"אם לא יאפשרו לי להעמיד 'משגיחים' מטעמי, אנשים הנאמנים לי, וכל העבודה תתבצע אך ורק לפי ההנחיות הברורות שאעביר להם – לא אתן הכשר, ואף אודיע בכל מקום שאין לי כל קשר עם הקמח של המאפיות הללו".
מילים ברורות וחד־משמעיות אלו, נאמרו על ידי הגאון רבי לוי יצחק שניאורסון, רבה של העיר יקטרינוסלב שבאוקראינה לנציגי הממשל הסובייטי.
ברית המועצות של שלהי שנות השלושים, אימה וחרדה הם לחם־חוקם של עשרות מיליוני אזרחים. איש לא מעז להרים את ראשו, כל ניסיון שכזה ממוגר באחת, ללא רחמים, על ידי אגרוף הפלדה האימתני של השלטון הקומוניסטי. החיים היהודיים, או מה שנשאר מהם, ירדו למחתרת. בתי כנסת הולאמו והפכו למפעלי תעשייה, מקוואות טהרה נאטמו, רבנים ומלמדים נאסרו ועקבותיהם אבדו, כל אדם שני הוא סוכן חשאי המדווח לשלטונות על 'עבירות' של שכניו או אפילו של בני משפחתו. רק אי־אלו בתי כנסת נותרו פעילים, עם קומץ זקנים הפוקדים אותם ומשמשים כתפאורה עבור השלטון שכאילו אינו רודף את דת ישראל, כמעט ואין זכר לחיים היהודיים העשירים שפעלו ברחבי הממלכה.
הפחד אופף את כולם, כמעט את כולם, מלבד יהודי אחד ששלטון האימה לא יכול לו – הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, רבה של העיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק).
השלטון שלט בכל. באנשים, ברכוש, במפעלים, באדמה, הכל שייך לשלטון הסובייטי. אדם שאינו עובד ביום השבת, אינו מביא תפוקה ל"קולקטיב", מוגדר כפוגע בכלכלת המדינה ודינו להישלח לגלות לסיביר. שדות החיטה, טחנות הקמח, המאפיות – שייכים לשלטון, והפוגע בהם מוכרז כאויב העם.
נציגי השלטון הגיעו אל רבי לוי יצחק, שכיהן כרבה הראשי של העיר יקטרינוסלב שסביבותיה היו פרושים שדות חיטה לכל האופק, והוא זה שנתן את כשרותו על המצות לחג הפסח – והודיעו לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאם הוא לא יעניק את חותמת הכשרות שלו לטחנות הקמח ומאפיות המצות השייכות לשלטון, כך שההכנסות ממכירת המצות יהיו פחותות, הוא מכריז בכך מלחמה כנגד השלטון, וההשלכות מכך ברורות למדי.
אך רבי לוי יצחק לא חת מפניהם, והודיע במילים ברורות: "באם אוכל להציב משגיחים מטעמי שיפקחו על הידור המצות, וכל ההוראות שאתן ימולאו – אעניק בשמחה את ההכשר הנדרש. אך באם לא יאפשרו לי להעמיד משגיחים, או שלא יישמעו להוראות שלהם – לא אעניק את ההכשר, ואף אפרסם בכל מקום שהמצות אינן תחת השגחתי".
רבי לוי יצחק אף הוסיף והצהיר: "אסע לנשיא רוסיה, לקאלינין, ואעמיד בפניו את העובדות לאשורן. אם תרצו להעניש אותי, הרשות בידכם, אבל לא אתן הכשר למצות שלא נאפו לפי הוראות ההלכה, כפי רצונו של הקדוש ברוך הוא".

גאות מול שפל
יקטרינוסלב של ראשית המאה התשע־עשרה היתה בשיא התפתחותה, נהר הדנייפר ששימש כעורק תחבורה מרכזי להעברת סחורות ואנשים, אדמת האזור הפורייה ומרבצי פחם וברזל שהתגלו בסביבתה – הביאו לשגשוגה של העיר שהתרחבה עוד ועוד. הוקמו בה מפעלי תעשייה גדולים, מסילת ברזל נסללה בה והיא הפכה לעיר מרכזית בעלת השפעה רבה על האזור כולו. יהודים רבים התיישבו בה והיוו כ-40% מכלל האוכלוסייה.
הקהילה היהודית הקימה בעיר סידורי כשרות, בית עלמין, בתי כנסת ומקוואות טהרה, תלמודי תורה ומוסדות חסד ואף בית רפואה יהודי, רבנים בעלי שם כיהנו בה, ויהודי העיר נטלו חלק בכל ענפי התעשייה ואף נשאו במשרות כלליות כרופאים, עורכי דין, מנהלי חשבונות וכדומה.
במקביל לשגשוגה הכלכלי של תושביה היהודיים, החלה גם התדרדרות רוחנית. התרבות הרוסית חלחלה אל בתי היהודים, וההתבוללות קנתה לה דריסת רגל.
אחרי המפלה שרוסיה נחלה במלחמתה עם יפן (1905) חלה תפנית במדינה כולה, והיחס ליהודים הלך והורע. חברי מועצת העיר היהודיים התפטרו מתפקידם, הסתה פרועה קנתה לה מקום בלב ההמון ופוגרומים פקדו את העיר. עשרות רבות מיהודי העיר נרצחו, מאות חנויות נבזזו, דירות הוצתו, ויהודים רבים החלו לנטוש את העיר.
בתקופת שפל זו, בתקופה קשה גם מן הפן הרוחני וגם מן הפן הגשמי – נבחר רבי לוי יצחק לכהן כרבה של העיר יקטרינוסלב.
הוא האיש שיכול היה לרומם את קרן היהדות, הוא הקברניט אשר יכל לנווט את הספינה היהודית בין הגלים הסוערים. בגאונותו, בחסידותו, בתקיפותו ובכישרונותיו המזהירים – יכל לעמוד מול נחשולי הזעף הרוחניים והגשמיים.
רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מלובביץ’, עלה על כס הרבנות בעיר יקטרינוסלב בשנת תרס"ט (1909), וכיהן בה ברבנות שלושים שנה – עד ליום מאסרו, בתחילת חודש ניסן של שנת תרצ"ט (1939).

כזה ראש טוב…
רבי לוי יצחק, דור רביעי (בן אחר בן) מבנו בכורו של אדמו"ר ה'צמח צדק', הוסמך להוראה כבר בצעירותו על ידי גאונו דורו. ביניהם – הגאון רבי חיים מבריסק והגאון רבי אליהו־חיים מייזל מלודז'. לימים, כאשר הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי שהה ביקטרינוסלב, הוא התבטא אודותיו: "העולם אינו יודע כלל איזה גאון אדיר נמצא בין חסידי חב"ד".
מורו ורבו של רבי לוי יצחק, האדמו"ר הרש"ב מלובביץ’, דרש ממנו לקבל 'סמיכה' להוראה מרבי חיים מבריסק. רבי לוי יצחק נסע אליו, וכשרבי חיים בחן אותו ועמד על בקיאותו וחריפותו הגדולה, הוא התבטא כלפיו בכאב: "געוואלד ר' לויק, כזה ראש טוב, במה שיקעתם אותו?!". כוונתו היתה לכך שרבי לוי יצחק השקיע את ראשו בלימוד פנימיות התורה, לימוד החסידות והקבלה.
חסיד שהיה מבקר לעיתים בביתו של רבי לוי יצחק סיפר לימים, כי הוא ראה את כתב הסמיכה של רבי חיים, שם היה ביטוי המביע הפלגה מליצית על גדלותו, שתוכנה הוא אשר אם ישקלוהו על כף מאזניים אחת, ובצד השני יניחו מלוא הכף זהב – יכריע צדו של רבי לוי יצחק.

כן, אתה!
שעת לילה מאוחרת, נקישה נשמעת על דלת ביתו של רבי לוי יצחק. אישה מבוגרת נכנסת, סוקרת את החדר וכשנוכחת לראות שאין לה ממי לחשוש, לוחשת לרב: "בעוד כשעה, בחצות הלילה, יבואו לכאן בתי וחתני, שניהם מחזיקים במשרות ממשלתיות בכירות, ובואם לכאן כרוך בסכנה מרובה. רק לאחר תחנונים מצדי, הבטיחו לי לבקר אצל רב יהודי שיסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל. אך הם התנו זאת שהחופה תתקיים רק בביתך, אדוני הרב, ולא אצל אף רב אחר".
בחצות הלילה אכן הגיעו החתן והכלה והוכנסו לחדר צדדי, להסתירם מעין רואים.
ראשית דבר יש להשיג מנין. בשעה כזו – מהיכן מלקטים עוד שמונה יהודים?
אין מקום לדחיית החופה למועד אחר, יש לאתר שמונה יהודים, שלא זו בלבד שהם כשרים, אלא כאלו שלא ידברו על מה שראו. במידה ופיהם ייפתח – חייהם של הרב, בני הזוג ויתר הנוכחים, בסכנה.
חלפה לה חצי שעה והמנין התלקט לו, כמעט מנין. חסר אחד, העשירי. היכן מוצאים כעת יהודי עשירי?
על אחד הדיירים, צעיר יהודי, בבניין בו התגורר הרב, הטילו השלטונות לשמש כיושב־ראש ועד הבית. תפקידו היה לבדוק ולבלוש אחרי התנועה אל ביתו של רבי לוי יצחק, האם יש נכנסים ויוצאים, ושאכן לא נערכים בו טקסים דתיים.
הרב שלח לקרוא ליהודי זה, מבלי להודיע לו מהי מטרת הזימון.
כאשר הצעיר הגיע ושמע מהרב שהוא זקוק לו כעשירי למנין – הוא קפץ כנשוך נחש: "א־נ־י"?!
"כן, אתה", פסק הרב…
הלה ניגש אל החלונות, הגיף את התריסים והסיט את הווילונות, והמתין בדריכות לבאות.
הרבנית חנה, רעייתו של הרב, הביאה מפה גדולה. ארבעה מבין הנוכחים, שהיו גבוהים מן השאר, החזיקו בארבע פינותיה ופרסו אותה כחופה.
כאשר הרב סיים לכתוב את הכתובה, החתן והכלה יצאו ממחבואם. פני הכלה היו מכוסות, וגם החתן השתדל להסתיר את פניו ככל הניתן. מחמת פחדם של הזוג הצעיר לא הודלקו נרות, הרב ערך את החופה, בירך את הברכות, החתן קידש את כלתו בטבעת, ובשעה אחת ושלושים החתן והכלה מיהרו להסתלק מהמקום כל עוד נפשם בם, ויחד איתם כל שאר הנוכחים. מלבד שניים.
שני יהודים אלו הוציאו את כרטיסי המפלגה הקומוניסטית, ניגשו אל הרב ואמרו לו בהתרגשות: "רבי, כשאנו כעת כאן, במחיצתך, איננו רוצים להיפרד ממך, כל זה – בהציגם את הכרטיסים – איננו שווה בעינינו מאומה בעת שהננו יחד איתך"…

מי רוצה אמת?
בסוף חורף תרצ"ט (1939) ערכו שלטונות ברית המועצות מפקד־אוכלוסין כללי. בין השאלות שנצטוו האזרחים לענות היתה שאלת האמונה, האם הנשאל מאמין בה' או חלילה לא. כאשר רבי לוי יצחק הבחין שרבים חוששים לענות בחיוב על אמונתם בה', הוא נשא דברים ברבים, הלך מבית כנסת לבית כנסת ודיבר מעל גבי הבימה בפני הציבור כולו, כי אסור לאיש יהודי להתחמק מלענות נכונה על שאלה זו, ומי שלא יענה נכונה – כופר הוא במלכות שמים. דבריו התקיפים שנאמרו ללא חת ובפני קהל רב, הותירו את כולם בהלם, ברור היה שבקהל יושבים מלשינים מוסווים שימסרו את הדברים לשולחיהם.
בעקבות נאומיו החדים, יהודים רבים, בהם גם כאלו שהחזיקו במשרות ממשלתיות, ניגשו למשרדי הרישום וביקשו לקבל מחדש את השאלונים שלהם על מנת לתקנם, הם דרשו שייכתב שהם יהודים מאמינים בה' אלוקי השמים. בראותם כי כך, אחרי תקופה יצאה הודעה מהשלטונות כי כל השאלונים אינם תקינים, וכל ממלאי השאלונים נדרשים למלא אותם מחדש.
