בס"ד

האדמו"רית של חברון

האדמו"רית של חברון

מקובל לכנות את תושבי חברון בתואר "מחדשי היישוב היהודי בחברון", אולם למען האמת התואר המיוחד הזה נקשר כבר בדורות עברו, בראשם של היהודים שבאו שוב ושוב כדי לחדש במסירות נפש את האחיזה בעיר אבותיהם.
בעוד יומיים, בכ"ד שבט, ימלאו מאה עשרים ותשע שנים להסתלקותה של הרבנית מנוחה רחל סלונים, נכדתו של האדמו"ר הזקן, שהייתה מעמודי התווך של קהילת חב"ד המפורסמת בעיר האבות וכונתה "אם היישוב היהודי בחברון". חיבת הארץ של הרבנית, שזכתה לאריכות ימים, הייתה לשם דבר גם בחייה, אולם גם בשנים האחרונות נקשר שמה לאחד הסיפורים המיוחדים במאבק המתמשך על האחיזה היהודית בעיר.
היא נולדה ביום בו יצא האדמו”ר הזקן ממאסרו, בי”ט כסלו תקנ”ט. חסידים מספרים שכששמע האדמו"ר הזקן על הולדתה אמר: "עתה תהיה לנו מנוחה", ולכן קיבלה התינוקת את השם מנוחה רחל.
הרבנית מנוחה רחל השתוקקה שנים רבות לעלות לארץ ישראל. מסופר כי פעם אחת חלתה הרבנית עד שמצבה הוגדר אנוש. החסידים רצו בבהלה לאביה, האדמו"ר האמצעי, והוא לחש באזנה: "את תבריאי במהרה וגם תזכי להגיע לארץ הקודש".
בשמעה מילים אלו פקחה הרבנית את עיניה ולאחר מספר ימים הבריאה כליל. הברכה התקיימה מספר שנים לאחר מכן, כאשר הרבנית ובעלה הרב יעקב כולי סלונים נשלחו על ידי גיסה הרבי ה'צמח צדק' להתיישב בחברון.


חיזוק ליישוב המדולדל
התיעוד ההיסטורי של חברון, מספר על נוכחות יהודית שהצליחה להתקיים בקושי רב בתקופת ימי הביניים ובעידן הצלבני. עם עליית האימפריה הטורקית, התחזקה הקהילה היהודית בעיר והפכה לקבועה. יוצאי גולת ספרד שעלו ארצה לפני כחמש מאות שנה, רכשו קרקעות בחברון, והקימו בה את בית הכנסת "אברהם אבינו".
הקהילה הספרדית המפוארת הייתה רוב מניינה ובניינה של העיר, אולם סבלה מקשיים רבים ומנחת זרועם של ערביי העיר. גלי עליות החסידים (בהם עלה גם רבי גרשון קיטובר, גיסו של הבעל שם טוב, שהתגורר בחברון זמן קצר) ועליית תלמידי הגר"א שלושים שנה לאחר מכן, פסחו על חברון, ואנשיהם השתקעו בשלושת ערי הקודש האחרות – ירושלים, צפת וטבריה.
קושי זה לא נעלם מעיניו של רבי דוב בער – 'האדמו"ר האמצעי' מליובאוויטש ובנו של האדמו"ר הזקן. בשנת התקע"ו הוא הורה לחסידיו שגרו בעיקר באזור צפת לעבור לחברון ולהפוך אותה ל"מושב חסידי חב"ד".
האדמו"ר האמצעי ייחס חשיבות עצומה ליישוב היהודי בחברון. למרות שבאותה תקופה היו החסידים ברחבי רוסיה עניים מרודים, הוא ביקש מהם לתרום מכספם הדל לבניין העיר חברון וחיזוק הקהילה. חלק מהכסף שנאסף יועד לרכישת נחלת קרקע בחברון, בלב שכונת אברהם אבינו.
האדמו"ר השלישי, ה'צמח צדק', המשיך לתמוך ביישוב היהודי בחברון, ואף שלח לשם את גיסו וגיסתו שהתיישבו ב'בית שניאורסון'.
הרבנית מנוחה רחל הייתה ידועה כצדקנית ובעלת מופת. אריכות הימים לה זכתה הכתירה אותה בכינוי "די בובע מנוחה רחל" [הסבתא מנוחה רחל] ורבים ביקשו את ברכתה.
גדולי האדמו"רים וחשובי הרבנים שהגיעו לבקר בחברון, נהגו להגיע לביתה כדי לקבל ברכה, ולהבדיל, גם השכנים הערבים הכירו בגדולתה. מסופר כי בכמה הזדמנויות בהן הגיעו אליה ערבים שהיו בצרה וביקשו את ברכתה, הסכימה הרבנית לברכם, רק בתנאי שיבטיחו שלא להציק עוד ליהודים.
עם פטירתה, נטמנה הרבנית בחלקת חב"ד שבבית העלמין העתיק בעיר. קברה ננטש וחולל לאחר הכחדת הקהילה היהודית בטבח תרפ"ט. שנים לאחר מכן, לידיו של פרופסור בן ציון טבגר, שבעיקשות מופלאה איתר וחפר את חורבותיו של בית הכנסת 'אברהם אבינו' שחולל והפך לדיר עזים, התגלגלה מפה ישנה של בית העלמין העתיק. באמצעות מדידות מדוקדקות ותחקור של זקני הערבים, הוא הצליח לזהות במדויק את מקום קבורתה של הרבנית, ובנה מחדש תל אבנים מעל קברה. אבל גם בכך טרם באה מנוחה לציון הרבנית ולחלקת חב"ד הנמצאת בפינה המרוחקת ביותר של בית העלמין העתיק.
בשנות האינתיפאדה הראשונה, היה המקום מוזנח ומסוכן מבחינה ביטחונית. אנשים הגיעו לקברה של הרבנית בעיקר ביום פטירתה, והציון חולל באופן תדיר. יהודי חברון השתדלו מאוד להגיע ולשמר במקום נוכחות קבועה, אך מפקדי הצבא לא תמיד אהבו את הרעיון, והערבים היו מתנכלים באופן קבוע לחיים ולמתים.


שרשרת של מאבקים
"הבת שלנו היא 'מנוחה רחל' הראשונה בחברון מאז תרפ"ט", אומר בחיוך הרב דני כהן, תושב שכונת 'אברהם אבינו', המשמש כשליח חב"ד בעיר קרוב לחמש עשרה שנים. "המאבק הזה היה לא פשוט, אבל המודעות שהוא יצר לחלקת חב"ד הייתה משמעותית לאחר מכן. לפני כעשרים שנה, כאשר הממשלה דנה על קווי חלוקת חברון, התברר לפתע כי מנהלי המשא ומתן מטעם ממשלת ישראל לא קראו נכון את המפה, וחלקת חב"ד, ובתוכה קבר הרבנית, נמסרו לשליטת הרשות הפלשתינית. אנשי חברון הבינו את המשמעות של נפילת המקום בשנית לידיים ערביות, והצליחו לעורר סערה בקרב חסידי חב"ד בכל העולם. הלחץ הכבד על הממשלה גרם לשינוי מפות ההסכם, וכך זכה כל בית העלמין להישאר בידיים יהודיות", הוא מספר.
מאוחר יותר שופץ הציון ובמקום הוקם כולל ללימוד חסידות, כפי שחפץ הרבי מלובביץ'. "שירבו הוא וחבריו שבחברון, בלימוד התורה ובלימוד החסידות ובתפילה ברעותא דליבא", מצטט ר' דני בעל פה מתוך מכתב של הרבי לר' ברוך נחשון לפני כארבעים שנה, "ועל ידי כך יפעלו לכיבושה לצמיתות ברוחניות ובגשמיות. מונעים מבחוץ אין, רק מאחינו בני ישראל".
המאבק שנחל הצלחה הביא עמו עדנה למקום, שזכה לקבל אישור לנוכחות קבועה. הגישה לבית העלמין העתיק הפכה לחופשית ורצופה, ובמקום פועל מדי ערב כולל ללימוד חסידות, בו לומדים אברכים ור"מים מקריית ארבע וסביבתה. "רואים איך לימוד התורה והחסידות, גרם לכיבוש המקום גם בגשמיות", אומר ר' דני בביטחון.
בחברון מספרים על מופת נוסף מהשנים האחרונות הקשור לרבנית. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בראש השנה תש"ס, עמדו בתי היישוב היהודי תחת אש צלפים באופן יומיומי. בצה"ל חיפשו מקום מתאים לעמדה שתשלוט על מקורות הירי, ואז התברר כי המבנה שהוקם מעל חלקת הרבנית שולט על כל העיר, ובמקום הוקמה עמדה צבאית שאפשרה לצה"ל להגן על היישוב היהודי. היו מי שאמרו כי היישוב היהודי בחברון הציל את ציון הרבנית, וכעת הרבנית מצילה את היישוב.


שליחות קדושה בעיר האבות
לפני שהגיעו לחברון, היו ר' דני ורעייתו בת שבע בשליחות בשיקגו למשך שנה אחת. לאחר לבטים רבים החליטו לחזור לארץ ולעבור לחברון. "מי שמאוד דחף אותנו לעבור לחברון היה ר' ברוך מרזל, אליו הייתי קשור מילדותי. היינו משוחחים מדי פעם בטלפון, והייתי מספר לו בהתלהבות שהנחתי ליהודי תפילין לראשונה בחייו, או שפגשתי אדם שלא ידע שהוא בכלל יהודי. ברוך אמר לי שבחברון אכיר בכל יום עשרות יהודים – שאולי יודעים שהם יהודים אבל לא יודעים מה זה אומר לגביהם".
ואכן, עבודת השליחות של ר' דני ובת שבע מתייחדת בכך שרוב ה"קליינטים" שלהם הם מאות החיילים המשרתים באזור, שרובם המכריע לא הגיע קודם לכן לחברון, והסתכלותם הראשונית על המקום היא יותר כאזור רגיש ונפיץ מבחינה ביטחונית ופוליטית ופחות כעיר מורשת האבות והאמהות.
כדי להסביר את הייחודיות של השליחות בחברון, הוא מקנח בסיפור המפורסם על הרבנית מנוחה רחל, שבטרם נסיעתה ארצה, נכנסה אל גיסה האדמו"ר ה'צמח צדק' כדי לקבל ממנו את ברכת הדרך, והביעה בפניו את חששה מפני הנסיעה הארוכה, משום שלא הייתה בקו הבריאות וירדו אז גשמים רבים. צחק הרבי והשיב בחיוך "נו, אז מה? – תיסעי בין הטיפות". ואכן, כל הדרך ירדו גשמים עזים שהפכו את האדמה לבוץ סמיך שהנסיעה בתוכו הייתה כמעט בלתי אפשרית. אך כשהעגלה פילסה לה את דרכה בדרכים הבוציות, נדמה היה שהגשמים נמנעים מלרדת עליה והנסיעה עברה למישרין. המסורת מספרת שהגשם לא נגע ברבנית לא רק באותה נסיעה, אלא שבמשך כל חייה מאז ואילך טיפות הגשמים לא נפלו עליה אלא סביבה בלבד. "גם אנחנו בעצם ממשיכים באותה הדרך", מחייך ר' דני, "משתדלים ללכת בין הטיפות".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן