אולם השמחות הירושלמי שמארח מדי ערב חתונות ושמחות, הפך השבוע לערב אחד לאולם הרצאות בענייני חינוך ילדים. את מקומה של התזמורת החליף הפעם שולחן הרבנים שדנו בנושא "כלים לחינוך פנימי", על היבטיו השונים.
לא פחות מהסיפורים והעצות שכל אחד מהם נתן בהתאם למשנתו הרוחנית – מעניין היה לראות את הדינמיקה והקשב שבין הרבנים – הרב יהושע שפירא ראש ישיבת רמת גן, אחיו הרב יצחק שפירא ראש ישיבת עוד יוסף חי, הרב שמואל שטרן ראש מוסדות 'נחלי נצח' בברסלב, והרב גדי בן זמרה ראש אולפנת מעלה לבונה.
הצצה קלה בשורות המסודרות העלתה כי הרכב הרבנים על הבמה התכתב היטב עם מאות הגברים והנשים שישבו באולם הירושלמי – החל מדתיים לאומיים קלאסיים לצד חסידי ברסלב וחסידי חב"ד, ועד בעלי תשובה צבעוניים לצדם של חרדים ליטאים וספרדים.
לתמהיל הצבעוני הזה אחראים מוסדות "תורת חיים" הפועלים בשכונות גבעת שאול וקרית משה בירושלים, שמצליחים לאגד תחתם מאות תלמידים המגיעים ממגוון של קהילות וזרמים – החל מגני הילדים דרך בתי הספר לבנים ולבנות ועד לישיבה קטנה.
תכנית הלימודים בבית הספר היסודי משלבת חומר לימודים ייחודי של "חולין על טהרת הקודש", כאשר מקצועות החול כמתמטיקה, מדעים, טבע ועוד, נלמדים מתוך תכני התורה, לאור גישתו של הרב יצחק גינזבורג לפיה ישנה התייחסות תורנית מובהקת על כל תחומי החיים, גם בתחומים המוגדרים כ"חול" לכאורה.
הכנות לתפילה – השכמה, ניגון, העמקה והדרגה
"איך מחנכים לתפילה, עד כמה והאם שייך בכלל להכריח את הילדים להתפלל?", שאל המנחה, הרב יוסי פלאי. "אני חושב שאתחיל במה שאבא של הרב איציק אומר", פתח בחיוך הרב יהושע שפירא. "מי שמחנך את הילד שלו להתפלל, כשהילד שלו יגדל הוא ידע לחנך את הילד שלו להתפלל, אבל אם האדם עסוק בתפילה, הילד שלו יגדל וידע גם להתפלל. אם המסגרות נפרצות והכל נאבד צריך לשקול מה לעשות, אך בדרך כלל, זה נעשה בדרך ממילא – כשהאבא מתפלל ועסוק בתפילה, הילדים רוצים לבוא איתו. גם אם זה לוקח יותר זמן, עדיף שזה יבוא מתוכם. כשזה נעשה במלחמה רואים שהילדים ממלמלים מלמול כדי שהאבא ירד להם מהוורידים, ועד שהם יתחילו להתפלל באמת ייקח להם הרבה זמן להיגמל מהטעויות של האבא".
הרב יצחק שפירא מצביע על ניגוני התפילה כמפתח מוקדם להעמקה והתבוננות. "בשולחן ערוך מופיעה התפילה כזמן שיחידי סגולה מגיעים בו לגילוי הפנימיות והתפשטות הגשמיות. בשלבים הראשונים שאדם רוצה לצאת מהמקום בו הוא נמצא – הוא צריך כלים. אחד הכלים החשובים ביותר זה הניגון, שבאמצעותו הנפש יוצאת מהמצב השכיח בו היא מתחככת עם המציאות בעולם – ועולה למקום אחר, של ביטוי יותר פנימי. היכולת לחנך לתפילה היא על ידי ההרגלה של הילדים והאדם עצמו לנגן, ואז הנפש נמשכת למקום נעלה ופנימי, באופן שמאפשר לילד, גם אם הוא לא מחובר לגמרי למילים, להיות מחובר למנגינה ולאווירה שיש בפנימיות".
"למשפחת שפירא יש גנים טובים, זה לא חכמה", מחייך הרב בן זמרה. "יש בית ויש מוסד, ולא הכל מקשה אחת. בבית אני טיפוס כפייתי, במובן הזה שיש זמני תפילה וצריך לעמוד בהם. יש דרישה לקום ואני גם מעיר את הילדים לתפילה, אבל ככל שמגיעים לגיל ההתבגרות רמת הפיקוח יורדת בהתאמה. זה מאוד אישי ומאוד דורי ובאיזשהו שלב, המרחב הולך ונעשה גדול. כשמגיעים לשלב הזה אפשר לתת לילד למצוא מקום משלו, לא לשבת ליד אבא בבית הכנסת, ככה שאבא לא יציק".
"אצלנו באולפנה לא מפסיקים לדבר ולדון על זה, והדברים כל הזמן נבחנים מחדש", מוסיף הרב בן זמרה. "יש שעה בלו"ז לתפילה, אבל היא לא נערכת במסגרת כיתתית. הבנות מגיעות עם המון הרגלי תפילה מהבית ובית הספר היסודי, ואצלנו הן עוברות תהליך התפוררות של אותם דפוסים. לכל אחת יש את האחריות שלה והיא צריכה גם להגיע לשיעור בזמן, ולכן נרשמת נסיגה מסוימת, אבל התחושה והניסיון שלנו מראה שהמחיר שווה בבחינת ירידה לצורך עלייה. כל בת שניגשת לתפילה זו התמודדות שלה. היא בוחרת מה להתפלל וכמה, האדם הוא טיפוס מתפלל וזה מגיע מעצמן".
"אני רוצה להיות פרקטי", אומר הרב שטרן. "ילד וילדה מתקדמים בשלבי התפילה לפי מה שמלמדים אותם. בתחילה קריאת שמע, ברכות בכיתות הקטנות וכן הלאה. בהתחלה ילד מסתכל על מילות התפילה כמו על דף בשפה זרה, זה מאוד קשה להכנס לזה באופן לא הדרגתי".
"כשהייתי צעיר וחסר ניסיון הכרחתי את הבן הבכור שלי להתפלל, וזה פשוט לא עבד. יום אחד המלמד שלו פתח לי את העיניים ואמר לי לא להכריח להתפלל, אלא להרגיל, וראיתי שזה מצליח. צריך לתת לילד להתקדם לאט לאט לפי הקצב שלו, כמה שהוא מחובר: מה אומרים, כמה זמן להביא אותו לתפילה, מתי להגיע לבית הכנסת וגם מתי לצאת לשחק. העיקר זה להיות בנחת. במניין של החזון איש היה ילד שהשתולל ולא הפסיק לפטפט, ואבא שלו שהיה מאוד נבוך פשוט צעק עליו ללא שליטה. בסוף התפילה אמר לו החזון איש: 'הבן שלך למד ממך שני דברים: שאסור לדבר בתפילה, ושמותר לאבד את הרסן – ויצא שכרך בהפסדך'".
"הדבר הראשון היה ב'לימודה' והשני היה ב'שימושה'", משלים בחיוך הרב יהושע. "וגדול שימושה יותר מלימודה".
גבולות ומעבר לגבולות
הדיון המשיך לשאלת הצבת הגבולות והיחס בין כפייה בחינוך מול מתן אמון. "האם פחות שייכים כיום כפייה, גבולות ועונשים מסוגים שונים", שאל המנחה.
הרב שטרן ענה על פי ספר 'חובת התלמידים' כי עיקר ההצלחה תלוי במתן אמון. "הגמרא אומרת כי 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא'. מסביר האדמו"ר מפיאסצנא שהילדים כיום מתפקחים ומתבגרים יותר מהר מהדורות הקודמים וממילא נעשים חוצפנים כלפי ההורים. היום ילד הוא מבין ובעל דעה הרבה יותר מהדורות הקודמים, ולכן כבר בגיל צעיר קשה להגיד להם מה לעשות, וממילא צריך הרבה אהבה ואווירה טובה. צריך לתת בילד אמון והוא יצליח – כמו שר' נחמן אומר לדון לכף זכות ולמצוא בו נקודת טוב ועל ידי זה מעלים אותו באמת לכף זכות".
"דווקא בגלל שכולם היום יודעים שצריך זהירות מגבולות, צריך להיזהר גם לא לבטל אותם", מציג הרב יהושע שפירא עמדה שונה. "שמעתי בשם הרב ליפקוביץ שקיבל מהחזון איש שאמר כי 'בדור שלנו יש רק ימין מקרבת ולא שמאל דוחה'. כשסיפרתי לרב טאו את הדברים, הוא אמר שמה שבדור הקודם נקרא ימין מקרבת, אצלנו אולי נקרא שמאל דוחה. הפער בין הדורות פשוט לגמרי".
"נראה לי שאנחנו נתקלים יותר ויותר בתופעה כמו שר' נחמן מספר במעשה משבעה קבצנים – שמרוב חכמה נאבדו תכסיסי המלחמה", מוסיף הרב יהושע. "ההורים גורמים לאבדן דרך בכך שהם מצויים בחרדה בגלל שהם מסרו את השרביט לילדים, והם בטוחים שעדיף לא להתערב כדי לא להיות מפריע ופולש. לא צריך לדבר הרבה על גבולות אבל בתנאי שזה מובן מאליו. בתורתנו הנצחית יש יותר מצוות לא תעשה מעשה, וצריך להבין שלא תעשה זה חלק יסודי מהחינוך. הורים שמאוימים מהצבת גבולות ממש מפקירים את הפיתוח של הילד שלהם. נכון שהיום לא קל למצוא את הדרך להציב גבולות, היסוד הוא שזה צריך להיות בשקט ונעימות וללא כעס".
"אני קורא להורים לא להיבהל לומר 'לא' בנושאים מהותיים ברוחניות ובגשמיות, גם כשזה מעורר התנגדות ואפילו חוצפות", מוסיף הרב בן זמרה. "צריך לדעת שהנוער בתוכם בינם לבין עצמם אומרים תודה על הצבת הגבולות. יש לעשות הבחנה בין הצבת גבולות לבין כפייה ועונשים – שלהם אין מקום בגיל ההתבגרות. הצבת גבול יכולה להיות כזו שלא מבטלת את המעשה של הנער – אלא קובעת שהוא לא יכול לעשות את זה במרחב. לדוגמה: כשבנות באולפנה שומעות טראנסים ומוזיקה מאוד לא עדינה ומצדיקות את זה כי מדובר בפסוק מתהילים, הן נשלחות להקשיב באוזן ולהשאיר את המרחב נקי, כזה שמאפשר לחוש ולהרגיש משהו עדין ופנימי יותר".
"גבולות מתחילים מהלידה", מחדד הרב יצחק שפירא. "כשאמא מניקה את הילד היא יכולה להיות עם גבולות ובלי גבולות, וכשמניקים ילד בלי גבולות כל אמא יודעת מה קורה, ולכן להתחיל בגיל 3 זה שלוש שנים מאוחר מדי".
"במציאות שלנו היום יש שוני ביחס לנושא הגבולות, אבל הרבה מהשינוי איננו רק בגלל הילדים כפי שדיברו קודמיי, אלא נעוץ גם בהורים ובמחנכים שמרגישים שאין להם הצדקה פנימית", הוא מדגיש. "הם לא מרגישים שהם מספיק ישרים עם עצמם ובעלי זכות תביעה כדי להציב גבולות. כיום הרבה מההצדקה לגבול חינוכי נובעת לא רק מהתוקף שלי ומתחושת ההצדקה הסמכותית לתת גבול לשני, אלא גם מהשפלות שיש בתוכי – לפעמים אני צריך לתת הצדקה דווקא מכך שאני בא מלמטה. איך אני משדר שגבול עוזר? כי גם אני מול עצמי צריך גבולות, ואם לא יהיה לי אותם יהיה לי קשה להתמודד. אני בא ואומר שאני חלש וגבול מאוד עוזר לי. באופן כזה ניתן לראות את הגבול כחסד".
ריקוד הטנגו של הבית והמוסד
השאלה הבאה מנסה לברר את היחס הנכון בין הבית למוסד החינוכי, וכיצד מתמודדים כאשר בבית יש אופי מסוים והמוסד משדר בתדר קצת אחר.
הרב יצחק שפירא מעלה הבחנה מעניינת מהלכות מציאת אבידה. "כתוב במשנה שאם אדם מצא את אבדת רבו ואבדת אביו – בדרך כלל אבדת רבו קודמת, כי הוא הביאו לחיי העולם הבא, אבל אם אביו לימדו חכמה, אפילו אינו שקול כרבו – אבדת אביו קודמת. הסיבה הפנימית לכך היא שמה שהאדם מקבל מאביו, נקלט אצל הבן באופן יותר חזק ומושרש, בגלל עומק הקשר. לפי זה", אומר הרב איציק, "המשקל הוא שאם האבא לא מלמד את הבן חכמה אז צריך לסמוך יותר על המוסד. ההורים צריכים לזכור שהמוסד איננו רק מחנך, אלא גם הופך את הילד לכלי – שיקבל ויקלוט את החינוך מהבית. מאידך, האבא גם מלמד חכמה – הוא נותן לילד משהו והמוסדות צריכים לדעת שמה שהילד מקבל מההורים נטבע הרבה יותר חזק בתוכו, וצריך לתת לזה משקל גדול מאוד".
הרב גדי מתייחס לסוגיה מניסיונו כראש אולפנה של מאות בנות. "במצב של היום, בחירת ישיבה או אולפנה היא סוג של שידוך, וכמו בשידוך – בדרך כלל משדכים עם הדומים. יש היום הרבה אפשרויות וכמעט כל אחד לומד במקום שליבו חפץ, לכן הפערים בין הבית למוסד אינם גדולים. אנחנו משתדלים מאוד לא ליצור פערים ומחלוקות עם מה שהגיע מהבית, ומחנכים לקבל את תורת האב והאם בלי ליצור דיסוננס ומחלוקות. יש מקרים חריגים שהיה פער גדול בין הבית למוסד, ולבסוף הבית הכריע. כשיש הורה עם אג'נדה חינוכית מאוד חדה וחד משמעית, אני מציב תנאי: אם אתם רוצים שנחנך את הבת שלכם – זה יהיה בתנאים ובצורת העבודה שלנו ולא בתנאים שלכם. אפשר לדון כמובן, אבל אי אפשר לכפות עלינו".
הרב גדי מדגיש שהמוסד לא יכול להחליף את מקומם של ההורים. "צריך לזכור שההשפעה הדרמטית ביותר היא של הבית. לפעמים הורים חושבים שילד זה 'שגר ושכח' ושהמוסד ישבור את הראש. צריך כל הזמן לאחוז בילד, גם כשהוא במוסד שבו יש הרבה נערים או נערות שחומקים מעל ומתחת לרדאר. אם ההורים קשובים ומלווים כל הזמן יש בזה ברכה עצומה, ואפשר לפתור בעיות לפני שהן מתפתחות".
"אי אפשר לברוח מהמגוון ומהכיוונים השונים", אומר מנגד הרב יהושע. "כשיצאו לגלות כל אחד היה צריך את הסגנון שלו. הרב קוק אומר שבדור שלנו כל אחד צריך לטעום גוונים שונים ולהתחבר לאורות שונים של התורה. לכן ההורים והמוסד צריכים לפרגן אחד לשני. כשהיו באים לרב צבי יהודה להתייעץ בענייני חינוך, הוא היה שואל תמיד מה אומרים ההורים, והיה עונה מתוך שייכות לדברי ההורים. אם יש התאמה זה קל ופשוט. אבל אם אין התאמה, הפרגון ההדדי גם בזמן של חילוקי דיעות הוא תנאי להצלחה, וגם תורם לחינוך הילד לתפיסה מורכבת ולהבנה שהדרך יכולה להיות יותר רחבה ממה שהוא מכיר. אם יש קרע בין ההורים למורים – הנקרע הוא הבן".
היחס לנפילות: אהבה־שנאה, ציפייה והכלה
לקראת סיום הרב שטרן נוטל את רשות הדיבור ואומר ספק בחיוך ספק ברצינות, כי הדיון עסק עד עתה רק ב"פציינטים הבריאים". "הדור מלא מחלות רוחניות, ולא נגענו כלל בשאלה מה עושים עם החולים".
הרב יהושע מציג גישה אופטימית: "אני חושב שהנוער מבין היטב שהוא נמצא בסערה של טומאה שמתפרצת והוא מאוד מתאים לגישה של 'אוהבי ה' שנאו רע'. כשמלמדים את הנוער להיות עז וחריף ולשנוא את הטומאה הוא מתלהב מזה. בכל אדם יש מצבור שנאה. אוהבי ה' שונאים את הרע. השאר שונאים לפעמים את הטוב".
"בהרבה מקומות ראיתי שהתפילה אצל בנות היא מדד יותר חד מאשר אצל בנים", מספר הרב שפירא. "יש בנות שלבושות רחוק מדרישות ההלכה והן נמצאות מתחילת התפילה עד הסוף. אבל כשהן גומרות הן הולכות אחרי התפילה עם כל הבחורים שבאו אחריהם והלכו לפניהם. שאלתי את עצמי איך השילוב הזה בכלל יכול להיות? התשובה היא שהדור שלנו רוצה להט ואהבת ה', רוצה להיות קרוב לה' יתברך. אבל כיוון שהאהבה והשנאה זו השפה שלו, כשמביאים לו הצעות של אהבות גשמיות הוא הולך לשם, אלא אם מביאים לו להט של אוהבי ה' שנאו רע".
הרב גדי מסכים עם עיקרי הדברים אך מבקש להשלים היבט נוסף. "צריך אמנם להציב רף גבוה ופונדמטליסטי מאוד חד וברור – 'מקיף' של עזות דקדושה, אבל מצד שני לתת המון הכלה וסבלנות לתהליך המורכב שבת יכולה לעבור. אומרים באופן הכי ברור מה הקב"ה רוצה, אבל התהליך שהבת עוברת מלווה בהרבה סבלנות – שילוב של עזות דקדושה במקיף ובפנים המון ארך אפיים. בסוף זה מחלחל ל'פנימי' ורואים ישועות בגלל אורך הרוח. אצלנו הדברים עובדים עם הרבה תפילות וסייעתא דשמיא. אמנם אין מאה אחוז, אבל זה חוזר באין סוף משובים לשמיניסטיות שסיפרו כי בזמן של ט'־י"ב, השנים הכי מורכבות וסוערות, מצליחים בהחלט גם לקטוף פירות. אחת הבנות אמרה לי משפט מאוד חזק: לא קיבלנו פה את כל התשובות, אבל למדנו איך לשאול שאלות. חוץ מהחינוך יש מקום אדיר לדיבוק חברים וחברות", הוא מוסיף. "מי שיש סביבו חבורה טובה וקשובה, הקשר האמיץ ביניהם בעליות ובנפילות מכריע את הכף ויכול להוציא חבר או חברה טובה מאשפתות ממש".
חרף השעה המאוחרת, השיחה נמשכת עוד ועוד. "שאלו את אבא שלי איך הוא הצליח בחינוך הילדים", מסיים הרב יהושע בחיוך רחב. "הוא השיב שאלו היו 90% סייעתא דשמיא ו־10% תפילות. צריך השתדלות, צריך הרבה תפילות – אבל לא לשכוח שזה עסק משותף עם הקב"ה".