מאוחר יותר, אחרי שנאסר, נשאל רבי לוי יצחק בחקירתו על פשר הדברים, והוא השיב בפשטות: מאחר שהשלטונות מעוניינים לקבל תשובות אמיתיות, והיות ורבים מהיהודים עלולים שלא לענות נכונה על השאלה הזו מחמת יראתם פן תקופח פרנסתם, לכן עוררתי אותם לענות את האמת על השאלה ולא להתחמק ממנה…

איומים לקריקטורה
כאשר השתוללותם של הקומוניסטים נגד הדת הגיעה לשיאה והדיה הגיעו לרחבי העולם כולו, יצא האפיפיור בקריאה נגד הממשלה הסובייטית. על אף אכזריותה ועריצותה, לא נעמה לחיכה של הממשלה ההתעוררות הכללית של דעת הקהל העולמית נגדה, והיא חיפשה דרכים להחליש את הרושם שעוררה קריאה זו. בין פעולותיה היה ארגון כינוס של רבנים במינסק אשר מהם היה צריך להישמע קול קורא להכחשת השמועה.
מעשה שטן הצליח. הם כינסו שלושים ושניים רבנים, ובהתאסף ראשי עם נאלצו לחתום על הודעה כי שקר הודעת האפיפיור, וכי אין רדיפות נגד הדת בברית המועצות. שיכורים מהצלחתם המסחררת, התכוננו לכנס אספה דומה מכל רבני אוקראינה אשר אף הם, כעמיתיהם, יחתמו על כרוז דומה. הם שלחו הזמנות לכל הרבנים להתאסף בחרקוב, משם תצא הקריאה לכל העולם כולו. בין המוזמנים היה גם רבי לוי יצחק.
ביודעם כי רב זה למשפחת שניאורסון מהווה אגוז קשה לפיצוח, וכי במשלוח הזמנה בלבד לא יסתיים הדבר, הם החליטו להשקיע בו היטב ולרככו, למען ישתתף אישית באספה ואף יצרף את חתימתו לכרוז שלהם.
לא אחר מאשר מפקד הג.פ.או. בעצמו הזמינו לשיחה אישית. הוא הסביר לרבי לוי יצחק את חשיבות האספה ועל התועלת המרובה שתצמח לתדמית הממשלה ברחבי העולם כולו, ובתום דבריו הושיט לו המפקד כרטיס חינם במחלקה הראשונה של הרכבת המהירה היוצאת לחרקוב.
רבי לוי יצחק לא התפעל מהמחווה, הודה למפקד על טוב לבו ומיאן לקבל את הכרטיס שהוגש לו. הוא הדגיש כי אינו זקוק לכך, וכי יכול הוא לנסוע על חשבונו האישי. המפקד לא ציפה לסטירת לחי מצלצלת כזו מידו של רב יהודי, אך הבליג על חרון אפו.
ביום המיועד הגיע רבי לוי יצחק לחרקוב. מיד בתחילת הכנס הרגישו הרבנים באיש זר המסתובב ביניהם, ובהבינם כי אינו אלא סוכן הג.פ.או. נמנעו מלדבר ביניהם. מה עשה רבי לוי יצחק? עמד במלוא קומתו והביע דעתו בגלוי ובפני כל, כי אסור על הרבנים לחתום על כרוז שכזה הבנוי כולו על שווא ושקר!
האספה נמשכה כמה ימים, ורבי לוי יצחק לא שקט ולא נח. ללא הרף דיבר והתריס נגד חומרת הדבר באם יחתמו הרבנים על מסמך של כזב. שר החינוך שעמד על חומרת הדבר, אשר כתוצאה מתקיפותו ועמידתו עלולה האספה להתמוטט, זימן אליו את רבי לוי יצחק והסביר לו באריכות את החשיבות הראשונה במעלה שהממשלה הסובייטית רואה בפרסום מסמך זה, ועל החומרה הגדולה שהיא רואה בהופעותיו הגלויות נגד טובת הממשלה.
תוצאותיה של שיחה זו היו אפסיות. רבה של העיר האוקראינית הגדולה עמד על משמרתו בתוקף, בגאון ובעוז, ועמדתו האיתנה גיבשה וחישלה את עמדת שאר המוזמנים אשר התחילו אף הם להתחמק מלהיענות לבקשת הממשלה.
תוך כדי מהלך האספה נודע על אישיות מסוימת העומדת לנסוע מחוץ לגבולות המדינה. רבי לוי יצחק שלח אליו שליח מיוחד וביקשו נמרצות אשר מיד בהגיעו לחוץ־לארץ ימסור לעיתונות העולמית על שערורייה זו של התנכלות השלטונות לרבנים.
השליח מילא את שליחותו באמונה, והידיעה התפרסמה בעיתונות החופשית. כלי התקשורת אף צירפו לידיעה קריקטורה בה נראה איש משטרה כשבידו אקדח שלוף, מולו יושב רב יהודי על כיסא, והשוטר מכריחו לחתום על הנייר המונח לפניו.
בתום האספה זימן שוב שר החינוך את רבי לוי יצחק, ובד בבד עם הדגשת אישיותו כמי שהצליח לחתור תחת מטרת האספה – העמידו על חומרת מעשיו בתור אזרח במדינת רוסיה באומרו לו: "אדם גדול אתה, אבל אזרח רע".

"אישיות מסוכנת"
כל עוד רבי לוי יצחק ניהל ברמה את עדתו, והנהיג בעוז את יהודי המחוז והמדינה כולה, השלטון הקומוניסטי לא יכול היה להמשיך בתכניתו, למחוק כל זכר ליהדות פעילה. רבה של יקטרינוסלב עמד כעצם בגרונה.
בליל ט' ניסן תרצ"ט פרצה פלוגת שוטרים לביתו ולקחוהו למאסר, ממנו לא שב עוד לביתו.
הוא נלקח לבית הכלא בעיר הבירה קייב, שם עבר חקירות מתישות ועינויים בלתי־נסבלים. עיון בתיקי החקירה שלו, שנחשפו בשנים האחרונות, מגלה עד היכן הגיעה אכזריותם של החוקרים. רוב חקירותיו נערכו בלילות שבת או לילות חגי ישראל, ישנן חקירות שארכו יותר מ-12 שעות רצופות, כאשר מתוך שעות ארוכות אלו נותרו רישומים של שאלות מועטות, ולא קשה לדמיין מה הוא עבר בשאר הזמן. עיתים הוא נחקר פעמיים או שלוש ביממה אחת.
גופו סבל רבות, אך רוחו נותרה איתנה. גם מקריאה שטחית של תיקי החקירה עולה כל העת התופעה שלמרות אכזריות החוקרים, רבי לוי יצחק אינו מוסר להם אף שם של יהודי על מנת להפלילו כשותף לו ב'פעולות החתרניות'. השמות היחידים שהוא 'זוכר' בחקירתו הם של אנשים שכבר נפטרו, או כאלו שכבר יצאו את גבולות המדינה.
רבי לוי יצחק שמר מכל משמר על גאון יעקב, גם במקום איום זה, וגם כאשר הדבר עלול היה לעלות בבריאותו. את זקנו לא הצליחו לגלח, והוא אף 'זכה' לשם־תואר מפי הסוהרים – 'האיש שאינו מקבל חבילות בשבת'. אחת לעשרה ימים היה כל אסיר זכאי לקבל חבילה מביתו. רעייתו הרבנית חנה, ביודעה שבעלה אינו אוכל את מאכלי העכו"ם בכלא, היתה מכינה לו אוכל, ומביאה לו, ביום המיועד, חבילה עם מזון ובגדים.
כאשר היום העשירי היה חל בשבת קודש, היתה הרבנית מוליכה לו את האוכל באמצעות נערה גויה, אולם התברר כי רבי לוי יצחק סירב לקבל את החבילה – כיוון שלשם כך היה עליו לחתום ולאשר כי קיבל אותה. לא עבר זמן רב, ומצבו הגופני – אליו נוספו אותות החקירות הקשות – הלך והידרדר.
חקירותיו ארכו חודשים ארוכים, וכאשר החוקרים נוכחו לראות כי באופן כזה הם לא יחלצו אשמה ברורה, העבירוהו לבית הבית הכלא בעירו דנייפרופטרובסק, שם היו עצורים יהודים נוספים מבני קהילתו, השוחט והגבאי, ועוד דמויות מבני הקהילה, כאלו שהחקירות והעינויים מוטטו את כוחותיהם, והם היו מוכנים להודות בכל מה שיאמרו להם – ושם החוקרים ערכו עימותים בין רבי לוי יצחק לבינם.
גם שם הכחיש רבי לוי יצחק את כל ההאשמות שניסו לטפול עליו.
בסופו של דבר, בשל 'אישיותו המסוכנת' הוחלט להגלות אותו לכפר נידח בערבות קזחסטן, למשך חמש שנים. שם שהה הוא, בתנאים בלתי־אנושיים, מחורף שנת ת"ש ועד אחרי חג הפסח תש"ד.
 
הכל קבלה
רבי לוי יצחק הוא ייחודי בשיטת תורתו, בנתיב שהוא עצמו סלל. הוא לא רק גאון, לא רק מעמיק, לא רק מחדש, אלא פורץ דרך. רבי לוי יצחק בנה מערכות שלמות של ביאורים בתורת הסוד המדויקים על־פי הרמז. דבר זה אינו מצוי, כמדומה, אצל קודמים לו, ראשונים ואחרונים, שעסקו בתורת הסוד ובתורת הרמז (ראו בעמוד 22).
לא רק בתורה ראה הוא כיצד הכל עולה בקנה אחד, אלא גם בחיי היום־יום, בכל הנעשה בעולמו של הקב"ה. סיפורים רבים סובבים סביב גישתו זו, אך דומה כי הבולטת מכל היא – רשימתו אודות מאסרו וגלותו. בקריאתה אנו עומדים נפעמים מהיקף גאונותו בקבלה, ומהתאמת המאורעות לתוכנם הקבלי באופן מפליא.
"אני לוי יצחק בן זעלדא רחל, הגלתי על משך ה' שנים, למתא [=לעיר] ציאילי במדינת קזחסטן. ומהם . . ישבתי בבית האסורים, מן ט' ניסן ה'תרצ"ט עד ט"ו שבט שנת שת"ה (בס"ה, בחמשה בית האסורים. בתחילה בדניפראפעטראווסק ואח"כ בקיוב ואח"כ עוד הפעם בדניפראפעטראווסק, ואח"כ בחארקאוו ואח"כ באלמא אטא), היינו משך ש"ג ימים כמספר שב"א. ואימתי הודיעו שמשפטי נמסר להאסאבא־סאוועשצאניע [=וועדה המיוחדת] דנ.ק.ו.ד. סס"ר, בליל הושענא רבה קרוב לאשמורת הבוקר . . והם שפטו אותי על גלות ה' שנים הנ"ל".
רבי לוי יצחק כותב: "ומובן שכל זה הוא בהשגחה פרטית מלמעלה על כל חטאתי ועוונותי ופשעי המרובים, ויהי' זה לי כפרת עוון, וה' הטוב אשר לא כלו רחמיו ירחם עלי ועל בני ביתי שיחיו . . בזכות אבותי הקדושים נ"ע זצוקללה"ה זיע"א…"
אחרי הקדמה זו, מתחיל הוא לבאר את הדברים על פי קבלה: "והנה שמי רומז על גבורות, הן לוי והן יצחק, כידוע. וכן מספר שניהם יחד [=הגימטריה של שתי השמות], שהוא מספר נד"ר. הנה נד"ר הוא בבינה מקור הגבורות.
"וכן בהצטרף לזה מה שאני "בן זעלדא רחל", הנה יעלה ביחד מספר תרנ"ו. שהמספר הזה רומז על שמות אלוקים [=שם מדת הגבורה] במילוי יודי"ן ש', וברבוע ר', פשוט פ"ו [=שלושה אופנים בחישוב הערך המספרי של שם "א־לקים"], והנקודות דשם אלקים הם ע', ביחד הוא תרנ"ו.
"מספר שוש"ן (ש"ו, מספר לו"י יצח"ק ב"ן, ש"ן מספר זעלדא רחל), שושן הוא אדום, כמו שושנה אדומה, והיינו בינה מקור הגבורות, ולכן ביום הכיפורים, בחינת בינה, מתחיל הפייט דתפלת מוסף בתיבת שושן, שושן עמק איומה. והמחתה של יום הכיפורים היתה של זהב אדום. ויום הכיפורים הוא כמו פורים, כידוע, הנה בפורים הי' כל המעשה בשושן הבירה…
"וזהו שישבתי בבית האסורים משך שב"א ימים, נקודת שבא הוא בגבורה, כידוע. והגלתי על משך ה' שנים, לנגד הה' גבורות"…
וכך ממשיך רבי לוי יצחק ומרחיב את הרשימה על משמעות חמש שנות מאסרו, ומדוע הוא ישב בחמישה בתי סוהר אך הם היו בארבע ערים, מה הסיבה שמשפטו נמסר בליל הושענא רבה, ומדוע מקום גלותו הוא בעיר "ציאילי", ויום הגעתו למקום הגלות היה דווקא ביום שני י"ט בשבט, וכן הלאה.
את רשימתו הכואבת הוא מסיים במילים: "ויהי רצון שבמהרה בימינו יומתקו כל הגבורות והדינים, ויהפך ה"צל" לאורה וטובה נגלית, ואשוב לביתי שלום במהרה בימינו אמן".

בכל הצבעים
במהלך חייו רבי לוי יצחק כתב אלפי גיליונות מחידושיו. מעיין תורתו נבע ללא הרף, אך רובו הגדול אבד במאורעות הזמן. השלטון הרוסי לקח ארגזים רבים של חידושי תורתו, והגרמנים ימח־שמם שרפו את הנותר.
במקום גלותו בציאילי שבקזחסטן, גם לחם למחיה היה בגדר מותרות. רבי לוי יצחק וזוגתו הרבנית חנה, שעזבה את ביתם ונסעה אליו לתמוך בו בגלותו, רעבו ללחם, פשוטו כמשמעו. הדברים היחידים שהיו להם בשפע, היו יתושים, חום כבד מנשוא, רעב ובדידות. מלבד זאת, היו הם צריכים ליצור יש מאין כל דבר לו הם נזקקו, ממים ועד קמח, מיטות וכלי מאכל.
ואם לחם אין להשיג, מי מדבר על מכשירי כתיבה כדפים ועפרונות.
אולם מסירת נפשה של הרבנית לבעלה לא ידעה גבולות, וביודעה עד כמה התורה וכתיבת החידושים שעלו כל העת במוחו הנובע יקרים הם לו, לא פחות מכזית לחם, ואולי אף יותר מכך, ליקטה היא עשבים שונים ויצרה מהם דיו, למען יוכל בעלה לכתוב בתמציתיות רבה את חידושי תורתו, אותם כתב על שולי דפי ספר הזוהר וספר התניא שהביאה איתה הרבנית עבורו מביתם.
בשל 'פס ייצור' ייחודי זה לדיו, חידושיו שנכתבו בשולי גיליונות ספריו הינם בצבעים שונים של דיו – אדום, ירוק, כחול ועוד, בהתאם לעשבים והחומרים שהיו זמינים תחת ידי הרבנית באותה העת.
כעבור שנים רבות, כאשר ספרים אלו נגאלו והגיעו לבנו, הרבי מלובביץ’, הוא מסר אותם לעריכה והדפסה, ובכל שבת, בהתוועדויות עם חסידיו, ביאר הרבי קטע מביאורי אביו על הזוהר, וביאר מה ההוראה מהם בעבודת האדם לקונו בחיי היום־יום.

עד הסוף
בתום תקופת גלותו, תוך כדי מסירת נפש לא מבוטלת, הצליחו חסידיו ומכריו ששהו באותה העת בעיר הבירה הקחזית, אלמא־אטא, להביאו ממקום גלותו אל עיר הבירה.
גופו היה שבור ורצוץ, החקירות והעינויים, הגלות המרה והקשיים היום־יומיים נתנו בו את אותותיהם, והמחלה האיומה קיננה בו ואכלה ללא רחם. כאשר רעייתו, הרבנית חנה, הביאה לימים לארצות הברית תמונה ממנו מתקופה זו, ובנם, הרבי, ראה את התמונה – הוא התקשה לזהות בה את דמותו של אביו. עד כדי כך השתנה מראהו לרעה. הרבי כתב בגב התמונה "אאז"ל?" [=אדוני אבי זכרונו לברכה?] כאומר, הזהו אבי ז"ל?…
בעיר הבירה היתה לרבי לוי יצחק מעט רווחה, שוב חזר הוא לחיות בין יהודים. למרות מצבו הבריאותי הירוד ועל אף שידע שהוא במעקב מתמיד של השלטונות גם בגלותו, רבי לוי יצחק החל מחדש לומר דברי תורה ברבים, לחזק ולעודד את רוחם השפופה של היהודים המקומיים, וקרא להם לשמור על קיום התורה והמצוות ללא פשרות.
רבי לוי יצחק שהה בעיר מספר חודשים מועט, מסוף חודש ניסן ועד ליום כ"ף מנחם אב, בו הוא השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, והוא נטמן בגולה.
מקובל היה בין החסידים ברוסיה של אותם הימים, כי הרוצה לצאת מגבולות מסך הברזל ומתפלל על קברו של רבי לוי יצחק, בקשתו נענית. גם כיום, בשנים האחרונות, קברו המרוחק הפך לכתובת ליהודים הזקוקים לישועה, והם עושים את דרכם הארוכה עד לציונו וזוכים לראות נסים ונפלאות. ■

פירורים משולחן גבוה

זיכרון ושכחה
למרות שמן התורה, גם כאשר ראש השנה חל בשבת יש לתקוע בשופר, גזר רבה (ראש השנה כט) שבשל החשש שיהודי ייכשל ויטלטל את השופר בשבת, אזי לא תוקעים ביום השבת בשופר. והגמרא אומרת שם, שזו גם הסיבה שלא נוטלים לולב בשבת, ולא קוראים את המגילה בשבת.
המצב המושלם הוא, שיהודי לא יגיע לשכחה ויקיים את המצוות כנדרש, כולל את מצוות "שופר", "לולב" ו"מגילה", אך מחשש שמא יהודי נמצא במצב רוחני ירוד, והוא עלול לשכוח דינים אלו ואחרים – בא רבה וגזר שלא יקיימו את המצוות הללו כשמועדים אלו חלים בשבת.
כותב על כך רבי לוי יצחק דבר נפלא: סופי התיבות של שלוש המצוות הללו, האות האחרונה של כל מצווה: שופר, לולב, מגילה – יוצרים את המילה "רבה".
 כאשר יהודי נמצא במצב של "סוף תיבה", במובן של האות האחרונה, המצב הנמוך ביותר של המילה, הוא עלול להגיע למצב של שכחה, ולכן הדבר נרמז בשמו של גוזר הגזרה.
אבל המצב הרצוי והנעלה הוא, כאשר יהודי נמצא במצב של שלמות – כאשר הוא ב"ראשי תיבות", באות הראשונה.
 כאשר יעקב אבינו חוזר מבית לבן לארץ ישראל, פוגש בדרכו את עשו, ובסופו של מסע הוא מגיע לעיר שכם, אומרת התורה (בראשית לג): "ויבא יעקב שלם".
 משמעות המילה "שלם", מלבד המובן הגשמי של "שלם בגופו", ו"שלם בממונו", כותב רש"י: "שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן". ההגדרה של "שלם בתורתו" היא – "שלא שכח תלמודו", כאשר אין מצב של שכחה.
 וראה זה פלא: המילה "שלם", במובן של "שלא שכח תלמודו" – היא ראשי התיבות של שלוש המצוות הללו: שופר, לולב, מגילה.
 (לקוטי לוי יצחק, אגרות קודש, עמודים רסב־רסג)

תיבת נח וראש השנה
בתפילת מוסף של ראש השנה, בחלק של "זכרונות", אנו אומרים עשרה פסוקים של "זכרונות", והראשון שבהם הוא זכרונו של נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים… ככתוב בתורתך: ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר איתו בתיבה"…
מה לתיבת נח בעיצומו של ראש השנה?
מבאר רבי לוי יצחק דבר פלא: חז"ל אומרים (ראש השנה י): "בראש השנה נפקדה שרה, חנה ורחל".
 כשנתבונן באותיות של שלושת השמות הללו, נבחין שכל שם הוא בן שלוש אותיות, ובכל שם ישנן שתי אותיות שהן שותפות גם בשמות האחרים, ואילו אות אחת אינה מופיעה בהן והיא ייחודית לה. האותיות הייחודיות שבשמות הנשים שנפקדו בראש השנה הינן: ש', נ' ל'. שלוש האותיות הללו, הן המידות של תיבת נח: "וזה אשר תעשה אותה, שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רחבה, ושלשים אמה קומתה". ש' של שרה בגימטריה שלוש מאות, נ' של חנה בגימטריה חמישים, והאות ל' של רחל בגימטריה שלושים.
(לקוטי לוי יצחק, אגרות קודש, עמוד שפב)