמר גם הפעם: 'תביאי את הילד!' גם הילד הזה הגיע אל הרב, וכשהוא נעמד לידו הרב אמר לו: 'תשיר עכשיו את השיר של רבי שמעון בר יוחאי – 'ואמרתם כה לחי'! אבל בבקשה, תשיר את השיר בקול רם!!' הילד כמובן התחיל לשיר, ולמרבה הפליאה לא גמגם אפילו לרגע אחד! הוא שר את כל השיר, כשכל הציבור ביחד שר אחריו. "בחצר של רבי שמעון בר יוחאי יש הרבה שמחה ורואים הרבה ישועות" מסכם הרב גליס, "גם בזכות הרבנים והמקובלים שמגיעים ומברכים כל אחד שנמצא במקום, אבל גם ובעיקר – כל אחד יכול לפעול ישועות אצל רשב"י בל"ג בעומר. האמת היא שאפשר גם אחרי ל"ג בעומר. רבי שמעון בר יוחאי נמצא שם כל הזמן. תמיד אפשר לבוא לחצר הציון, לומר תהילים, להתפלל ולבקש. זה המקום לכולם"

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן