הצייר הנודד

מיכאל נצר, אחד האנשים הכי רוחניים שמתהלך בארצנו. הוא לופת ביד אחת מקל חרוץ נדודים וביד השנייה עיפרון פחם. שערו האפור וזקנו הארוך מתבדרים ברוח, כשהוא נודד מעיר לכפר, מחוף למדבר. בכל מקום הוא מצייר את דיוקנו של כל מי שנקרה בדרכו. איכשהו, בציורי העיפרון והפחם כל עובר אורח הופך להיות יותר יפה ויותר מואר. כאילו היה גיבור על. 

הסיפור של מיכאל יפה ובדיוני אפילו מכדי להיות מומצא. הוא נולד בארצות הברית ובגיל שלוש עבר ללבנון, וגדל כדרוזי (הדרוזים קדמו לאיסלם אבל העמידו פני מתאסלמים מאימת החרב. מיכאל מספר כי גם בילדותו וגם היום, האיסלם מחשיב אותם לכופרים. הם אינם נחשבים לערבים – בדומה לצ'רקסים). הסביבה אדוקה אבל המשפחה חופשית. בגיל אחת עשרה חזר לארצות הברית. בגיל תשע עשרה דורג בין עשרת ציירי הקומיקס הטובים ביותר בארצות הברית והיה אחראי על שלב הפנסליניג [-שלד הציור בעיפרון], בציורי הקומיקס של חברות הקומיקס הגדולות – מארוול קומיקס ודי.סי. קומיקס – שיצרו את סופרמן, ספיידרמן, באטמן וכל גיבורי העל. 

רוב מוחלט של הציירים, התסריטאים והאמנים הגדולים בתעשייה הזו היו יהודים. עם מוזר ומשונה שהימם אותו. בהפסקות הצהריים, על עיתון יומי וג'וינט הם דיברו על תנ"ך ועל מהפכנות פוליטית. ובכלל, כל הדיבור של היהודים היה שונה. זה עשה אצל מיכאל רושם עצום והוא החליט לקנות תנ"ך. עם התנ"ך הוא יצא למסע נדודים לאורכה של ארצות הברית, חזר ללבנון ושם הודיע על כוונתו להתגייר. סבתא שלו גילתה לו סוד שמור – אני יהודיה וגם אתה. הוא עלה לארץ, הוכר כיהודי ובמקביל הסתער – בעדינות האופיינית לו – על התורה. הוא הקים משפחה ביישוב עפרה, למד שנים רבות והוגה לאחרונה בכתבי הרב אשלג. כמו שפתחתי, בשנים האחרונות הוא נודד לאורכה ולרחבה של ארץ ישראל ומצייר את כל מי שנקרה בדרכו. אחרי רבע שעה של ציור כל אחד הוא גיבור על יהודי.

זכינו לארח את מיכאל אצלנו בבית 'משפחה מזמינה – בית פתוח ביפו ליצירה ויהדות', בחנוכה האחרון, חג הגבורה. מיכאל בא לספר ולצייר. הערב נמשך לתוך השעות הקטנות של הלילה. מיכאל נשאר לישון אצלנו והלך לדרכו בבוקר, אבל הלב ביקש להמשיך. אני צולל איתו לשיחה בראשיתה של תקופת הקורונה על מאורעות התקופה, על העומק הרוחני של גיבורי העל והסיפור האישי שלו.

מה קורה בקורונה

מיכאל תגיד, מה קורה בקורונה?

מיכאל: נראה שמה שעולה מתוך הקורונה קשור בשורש היותנו יהודים. הבשורה שאנחנו מביאים לעולם היא לא רק על קיומו של השם ולא רק על פועלו. הבשורה היא שאנחנו, היצורים, לא צריכים את כל העולם הזה. לא ביקשנו לבוא לפה, זה צורך של השם. מה שקורה בתכנית שלו זה לתת לנו תחום של בחירה כדי להחליט האם אנחנו הולכים בדרכיו או לא. רוב העולם, כולל אותנו במדינת ישראל, מתעסקים, לרוב, בצרכים של עצמנו. באה המגפה הזו ופתאום היא מציבה אותנו במצב של: אתם חושבים שאתם צריכים את כל זה? לא, אומר השם, זה אני שצריך אתכם.

אני לא מבין למה אתה מתכוון.

למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים? זאת השאלה הגדולה שכל העולם והגויים עוסקים בה: מה אנחנו עושים פה? מה משמעות החיים שלנו?

אנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות.

נחשוב רגע מה זה 'הצרכים שלנו'? אנחנו צריכים לאכול, לשתות וצריכים קורת גג וכו'. אנחנו צריכים כמה דברים בשביל עצמנו, בתוך מסגרת כלשהי. אבל לא אנחנו יצרנו את מציאות הצרכים, אז הם לא באמת שלנו. כשאנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים בשביל עצמנו – זה נותן לנו את הכוח לעבוד את השם. זה נדוש אבל נכון. 

מה שקרה במרוצת הדורות, זה שהשתרשה תפיסה שאנחנו מתקדמים בחיים מתוך מחשבה והרגשה עמוקה שכל מה שאנחנו עושים בעצם – ואנחנו עושים 'את מה שאנחנו צריכים' – זה להבטיח את הקיום שלנו. אבל זה לא העיקר. העיקר בחיים זה את מה שהשם צריך. 

ולמה זה ככה?

יכול להיות שחז"ל חשבו – ובצדק במצב הגלות – שהדרך היחידה להשאיר את העם מלוכד ומקיים את המצוות, זה כשהוא יבין שהוא עושה צורך של עצמו, בעולם הזה או בעולם הבא. יכול להיות שזה בגלל שחשבנו שהשם לא צריך את המצוות. זאת תפיסה משורשת: השם לא צריך שום דבר, הוא הרי 'הכל יכול'. מסתבר שזה לא לגמרי מדוייק. אם הוא לא צריך, אז למה לו להביא אותנו לעולם הזה? אם הוא 'לא צריך את הטובות' שלנו? 

אבל הוא אומר שיש לו תאווה לדירה בעולם הזה התחתון. מהי תאווה? מי צריך דירה? אדם רווק למשל, לא צריך דירה. הוא יכול לגור בפנימייה, בדירת שותפים ובכל מקום. כשאדם אומר 'אני רוצה שנבנה בית יחד' – האם הוא אומר לאשתו לעתיד, ניקח פטיש ונבנה? לא. הוא מבקש את ידה לשותפות נצח. כך גם השם מבקש את ידינו. אז מי זה שצריך פה? אם אני לא ביקשתי להיוולד ולא קבעתי את תנאי הקיום שלי, אז איך פתאום אני תקוע במיליון דברים שאני צריך לעשות בשביל להתקיים?    

מה שקורה עם המגיפה זה שהיא באה להעיק ולעצור את הכל ולו לפרק זמן קצר, כדי להחזיר ולעורר אותנו לשאלה: מה אנחנו עושים פה? אם עכשיו אתה לא יכול לסדר את הדברים של עצמך – לא כמו שהיה בכל יום קודם, כשהיית קם בבוקר והולך ועושה ועובד וכל החיים שלך היו סביב שמירה על הקיום שלך; אז אם אי אפשר עכשיו לעשות את זה, והקיום ימשיך להתקיים, זה יפנה אותנו לשאלה: מה אנחנו עושים מעבר לקיום של עצמנו?

אתה אומר – התכנית הייתה שאדם יעסוק בקיום שלו במינימום ההכרחי, אבל התפאורה השתלטה על ההצגה. כבר לא עוסקים בעבודת השם. ואפילו עבודת השם בעצמה עברה נימוק מחודש שהיא כאילו בשבילנו. גם כשאדם עובד את השם – הוא בעצם עובד את עצמו ועסוק בצרכיו. ועכשיו, כשלא רק האדם הפרטי אלא קיום האנושות כולה מצוי בחרדה ובארעיות ואין לאדם אפשרות להשתקע בעסקים ובתכניות שלו – הוא יידרש לשאלה לשם מה הכל קיים.

בדיוק. צריך להבין שבשורה התחתונה זה השם שמספק את כל צרכינו. והמגפה באה להזכיר לנו את העניין הזה, כדי להקל עלינו להתפנות אליו.

אין לי מה לעשות פה

אם נתבונן רגע ברעיון של גיבורי על – מדובר באנשים שמשולבים בחברה נורמלית ולא עסוקים רק בטובת עצמם. הם כל הזמן עסוקים בדילמה ובמתח בין מה שהם מחויבים לעצמם ובין מה שמוטל עליהם בשביל תיקון העולם והחובה הגדולה כלפי האנושות. אולי באמת הרעיון של גיבורי על – יש בו יסוד מאוד יהודי: מישהו שאומר שהוא חצוי בין ההצטרכויות הקטנות שלו לבין משימות מאוד גדולות. הרעיון של תיקון עולם מכניס לאנשים לראש סטנדרטים בלתי אפשריים ועצומים, שסתם אדם רגיל שהולך לעבוד וחוזר לביתו ויוצא לנופש לא חושב עליהם. 

דמיין לך למשל שבא מישהו ודופק אצלך בדלת. אתה פותח ועומד שם עני שאומר: 'אני רעב, יש לך משהו בשבילי לאכול?' מה מניע אותך לתת לו משהו לאכול? יש לו צורך מידי, האם ייתכן מצב שתגיד לו 'תשמע, אני לא צריך את זה עכשיו', ותסגור את הדלת? ברור שלא אתה צריך את זה.

כשהשם בא ואומר 'אני צריך אותך' ואתה לא מתפנה אליו, כי יש לך חיים ואתה צריך כל מיני דברים – במידה מסוימת זה נכון, אתה לא צריך את זה ואנחנו לא צריכים להיות פה. אם הייתי רוצה להיות פה – הייתי נכנס למשא ומתן עם השם על איך לבוא לפה, אבל הוא יתברך בכלל לא שאל אותי. זה נכפה עלי. על כולנו.

הצורך הזה של הקיום שלנו, הוא לא רק לבוא ולומר 'אני צריך לעבוד, כי אני צריך לאכול ואחרת לא יהיה לי בית ואני אמות ברחוב'. האם אלו החיים? האם זו יכולה להיות משמעות החיים? כל החיים לנסות לחמוק מהמוות? זה לא נשמע נכון, ראוי ואנושי. לא בשביל זה אנחנו חיים.

אם נדמה את זה לגיבורי על, יש גיבור על שבאמת החיים שלו ראויים לחיותם ומצדיקים 'סיפור', אבל כל האנשים שברקע שאותם הוא מציל, כל מי שאין לו משימה גדולה יותר מהחיים שלו, זה משהו מאוד עלוב ועכברי – לרדוף אחרי הזנב.

נכון, אבל לכל אחד יש צורך א-לוהי בקיום שלו בעולם הזה. אין כזה דבר כבנאדם שהוא שחקן משנה. אולי הייעוד והצורך עוד לא התממש, אבל השם צריך כל אחד ואחד. הוא זקוק לזה כדי להשלים את הבריאה שלו ובזה הוא תלוי בנו. זה דבר כל כך גדול ונשגב כשאתה חושב עליו, שזה מוריד את עול הקיום מעצמך, ואתה מבין שהקיום זה לא הצורך שלך – זה הצורך שלו.

תמיד חשבת ככה?

לא. תמיד הלכתי בכיוון אבל זה התחדד מאוד בשנים האחרונות. אינני אוהב להשתמש במילה 'קבלה' כי זה נשמע שאני הולך לכיוון מיסטי מדי, אבל בגדול מי שפוגש בקבלה וחסידות לומד את הדברים האלה.

מה זאת אומרת 'תמיד היית בכיוון?' אני שומע אותך מדבר על זה בלהט מיוחד, ואני שואל את עצמי מה קרה שהתורות האלה מדברות אליך ותופסות, מלא אנשים עברו ליד זה ולא הזדעזעו כל כך.

אחת המחשבות הראשונות שלי כילד, אחת ההשגות הראשונות, אני לא זוכר אם זה היה בגיל שלוש או ארבע, היו שהבנתי בצורה מוחשית שאני חי בעולם הזה כמו כולם אבל יש מעבר. באותו הרגע הבנתי שיש הרבה מה לעשות כאן. כמו בכל תהליך של התפתחות, לאורך הדרך יש השפעות ויש תקווה שכל ההשפעות החיצונית יובילו אותך לחדירה יותר פנימה לתוך עצמך.

איך זה בא אצלך לידי ביטוי בתור ילד?

בתור ילד נסחפתי אחרי התרבות והעולם שחייתי בו. אני לא יכול להסביר איך נמשכתי לציור וגיבורי על, אבל היה משהו ברעיון של גיבורי על כילד שפשוט תפס אותי, זה לא הגבורה וכוחות העל, אלא הרעיון שחבוי בסיפורים האלה. לאנשים האלה אין מה לעשות בחיים חוץ מלהציל את העולם, ללכת לחפש איפה צריך להיטיב, איפה יש רשע שצריך להילחם בו. זה הסיפור שלהם וזה מה שהם עושים. זה דומה קצת לאברהם אבינו, כשהשם בא לאברהם, הוא עונה לו 'הנני'. מה זה 'הנני'? הוא אומר: 'כן. אני פנוי. אין לי מה לעשות פה. לא ביקשתי להיות פה. זה לא העולם שלי, זה העולם שאתה יצרת. כל מה שחסר לי זה לדעת מה אתה צריך ממני' – זה ה'הנני'.

אני נזכר בסצנה חזקה בסרט הראשוני של ת'ור. הוא מין נסיך מהמיתולוגיה הנורדית, שמגיח מכוכב לכת אחר, אוחז בפטיש עצום. הוא נופל באיזשהו מצפה ששייך לחוקרת אסטרונומיה ולאבא שלה. האבא מנסה לגשר על הפער בין העיניים המדעיות שלו, שלא מוכנות לקבל אגדות, לבין אגדה שבעל כורחו הוא חלק ממנה. האסטרונומית מאוהבת בת'ור. תו'ר מנסה לחזור לכוכב שממנו נפל ואבא של האסטרונומית חושב שהוא סתם איזה הומלס מטורלל. הוא מזמין אותו לבר, ועל כוס בירה הוא נותן לו 'שמוס': 'אני יודע שאתה מרגיש שנפלת מכוכב אחר ואתה לא מוצא את המקום שלך בעולם. זו תחושה שכולנו מרגישים פה ואתה מרגיש תלוש ולא שייך ומתגעגע. בכל מקרה, אם אתה אוהב אותה – תעזוב אותה'. מה שמאוד קוסם בדיאלוג הזה שהוא ממש דיבר איתו בדיבורים התיאורטיים האלה של תכלית ירידת הנשמה לעולם. זה רגע שבו הצופה מזדהה מאוד עם הגיבור. מזכיר לי את הניגונים החסידיים סביב הפתגם: 'מפני מה ועל מה ירדה הנשמה למטה?' מה אני עושה פה בכלל? איך נקלעתי לפה? לפעמים אני רואה מריבות של פוליטיקאים, או טפסים ביורוקרטיים אינסופיים ואומר לעצמי – מה אני עושה פה? לא ביקשתי את זה! תקחו אותי מפה! 

בדיוק. לקומיקסים של שנות ה-70 הייתה השפעה חתרנית על התרבות והרוח האמריקאית. דורות של ילדים חונכו על זה הרבה לפני שעלו הסרטים למסך הגדול וזה נהיה פופולארי ואהוב. זו הייתה תעשייה קטנה ונרדפת. הרשויות אמרו שזה לא חינוכי וניסו להוציא אותם מחוץ לחוק בשנות ה-50, בטענה שזה גורם לאלימות. הרבה קומיקסים מז'אנר האימה נעלמו עם השנים. מה ששרד בסוף זה בעיקר הקומיקסים של גיבורי העל. לכל השאר לא נשארה הצדקה. כל הז'אנרים האחרים כמעט נפלו, אבל כאן צץ פתאום האדם במיטבו, כשהוא כאן כדי לשרת את הכלל.

להיות סופרמן: טוב בלי טראומה

מי הגיבור שאתה הכי אוהב? למי היה לך קשר מיוחד?

את באטמן ציירתי הרבה והייתי מאוד קשור אליו, אבל הוא לא אהוב עלי מכולם. האמת, שאני נוטה לאהוב יותר דמויות שלא היתה להן סיבה להיות מי שהן, כמו סופרמן.

סופרמן נפל לעולמנו מכוכב אחר. אם הוא היה רוצה לחיות את החיים שלו, הוא היה יכול להסתיר את עצמו, להיות ספורטאי חזק מאוד ולא להתעסק ב'גבורת על'. אין אילוץ. לא קרה לו משהו במשפחה כמו לבאטמן שהוריו נרצחו בפניו כשהיה ילד והוא סוחב כל החיים את הצורך ללחום בפשע. או ספיידרמן, שראה כיצד אותו שודד שהתעצל ללכוד, רצח את דודו המאמץ. לסופרמן לא היה סיפור רקע כזה. מה שגרם לו להחליט להילחם ברע, זה מפני שזה הטבע שלו. 'טבע הטוב להיטיב'. 

זה אמנם גורם לו להיות קצת לא אנושי… 

כן ולא, לכן הוא אחת הדמויות שקשה ביותר לכתוב ולשרטט נכון. 

אחת הנפילות הגדולות של הסרטים האחרונים שלו, זה שהבמאי רצה למחוק את התכונה העמוקה הזו שהוא מטבעו, בפנימיותו, טוב, שהוא לא כתפיסת האדם המודרני, המבוססת על חשיבות עצמית לפני הכל. הוא רואה שיש לו את הכוחות והוא יכול לחיות את החיים שלו באלמוניות ולנסוע לחלל וליהנות מהכוחות, וביסוד אין לו שום צורך להתעסק בלוחמה ברשע והצלת העולם. הוא קיבל חינוך טוב מההורים שאימצו אותו, אבל יש משהו טוב אצלו באופן יסודי, כי זה הוא. בסרטים האחרונים לא הצליחו להפנים את הרעיון של מישהו שרוצה לעשות טוב בלי לרצות משהו בחזרה.

אגב, בראשית דרכו של סופרמן הוא לא היה כזה כל יכול, עם הזמן וההתפתחות של הקומיקס סופרמן הפך לגיבור בעל כוחות על אינסופיים. הוא היה גיבור העל הראשון, לפניו לא היו גיבורי על עם תכונות פנטסטיות כאלו, כל הגיבורים לפני סופרמן היו בלשים או לוחמים. פתאום בא הדבר הזה, ובתזמון מיוחד: החוברת הראשונה יצאה בין השנים 39-38, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. קצת אחרי נפילת הכלכלה האמריקאית בשנות ה-20 סופרמן נרתם למלחמה. כשאבק המלחמות התפזר והתחילו לבנות את העולם מחדש, סופרמן כיכב למעלה והוא היה ההשראה לכל הגיבורים שבאו אחריו. 

ואתה מחבר את סופרמן לעבודת השם.

כשאנחנו מדברים על סופרמן – אנחנו מדברים על עצמנו. אנחנו חושבים על כל המגבלויות שיש לנו, על צרכים שצריכים לטפל בהם, שעליהם שוחחנו בתחילת הראיון. אנחנו מבינים שהם לא חלק יסודי ולא חלק שורשי מהקיום שלנו. הרצון של סופרמן להתגלות ולהיות סופרמן, להיות טוב מקורי, בלי סיבה, בלי סיפור ברקע, הרצון הזה הוא מעבר לדמות הפנטסטית, הרצון הזה הוא אנושי לגמרי. 

העולם היהודי שלנו מתנהל על אמות מידה כאלו שאומרות – תקריב את עצמך למען העולם של בוראך. התורה שלנו אומרת את זה בבירור – היא אומרת 'עבדו את השם'. כאן יהודי שומע את זה ופתאום חוזר להסתבך עם עצמו. ברגע שאתה אומר לו 'עבדו את השם' הוא מתחיל להסס ואומר 'רגע, יש לי חיים פה, יש לי הרבה הצטרכויות, מה זה 'עבדו את השם'? זה מפריע לי בחיים שלי…' ואם הוא מסתבך עוד הוא מתחמק בשם התיאולוגיה – 'איך יכול להיות שהשם מבקש שנעבוד אותו אם הוא לא צריך את זה! אז למה לעבוד אותו?'

שני העקרונות הכרחיים: להגיד שהשם לא צריך זה גם הכרחי, כי אחרת אתה הופך אותו יתברך לנזקק חלילה. ולהגיד שהוא יתברך צריך את העולם ואת עבודתנו זה גם הכרחי, כי אחרת הכל חסר פשר. יש לנו הכרח לתפוס את החבל ולמתוח אותו לשני קצוות מנוגדים.

העובדה שהעולם הזה חיוני להשם לא מפחיתה משלמותו ולא הופכת אותו לנצרך. כמו אדם שמסודר עם בית ועבודה והקיום שלו שלם, אבל הוא צריך לחלוק את החיים עם אשה. זה רק מוסיף לשלמות החיים שלו על הקיום השלם שיש לו. כך זה עם השם. 

גיבורי על יהודים

אני חש שהסיפור שלי הוא סיפור של כל יהודי עם הזיקה להשם שקשה להתעלם ממנה לכל החיים. הרי למה יש לנו זיקה להשם יותר מכל הגויים?

לא יודע, אני לא חייתי מספיק בין גויים כדי לנמק את האמירה הזו מניסיוני. אתה באמת חושב שליהודי יש יותר זיקה מכל הגויים? בתור אחד שחי עם דרוזים בלבנון ועם גויים באמריקה, אתה חושב שליהודי פשוט יש יותר זיקה מכל הגויים שגדלת בקרבם? 

אני אגיד לך איפה ראיתי, אבל קודם כל אבהיר נקודה שאני מאמין בה: יש  לנו זיקה כי נשמת היהודי היא חלק א-לוה ממעל. הוא יתברך לקח חלק מהאינסופיות שלו והלביש אותה בגוף של היהודי. אצל שאר העמים זה לא חלק א-לוה, אלא הוא יצר את הנשמות בהשתלשלות האורות והספירות. אין להם משהו מעצמותו של השם.

ראיתי את זה עם חברים בניו יורק כשהתחלתי לעבוד בקומיקס. לא הכרתי יהודים עד שבאתי לניו יורק. היו מעט יהודים בדטרויט ובטח שלא היו יהודים בלבנון. בניו יורק נחשפתי ליהודים וראיתי בהם משהו אחר, משהו יותר אנושי, ובה בעת – ראיתי בהם משהו שמרשה לעצמו לא להיקבע למוסכמות שסובבות אותו. 

למשל, כשהגעתי לסטודיו, היה שם בחור צעיר שקראו לו גו' רובנשטיין. הוא היה בן שבע עשרה ואני הייתי בן תשע עשרה. הוא עבד שם כעוזר. כשקיבלתי את העבודה הראשונה שלי, הוא התלבש עלי כי הוא רצה לעשות את שלב הדיו על שלב ציורי העיפרון שלי, במקום שזה יהיה מישהו מקצועי ומנוסה שעובד כבר הרבה שנים. הוא רצה להציג את העבודה שלו בדיו על ציורי העיפרון שלי. חששתי מאוד ולא רציתי. זו הייתה העבודה הראשונה, ורציתי מישהו מקצועי שיחמיא לה ולא טירון שיעשה עליה סיבוב ויתפוס עלי טרמפ. כך חשבתי בהתחלה. חלק מהטענות שלו היו בדיוק בעניין הזה. הוא אמר – איך אתה יכול לדעת שזה יהיה לך טוב עם אנשים שהם מקצועיים, אבל אין להם את הלהט שקיים בי? אני חייב להוכיח את עצמי! 

אני רואה את העבודה שלו ומתרשם: הוא באמת טוב ויכול לעשות. אבל עדיין חששתי כי לא היה לו שם מוכר. ואז הוא אמר לי: 'ונניח תביא מישהו מפורסם, איך אתה יכול לדעת שאני לא אעשה עבודה יותר טובה?' אמרתי לו: אני לא יכול לדעת. ואז הוא אומר לי: 'נכון, רק אלוקים יודע'. זה זעזע אותי. אחר כך השתכנעתי והוא הפך לאחד מאמני הדיו הגדולים בתעשייה.

למה השתכנעת?

הוא היה בחור חילוני לגמרי. כלל לא היו לו גינונים של אמונה או דת.

אבל גם המוסלמי אומר אללה אכבר?

נכון, ההתייחסות ל'אללה' מושרשת חזק מאוד בשפה הערבית, אבל הם אומרים את זה בדרך אגב, בשגרת הלשון הרגילה, לא בקונטקסט כזה, לא כנימוק מפתיע ולגיטימי באמצע שיחת חולין. ג'ו שלף את א-לוהים רק כשלא הייתה לו אפשרות להסביר את עצמו אחרת. 

אגב, בלבנון בגיל ארבע, הייתי שומע אנשים אומרים כל הזמן אללה – אינשאללה – הלוואי, אלחמדיללה – אללא קרים, ועוד ועוד. אני הייתי רק בן ארבע – התרשמתי מאוד וחשבתי לעצמי, מי זה הטיפוס הזה שכולם מדברים עליו ומעולם לא ראיתי, הוא חייב להיות מישהו חשוב מאוד. בכל התרבויות משאירים את הדברים שאין עליהם שליטה בידי השם.

הנה זה גם אצל תרבויות אחרות! מה מיוחד ביהודים?

אם אני אומר משהו בשם השם כדי לקדם את האמונה שאני מאמין בה – זה לא אותו דבר.

גם הוא קידם את הקריירה שלו!

הוא העמיד אותי בפני המציאות הזאת, שזה לא הולך לפי המעמד והמוניטין. זה שיש לו שם יותר גדול זה לא אומר שהולך להיות לך טוב. ואת זה הוא נימק בידיעה של מציאות השם. זה היה עמוק ומפתיע.

כלומר, זה שבבת אחת ראית שהוא לא מתרשם ממוסכמות, וגם שהוא הזכיר את אלוקים לא מתוך סתם אמירה, אלא מתוך אמונה פנימית כזאת. 

כן, אבל הוא רק דוגמא קטנה שאני זוכר כרגע. הוא לא היה היחיד שם, קרוב ל-70% מהאנשים שהיו בסטודיו היו יהודים. נתח די גדול מהאנשים שהיו בתעשייה, העורכים, המו"לים והאמנים. פתאום אתה נמצא בתוך תעשייה קטנה, נרדפת, שבקושי שורדת. אנחנו מרוויחים גרושים, כולם שם לא יכלו להתקיים ולצפות לחיים נורמליים. בשביל לחיות כצייר קומיקס אתה צריך לעבוד 14 עד 16 שעות ביום, וגם אז לא יהיה לך מספיק ולא תצליח לגור בדירה שכורה משלך, למשל. בשנים הראשונות הייתי תמיד צריך שותפים. במצב הזה, אתה רואה אצל החבר'ה היהודים שהקיום הזה פחות מעניין אותם, כל שאלת הקיום לא מרגשת אותם כל כך. כל הצרכים שבני אדם מטורללים מהם. כל אחד שם הוא גיבור על קטן. הוא לא מרוויח הרבה אבל נהנה מאוד לשבת ולהמציא סיפורים ולצייר אותם. 

לך לך

אז קיבלת את הרושם שחיי העולם הם לא א גרויסע מציאה. ומה קרה אז? 

אחרי שנתיים ראיתי והרגשתי שזה לא הייעוד שלי להמשיך בדרך הזאת. הגעתי להבנה שצריך לשנות פאזה, אבל עדיין חשבתי שהקומיקס הוא כלי פורה להעברת מסר ולהשפעה לטובה על העולם. עברה עוד איזה חצי שנה, בשנת 77, שבה נהייתי מאוד שקט. כמעט ולא השתתפתי בכל חיי התרבות והחברה שהיו שם. אני מגיע למסקנה פנימית שצריך לשנות את החיים. היה לילה אחד בגיל עשרים ושתיים, לפני שהבנתי את המגבלות של עצמי… [משתתק]

מה קרה באותו הלילה?

אני לא יכול לספר את זה אחרת, אז תסלח לי. הרגשתי כאילו נגעה בי יד השם. הרגשתי שהוא אומר 'אני רוצה אותך בשביל משהו, קום, עזוב, לך למדבר ושם אדבר איתך'. זאת היתה התחושה, והיא הייתה חזקה וודאית יותר מכל דבר אחר שהיה בי אז.

הפרק הזה הוא שינוי גדול בספר של החיים. המוכנות לוותר על הקריירה שהתחלתי בה בשנתיים אלה, כל מה שעליתי וטיפסתי, הוציאה אותי למדבר ושם התחלתי לקרוא את התנ"ך קצת יותר לעומק.

אז בגיל 22 כשאתה מוגדר בין עשרת הציירים הגדולים של הקומיקס ומהבולטים בארצות הברית, אתה מרגיש את התחושה הזאת ואת הקול הפנימי, ואתה עוזב ולוקח את התנ"ך והולך לאיזה מדבר? 

יצאתי למדבר, לדרך לכיוון קליפורניה, עם 10 דולר בכיס, בטרמפים מניו יורק. חיכיתי לרכבת אבל לא היה לי מספיק כסף. ושאלתי את עצמי שאלה: אולי אני יכול לחכות עכשיו, עד שיהיו לי יותר אמצעים ואז יהיה לי תהליך יותר קל? אבל הבנתי מתוכי שזה נוגד את כל הרעיון שהיה, שאם השם רוצה לדבר ולהגיד לך משהו, הוא ידאג לך בדרך. באותו יום החלטתי שזה מה צריך לעשות, ועכשיו. כמו בסיפור של היציאה ממצרים. אצלי זה היה סיפור מאוד עמוק ורגשי, לנדוד במדבר ארבעים שנה כשאין לך אלא רק את הבגדים שלבשת. הרגשתי צורך לשים את עצמי במצב דומה כדי לראות האם הוא יתברך נמצא שם, כדי לראות האם הוא קיים, האם הוא מדבר איתי, האם הוא מראה לי משהו.

אז הגעתי לסן פרנסיסקו, ואחר כך ירדתי לחוף לסן קלמנטה שזה בדרום קליפורניה. כבר בדקתי את המפות ובדקתי את האזורים, ומסן קלמנטה אם אתה הולך שעה מהחוף אתה כבר במדבר. עליתי למדבר והתחלתי לקרוא.

ישבתי שם כמה שבועות. היה קצת מזון, אוכל פה ושם. היו שדות עם עצי פרי ועוד כמה דברים לאכול מהם בקצה המדבר. היה אפשר ככה להתקיים. מים היו בשפע, אתה הולך עשר דקות ויש לך נביעה.

שרדתי שם במשך כמה שבועות, לא אכלתי הרבה. לקחתי איתי שקית גרעינים. היו שם גרעינים כמו שלנו השחורים, זה משהו שלא ראיתי בניו יורק וזה שונה מהגרעינים של לבנון הקטנים והלבנים. ידעתי שהגרעינים הם ממשפחת הבוטנים שזה מאוד מזין ויוכל להחזיק אותי. כשהייתי רעב התחלתי לנדוד ותמיד מצאתי משהו, אם זה עצי פרי, עלה, אם זה עשבים מסוימים שידעתי שאפשר לאכול אותם.

במצב שהייתי בו לא היה לי כזה צורך או רעב, הייתי בסוג של התעלות. צריך להבין גם שבימים הראשונים לשהותי שם קראתי את רוב התנ"ך והגעתי לנבואת דניאל על קץ הימים, בפסוק הראשון, בפרק י"ב, מופיע שם שֵם שהוא מאוד מוכר. 'ובעת ההיא יעמוד מיכאל'. רק הימצאות שמי בהקשר הזה, במצב שהייתי בו, וחיפוש אחר 'מה אתה רוצה ממני?' שינתה את כל החיים מאותו הרגע. גם היום, 40 שנה אחרי, אני לא יכול לנתק את זה מתוכי, אני מחובר לדבר הזה ואני רואה שזו הסיבה שלמענה אני כאן, ועדיין לא לגמרי מצליח להכיל  את היקף המשמעות שבה.

ומה קרה אז?

חזרתי לניו יורק ועשיתי הרבה בלאגן בעולם הקומיקס, עם סוג של עבודות קומיקס שבאות לסדר את ההיסטוריה האנושית ממבט תנ"כי – כאילו יש אדם שבא בשם השם לעולם, כבימי הנביאים שאהבתי לקרוא עליהם. יום אחד נכנסתי למו"לית של די.סי. קומיקס כמעט בכוח, מבלי לקבוע איתה פגישה. היא היתה מקורבת לסטודיו שעבדתי בו, ואהבה אותי, דאגה להרבה דברים שהייתי צריך כצייר מתחיל. שמתי לה עבודה חדשה על השולחן, אמרתי לה: הנה 3 ציורים ברצף, והנה כותרת והנה כל מיני, קחו ותדפיסו את זה ותרוויחו יותר מכל דבר אחר שאתם מוכרים היום. 

איך היא הגיבה?

ההתפתחות הזו כמובן סילקה אותי מהתעשייה, הפכה אותי לסוג של משוגע בעיני רוב הסביבה. לא היו לי כלים אפילו להסביר למה ואיך.

לא היה לך כלים לאורות של עצמך.

לא היו כלים לפנימיות המתפתחת, הייתי צעיר שבגדול עוד לא מבין לגמרי מה קורה פה. לקחתי את זה רחוק מדי ומהר מדי. ידעתי בוודאות שזה יפיל אותי מאוד חזק, אבל לא היתה ברירה כי מה שקרה לי בפנים גבר על המציאות המדומה שהיתה בחוץ. וזה בדיוק מה שקרה.

אתה יהודי!

בתקופת המסעות בארה"ב עברתי לבקר את אמא בדטרויט. סבתא שלי עברה לגור איתה באותה התקופה והיא שמעה על מה שקורה איתי. בבוקר הראשון, כשהתעוררתי ואמא כבר הייתה בעבודה, ראיתי את סבתא מתהלכת בסלון, כאילו מחכה שאתעורר. היא הייתה מאוד רצינית, כמעט מודאגת. לאחר כמה דקות עמדה מעלי ואמרה שהיא מבינה מה אני מחפש בחיים כי היא יהודייה במקור ואומצה על ידי משפחה דרוזית. היא הוסיפה שלא צריך לחפש אצל האסלאם או הנצרות, אלא רק ביהדות כי זה השורש. משום מה, התגלית המרעישה הזו לא הפתיעה אותי כל כך. זה היה נשמע לי הגיוני לגמרי, כאילו שברור. לא יכול להיות אחרת.

בקיץ האחרון לפני שעזבתי את אמריקה, חייתי בסנטרל פארק עם חבורה של אנשים שעשו את הקיץ שם ושרדתי בחוץ כמו ששרדתי כבר כמה שנים במסעות באמריקה. הייתי חוזר לניו יורק ועושה עבודה או שתיים בקומיקס ואז חוזר למסעות. בניו יורק כבר לא רצו לשמוע על הסיפורים שלי. אם אתה רוצה לעבוד, אמרו, אז קח, אבל בלי כל הסיפורים שלך. הייתי לוקח. 

באותו הקיץ, בשנת 81, אחרי ארבע שנים של כאוס, לקחתי עבודה של ספיידרמן, ואחרי שציירתי את העמוד הראשון הגעתי להחלטה שדי לי עם הקומיקס. למה אני צריך את העבודה הזאת בכלל? כדי לשלם על חדר ששכרתי כדי שאוכל לעשות את העבודה?! הגיע הזמן ליישם את ההבנות שצברתי במסעות ברחבי ארצות הברית. ניו יורק זה המקום הכי קשה להתקיים בו בעולם, כי שם הכל בנוי על ההיגיון הלא הגיוני הזה של 'כוחי ועוצם ידי'. כל התעשייה נבנית ככה וזה ממגנט מאוד. קשה מאוד להשתחרר מזה.

החזרתי את העמוד למארוול קומיקס ואמרתי שאני לא ממשיך את העבודה. 

באותו יום נגמרה לי השהות בחדר ויצאתי לרחובות. 

בשבועיים הראשונים עשיתי עוד עבודה תוך כדי שוטטות ברחוב, שנוצרה מהפנימיות המתגלית לאטה, ואחרי הכל הגעתי לסנטרל פארק ונשארתי שם כ-3 חדשים. הגעתי למסקנה שאין לי עוד מה לעשות בארצות הברית. הייתי צריך לחזור לשורשים, אל הארץ, ולנסות להבין יותר טוב מה שנגע בי. רציתי לבוא למקום שידעתי שאני שייך אליו. לא הרגשתי באותן שנים מקום אחר שיכול להיות כזה, בטח לא בדטרויט ובאמריקה.     

אני עושה טלפון לאמא ומסביר לה את המצב. והיא אומרת שאח שלי בקשר עם אבא שחזר ללבנון אחרי גירושים, והוא רוצה שמישהו במשפחה יבוא אליו, כי הוא הולך לניתוח והוא לא יודע אם הוא יצא מזה חי. הבנתי שביקור בלבנון הוא הזדמנות לבוא לישראל. לבנון הרי צמודה לגבול ואפשר פשוט לעבור משם… כך סברתי לתומי, והסכמתי. מובן שרציתי לראות את אבא, אבל המטרה של הנסיעה היתה להגיע לארץ.

מלבנון לעפרה

הגעתי ללבנון בספטמבר בשנת 81. התכנית היתה לשהות שם חודשיים-שלושה אבל אבא התעקש שלא אעזוב. כשקניתי כרטיס לצאת בפעם הראשונה, היה לו התקף לב באותו היום וזה מנע ממני לצאת. נתקעתי שם עוד כמה חודשים ואז התחילה מלחמת שלום הגליל. 

ביוני 82, צה"ל התחיל להרביץ ונכנס לנקות את לבנון. לבנון היתה אז באמת גיהינום. אי אפשר היה לנסוע חופשי ובבטחה. מיליציות של כל הסוגים הסתובבו בכל מקום והיתה סכנת חיים. הייתי מרותק לכפר שהיה חצי דרוזי וחצי נוצרי. הם הסתדרו ביניהם, אבל לבנון היתה בעצם אכולה על ידי אש"ף והסורים והפלנגות והמלחמות שהלכו שם. לכן כשצה"ל החליט שהוא מוציא את אש"ף מביירות רוב הלבנונים שמחו וזרקו אורז ופרחים בכניסת הטנקים.

אבל העניין הזה פג מאוד מהר. ברגע שהתפוגג האבק, הקול הערבי התחיל לצוף שוב ולהגיד שישראל אשמה בכל מה שקרה. הרוחות התהפכו מהר וצה"ל התחיל לסגת עד לצידון. הייתי תקוע במצב הזה עוד שנה ורבע בערך עד שהצלחתי לברוח. בעצם לא יכולתי לצאת דרך הרשויות כי לא היתה לי אזרחות לבנונית, מכיוון שאבא מעולם לא עשה לנו אזרחות. היתה לי ויזה שפג תוקפה, ומפני שהיתה מלחמה לא היו מוסדות פתוחים ואי אפשר היה לחדש ויזות. היה צריך קשרים עם מישהו שעובד במשרד ויכול לחתום על ויזה, ולא היו לי קשרים כאלו. 

בסוף אספתי את המעט שהיה לי ועליתי על מונית עם עוד מכר שהיה בביירות בזמנו. גם הוא נכנס ללבנון דרך ישראל. היה לו מכתב מאחד השרים שהרשה לו להיכנס כי הוא רצה לצייר את הכוחות על הגבול. עבדתי אז במקום שהבטיח שיביאו לי חותמת לוויזה. בסוף המקום הזה לא נתן חותמת וגם לא שילם משכורת. 

לקחנו את המעט שהיה לנו ועלינו על מונית לצידון, לעמדת כוחות צה"ל. למחרת הגענו לראש הנקרה ועברתי בידוק מאוד אינטנסיבי. יום שלם. השתכנעו שאינני בא להזיק ונתנו לי להיכנס. הבינו שאני יהודי. עליתי לארץ, למדתי, התחתנתי והקמתי משפחה בעפרה. אין ביכולתי להודות מספיק על כל הטוב שהעניק לי היישוב המיוחד הזה. החל בחיבוק החם מהיום הראשון עד לסביבה הנפלאה שבה התפתחו הילדים המקסימים. וכמובן אחרונה וחביבה מהכל, אשת החיל אילנה, שנושאת את התהפוכות שעוברות עלינו בגבורה, ושבלעדיה לא הייתה לי היכולת לעשות משהו בעל ערך, ולו הקטן ביותר, בחיים האלו.