אלף זוגות עיניים נעוצות בשתי הדמויות הניצבות במרכז הבמה. אולם התצוגות של בנייני האומה מלא עד אפס מקום. על מנת ללכוד את מבטם של הנערים הגודשים את האולם מקצה אל קצה, לא רק הבמה מוארת באור בוהק. משני צדדיה, לכל אורך הקיר המערבי, חמישה מסכים מציגים תקריב ענק של המתרחש בה.
על הבמה ניצבים שניים: רס"ן (מיל.) דוד פחימה. לראשו כיפה גדולה, על כתפיו גיטרה ולגופו מדי א' של מילואימניק; ועודד הרוש, דמות מוכרת לנערים מעולם התקשורת. משפט הפתיחה של עודד מכניס באחת את השומעים הצעירים לאטמוספירה המיוחדת של עשרים וחמש הדקות הקרובות: "עד לפני שבוע ויומיים לחמנו יחד בג'באליה. היום אנחנו ב'צמאה'". פרץ של מחיאות כפיים סוערות מחריש את האוזניים.
הקהל מונה, בסבב הזה, אלף בני נוער ומוריהם שהגיעו הנה, לבנייני האומה, בהסעות מכל רחבי הארץ לתוכנית מיוחדת של 'צמאה' – ארבע שעות תמימות של חסידות שהוכנו במיוחד עבורם. הקבוצה הזו שאליה הצטרפתי היא אחת מתוך עשרות קבוצות שנהרו למקום הזה במרוצת שבוע החסידות, בואכה י"ט כסלו. בסך הכול 27,000 בני ובנות נוער גדשו בשבוע הזה את בנייני האומה. הם באו מ-213 בתי ספר, ישיבות תיכוניות ואולפנות מכל רחבי הארץ, והתכנסו בתוכניות נפרדות לבנים ולבנות שהוקדשו למסה מרוכזת רבת עוצמה שהנגישה אל כל חושיהם את החסידות, תורתה ודרכיה.
במרוצת השנים האחרונות, אין כמעט אדם דתי ברמה כזו או אחרת שלא הספיק להתוודע ל'צמאה': שבוע שלם שבו כל הקומפלקס של בנייני האומה נכבש לטובת שרשרת בלתי פוסקת של אירועי חסידות לשורה ארוכה של קהלים. עם זאת, מעטים התוודעו למהפכה המתחוללת בשעות הבוקר של כמה מימי השבוע הזה, בקרבם של רבבות צעירים ובני נוער, באמצעות תוכנית מהודקת היטב עליה עמלים מיטב הכוחות והמוחות שנה תמימה.
עוּד עם שני מיתרים
"מנהלי מוסדות החינוך והמורים מספרים לנו שהתלמידים מחכים זמן רב ליום הגדוש הזה", מספר הרב משה שילת, העומד בראש מפעל 'צמאה' מאז קומו, במשך 15 שנים רצופות. "לא מעטים מהם גם מתכוננים אליו בין כותלי המוסד באמצעות עזרים ועבודות חינוכיות שאנחנו מספקים להם. וכשהם חוזרים מ'צמאה', עמוסי חוויות ותכנים, הדברים משפיעים עליהם לאורך כל השנה כולה".
בשנה זו התמקד המפגש עמוס התחנות של הנערים עם החסידות, תורתה ומסריה, בזיקה מובהקת עם המלחמה שבה עם ישראל מצוי זה למעלה משנה, אל מול אויבינו. בני הנוער חיים ונושמים את המלחמה הזו ומוראותיה משלל זוויותיה, ולפיכך מושב הפתיחה לקח אותם היישר אל המלחמה, והשליך ממנה אל לימוד החסידות ודרכיה בעולמו הפנימי של כל נער.
בליל הקולות שגדש את האולם הושתק לטובת סרטון פתיחה המציג מראות של גבורה ואמונה מתוך הענן והערפל, מאז פרוץ הטבח הנורא של שמחת תורה ובמרוצת כל החודשים שעברו.
דמותו של רב-סרן דוד פחימה, מ"פ במילואים, ניבטת מהמסכים כשהוא בשיחה עם עודד הרוש, בלב חורשה בפאתי עוטף עזה. השיחה מתמקדת בימי החזרה אל התמרון הקרקעי בשנה שעברה, כתום ההפוגה בת חמשת השבועות לטובת עסקת החטופים בה שוחררו חיים מאה ואחד עשר מהם.
"נכנסנו", מספר רס"ן פחימה, מפקד הגדוד, "ללחימה חדשה. הייתי בטנק הראשון שנכנס לתוך חאן יונס. המוטיבציה הייתה בשמיים. שבוע אחר שבוע. ואז, בירי קטלני מן המארב, אחד החבר'ה נפגע. כמה שעות אחר כך, עוד פציעה. למחרת עוד פציעה. הרגשנו שהמצב סוגר עלינו". בשפה אותנטית וישירה מתאר המ"פ את האווירה בגדוד שהפכה למדוכדכת.
לילה. הגדוד בתוך בית בן שלוש קומות שאותו טיהר. "מישהו מצא עוּד זרוק בקומה השלישית", מתאר המפקד, "והחבר'ה כנראה ידעו שאני יודע לנגן. היו בעוּד רק שני מיתרים. אני לוקח את העוּד בידי ומתחיל לנגן את ניגון ברדיצוב". הוא שר בקולו גם עכשיו, על המרקע, את הניגון העתיק המיוחס לרבי לוי יצחק מברדיצוב.
"לאט לאט, עוד מישהו מצטרף ועוד אחד. החבר'ה האלה לא נראים ביום-יום כמי שקשורים לא לברדיצוב ולחסידות, כמו גם לא לתורה ולמצוות". וכמו על מנת להמחיש זאת, על המסך נראה עתה התיעוד הלילי מחאן יונס ממצלמתו הסלולרית של אחד הלוחמים. הם יושבים בישיבה מזרחית זרוקה על הרצפה, מדים ושכפ"צים לגופם. המפקד מנגן, וכולם שרים איתו. כולם, בלי יוצא מן הכלל. קיבוצניקים, מקועקעים, גלויי ראש. כך הם ישבו וניגנו, והלבבות נפתחו.
אחד החיילים הרים את הכפפה, מטאפורית, ושאל מה זה ומי חיבר את זה, והמפקד ישב וסיפר על רבי לוי יצחק, על החסידות והאור שהיא הביאה לעולם, על דבריו של הבעל שם טוב במעלת עבודת השמחה והניגון, וכך – שחר חדש עולה על חאן יונס.
"נכסנו לטנקים באווירה אחרת", אומר פחימה. "אבל זו לא הייתה רק אווירה. התרוממות הרוח שהביא איתו הניגון החסידי הפכה את החבר'ה לחלוטין. אחרי שהתרוממנו מהמועקה שסגרה עלינו, נהיינו לוחמים". הוא נוקב בשמות של הרחובות שבהם שעטו הטנקים ומתאר בצבעים חיים את המהפך שהם ביצעו שם. "לא נתקלנו במארבים. לא היינו מטרות. הסתערנו".
באחת נדלקים האורות ומול הפודיום ניצב פחימה מלוא קומתו. האיש, הכיפה, המדים והגיטרה, רק לא העוּד עם שני המיתרים. הנערים קמים באחת על רגליהם ומוחאים כף בקצב.
מעזה לירושלים, בטרמפים
עכשיו הנערים כולם מקפצים על רגליהם בשירת הניגון "צמאה לך נפשי", בגרסתו הקצבית, כשבסיומה מטעים המנחה, הרב בנימין וילהלם, את מה שיהפוך היום למובן מאליו עבור הנערים. "שמענו על מסירות נפש, שמענו על שמחה, אבל אלו אינם רק נחלתם של הלוחמים הגיבורים שמסרו ומוסרים את נפשם, אלא הם חיינו שלנו – בכל רגע של מאבק אל מול כל ניסיון, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. וכן, אנחנו יכולים לנצח".
"צריך לידע נאמנה", מילותיו של בעל התניא מתנוססות על המרקעים ומשלימות את דברי המנחה, "כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא להוליד ממנה דחילו ורחימו אפילו במוחו ותבונתו לבד" – גם מי שלא מסוגל לייצר באמצעות הבנת המוח את רגשות הלב והרצון להתקרב אל השם, "אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצות התורה, ותלמוד תורה כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא, באמת לאמיתו בדחילו ורחימו – שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו". כלומר, יש לו כבר הכול בצורה מובנית מעצם היותו יהודי, ותפקידו הוא רק לדאוג לעורר את הרגשות הללו מתרדמתם ולהפעילם.
שמעון כהן, איש חינוך בחייו האזרחיים וחייל מילואים גבה קומה, ניבט כעת מן המסכים כשהוא שעון על מקל המסגיר את הצלקת שנותרה בו כתוצאה מירי צלף לעברו.
"הייתי בתוך עזה כשפתאום קלטתי בתדהמה", הוא מספר לתלמידים הרתוקים לדבריו, "אחרי שנים רצופות שבהן לא החמצתי, לראשונה לא אהיה ב'צמאה'! זה ערער אותי. כל שנה ההשתתפות ב'צמאה' מעניקה לי כוחות בעבודת השם. פתאום, בי"ח כסלו, מודיעים על הפוגה. יש עסקה והכוחות נסוגים. 'אז יש צמאה!', צעקתי בקול. תפסתי את עצמי ודהרתי בכל דרך אפשרית לירושלים, טרמפ ועוד טרמפ, עד שהגעתי לבנייני האומה. אמרו לי שבגלל המלחמה חשבו לבטל את 'צמאה' אבל בסוף, בחסות הפסקת האש, עשו יומיים 'צמאה'. יום גברים, יום נשים. האולם היה מלא עד אפס מקום. בקופות אמרו לי שאין כרטיס. אבל אני חייל מיוזע במדים שהגיע לפה ישר מעזה בלי עצירה, אני לא אכנס?! הצלחתי להיכנס…
"אני נשאב לתוך העוצמה האדירה של צמאה. עולה ומתעלה. שר בקול. לא רק שר. רוקד בכל הכוח. ואז פתאום אני שומע את אברהם פריד שר שיר שאף פעם לא שמעתי". על המרקע נראה אברהם פריד אשתקד, כאן בבנייני האומה, באקסטזה של ריקוד, כשהוא קורא ושר: "דידן נצח" וכל האולם עונה לו: א-א-איי איי איי…
השיר הזה שינה את תודעתו של שמעון כהן הלוחם. "כשחזרתי, ונכנסנו שוב לתמרון קרקעי, כתבתי על הקיר בבית שבו תפסנו עמדה: עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל", אומר שמעון בהתרגשות, כשתמונת הכתובת בקיר הבית ניבטת מול כולם.
אל מול אלף בני הנוער, שמעון שולף מתוך כיס המכנס של מדיו ספר תניא זעיר שליווה איתו בכל רגע בקרבות העזים, ומצביע על שורות שמצא בו שהעניקו לו עידוד.
"כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים הנאבקים זה עם זה להפיל זה את זה", המילים של ספר התניא מופיעות כעת למלוא רוחב המסך כמדברות בעד עצמן וחודרות אל תוך הלב, "הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול, גם אם הוא גבור יותר מחברו, ככה ממש בנצחון היצר – אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם".
מול היצר הרע, עד לניצחון
אל הבמה נקרא עכשיו נער מסולסל פאות ארוכות היורדות ממורד לחייו אל כתפיו, בועז קליין.
בצהרי יום שמחת תורה תשפ"ד, גויס אחיו, רס"ל אלחנן, בצו 8 לשירות מילואים בעזה. שבועות אחדים לאחר מכן, כאשר היה בדרכו אל ביתו בעינב שבשומרון, נרצח ביריות בידי מחבלים ארורים. אלחנן הי"ד הותיר אחריו אישה צעירה ושלושה ילדים, הורים יקרים ושמונה אחים ואחיות. בועז הוא אחד מהם.
במילים מדודות מספר בועז על אחיו שהקרין שמחת חיים על כל מי שבא עמו במגע. לא הייתה שמחת חתונה שהוא לא היה בה ראש וראשון לרוקדים. את אחיו הקטנים כמו את בני המשפחה המורחבת היה לוקח מיוזמתו לטיולים מהנים ומאתגרים. החלל שנפער בלב המשפחה עם נופלו של אלחנן – בלתי נתפס.
"אז איך אתם מתמודדים? איך מצליחים למלא את החלל הזה? מה אתם עושים?" שואל עודד. ובועז משיב בכנות: "שמחים".
גם עודד הרוש, שצבר קילומטרז' נכבד בהבאת סיפורי גבורה מפעימים מלב התופת, נדהם מעוצמתה של התשובה בת המילה האחת. לכולם נראה שאין צורך להסביר את המענה הזה. אם האח הנופל עבד את השם בשמחה, מי שמבקש להנכיח אותו שוב – ינהג כמוהו.
הרב בנימין וילהלם מסיים את מושב הפתיחה של היום החסידי הזה, אבל רגע לפני שהוא משגר את אלפי הנערים לתחנתם הבאה הוא מפנה כל אחד מהם אל הדף שניתן להם עם כניסתם למתחם. בחלקו האחד עליהם למלא את פרטיהם האישיים, ובחלק השני הם בוחרים את התחום שבו הם מקבלים על עצמם כאן ועכשיו החלטה של מסירות נפש – עד הסוף, עד הניצחון: בתורה, בתפילה או במעשים טובים.
ובעוד אלף הנערים הראשונים עושים את דרכם לתחנות הבאות, נכנסים אל הפתח הקדמי של אולם התצוגות אלף בני הנוער הבאים…
יוצאים ממצרים
אין מרצפת פנויה בכל הקומפלקס של בנייני האומה שאינה מנוצלת השבוע הזה לטובת 'צמאה' והבאים בשעריו. לאורך כל מה שקרוי מסדרון אורנים, מקדמת את פני הנערים 'תערוכת התפילה'. אלו תריסר עמדות מפוארות, שבמרכז כל אחת מהן מתנוססת תורה של האדמו"ר הזקן או ציטוט מדברי הרבי מלובביץ' זי"ע אודות עבודת התפילה, כשהתורות הללו מומחשות להפליא באמצעות סרטוני בינה מלאכותית.
כך למשל, המשל הידוע של בעל התניא על המלך שמקרב איש פשוט ואביון מדלת העם, מרים אותו מאשפתות ומביא אותו אל ארמונו ומפגין כלפיו קרבה עצומה – מקבל כאן משמעות ויזואלית מרהיבה שמכוחה מובן הנמשל על הזכות שנפלה בחלקו של יהודי, בן לעם סגולה, שהקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, בחר בו ואוהבו והעניק לו את התורה והמצוות.
על הפתח למתחם מיוחד מתנוסס השלט "חדר מורים". לכאן מוזמנים המורים, המחנכים והמדריכים של הישיבות התיכוניות והאולפנות המלווים את תלמידיהם. כאן הם נחשפים לתוכניות הלימוד בחסידות שמציעה להם 'מדרשת מעיינותיך' למהלך השנה הבאה עלינו לטובה.
הקשר עם מוסדות החינוך בכל רחבי הארץ, המשנע רבבות אל אירועי צמאה לנוער, הוא תולדה של שיתוף פעולה פורה על פני כל השנה כולה, בהם נרקם קשר חווייתי עם למעלה מ-30 אלף תלמידים בפעילויות שונות וימי שיא במוסדות עצמם, כמו גם באירוח של תוכן לימודי בקמפוס המרווח של המדרשה בכפר חב"ד.
תוך כדי שיטוט בחדר המורים, אנו פוגשים בראש הישיבה התיכונית בנחלים, הרב שי גלעם, שהגיע הנה עם לא פחות ממאה תלמידים.
"זו הפעם השנייה שאני בא עם התלמידים ליום של 'צמאה' בירושלים", הוא אומר לנו, "ואני רואה ומרגיש שהיום הזה מחבר אותם לחסידות וליראת שמיים ולעבודת ה' מתוך חשיבה אישית והקרבה פנימית".
"אם מישהו עלול היה לחשוב בטעות", אומר הרב גלעם, "שבמופע של 'צמאה' לומדים התלמידים לעבוד את השם רק דרך הרגליים באמצעות ריקודי שמחה, הרי שהתוכנית כולה מעניקה כלים לשעבד את המוח והלב, בדרך הסלולה שהאיר בעל התניא, ולדעת שקרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
הרב אברהם ישראל, מנהל בית ספר בקדימה, מגיע ל'צמאה' לנוער עם כחמישים תלמידי שתי כיתות ח' במוסד החינוכי בניהולו, זו השנה השלישית ברציפות.
"אני עצמי", הוא מעיד על עצמו בכינוי שהחל להיות רווח כמסתבר, "יכול להיקרא 'איש צמאה'. כבר יותר מעשור שאני לא מחמיץ אף שנה את ההשתתפות ב'צמאה'. מובן מאליו שגם בכל הקשור לתלמידי בית הספר, אני כל הזמן מחפש דברים שיכולים להעניק להם ערך מוסף, אבל חיבור של ילדים כאלו לתורת החסידות ולמסרים שלה הוא דבר שנחשב עד לפני שנים לא רבות כחלום שבלתי ניתן להגשמה, והנה זה פשוט קורה.
"במשך היום הזה כולו, מכנס הפתיחה העוצמתי ועד המופע הגדול, יש כל הזמן חשמל באוויר. והוא לא נשאר רק פה. אני פוגש תלמידים בוגרים ומשוחח איתם, ורבים מאוד מהם אומרים לי: 'צמאה' חולל בי את המפנה".
"החשמל מתחיל כבר מהתורים בכניסה", אומר הרב ישראל. "כשאתה רואה אלפי תלמידים שנוהרים לכאן עם מוריהם ומדריכיהם מכל הארץ, אתה מרגיש שיש כאן דבר נשגב. אתה רואה במוחש את דברי בעל התניא: מי שישמח בשמחתי אוציאנו מן המיצר אל המרחב. בעיניי זה גם מדבר על המיצר הרוחני, ההשתייכות הזעירה למקום צר במקום להרחיב אופקים ולקנות עוד חכמה, בינה ודעת ממעיינות תורת החסידות.
"בכל שנה, ואני בטוח שגם השנה", הוא מסיים ואומר, "כשאנחנו יוצאים מ'צמאה' אני רואה על התלמידים שהם נראים אחרת. אבל אלו לא רק התלמידים. אני עצמי כבר לא ילד והייתי בעשרות רבות של התוועדויות, ובכל זאת גם אני יוצא מ'צמאה' אחר לגמרי".
שעות אחדות לאחר מכן, את בנייני האומה יגדשו בהמוניהן אלפי תלמידות אולפנה מכל רחבי הארץ. בסיום היום הזה אנחנו משוחחים עם הגב' חוה חדד, רכזת חברתית באולפנת אלומה, שדות נגב.
"ב'צמאה' יש התרוממות גדולה", היא מאבחנת תחילה כאשת חינוך, "בעיקר יש כאן ניגון שנוגע, שבוקע מתוך הנשמה ומגיע לכל אחת בנבכי הנפש. ההפקה היא בסדר גודל עצום, ורואים שחשבו על הפרטים הגדולים והקטנים. זו לא רק הופעה. זו מסכת שלמה שבסופה מתעלת כל תלמידה ללמידה ועשייה משמעותית יותר. אנו עושים הרבה פעמים שיתופי פעולה עם מדרשת מעיינותיך, ומבחינתנו זהו אירוע שיא".
אחרי ההקדמה העקרונית הזו, בא הגילוי האישי. בנה של חוה, אורי יצחק חדד הי"ד, נפל בעזה בכ"ה בסיון אשתקד. "הוא היה לוחם בחטיבת הנח"ל. בעת שהוא וחבריו מאיתמר חיפו על פיר שנחשף, התפוצץ עליהם מטען חבלה. מותו של אורי נקבע במקום. חבריו נפצעו. חלק מהם חזרו ללחימה כבר באותו שבוע, ושניים מהם היו פצועים קשה והם עד עכשיו בשיקום, אבל בשבוע שעבר נערכה סעודת הודיה לאחד מהם".
כאם שכולה, מצביעה חוה על צמאה כמקום שבו מקבלות התלמידות תעצומות נפש. היא עצמה שיגרה ל'צמאה לנוער' באחד מאירועי הבנים את בנה, אחיו ייבדל לחיים טובים של אורי הי"ד, ששיתף ממבט אישי על ההתמודדות האישית שלו עם הכאב בכוחה של תורת החסידות ועבודת השמחה.
על התלמידות שבאו למקום ביום הזה, היא מספרת: "כולן מתגוררות בעוטף עזה. הן חוו את הפחד בשמחת תורה, את הפינוי ואת חוסר הוודאות. האולפנה העתיקה את מקומה אל יד בנימין ושם למדנו. רק לפי כמה חודשים התחלנו לחזור לשגרה".
ההתלהבות מ'צמאה' מדביקה את כל בני ובנות הבית. בתה של חוה היא מחנכת בכיתה ח' בנגב סיני. למרות שבית הספר שם לא הוציא את תלמידותיו לצמאה, היא כמחנכת העלתה את תלמידותיה לאוטובוס ציבורי והן עלו לירושלים. "העוצמה החסידית שהכתה בהן העניקה להן את החוסן הנפשי שהן היו זקוקות לו כל כך".
כשיצאנו אל הלילה הירושלמי הקריר אחרי היום הארוך הזה, ידענו: את אש הכיסופים הללו אי אפשר לכבות, ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
חמש תחנות ועוד אחת
עם סיום מושב הפתיחה של היום המשמעותי הזה הסתערו התלמידים על הפנינג החסידות שחיכה להם בקומת הביניים של בנייני האומה, כשתחילה הם נעצרים בחללה הגדול של "תחנת הריקוד". אחרי ההתרגשות וההפנמה של השמחה ומסירות הנפש כדרך חיים, בא תור הרגליים להתרומם טפח מעל הקרקע. מסך ענק, המתוח מהתקרה הגבוהה עד הרצפה, ממחיש לצעירים לקול צלילי ניגונים חסידיים את תנועות הריקודים והם נסחפים במהירות בהתאם לקצב.
האווירה השלטת כאן היא, אם להשתמש במילות הפסוק, "כי בשמחה תצאו" – במשמעות החסידית הנודעת שלו: באמצעות השמחה יוצאים מהדכדוך והמרה השחורה. רגליהם של הנערים קלות כשהם מטפסים על המדרגות הרחבות, נעצרים באמצע להדביק את פתקי פרטיהם על לוחות המעשים הטובים, ומזנקים אל רחבת ההפנינג על ארבע תחנותיה.
כדי להקיף בו זמנית את אלפי התלמידים, כל נקודת אתגר בהפנינג מוכפלת בארבע נקודות זהות. כך יכולים הנערים להתחלק לקבוצות ולהקיף את האתגרים כולם. ראשונה היא תחנת "תנועה של מצווה". בזו אחר זו מוצגות בפני הנערים מצוות בפנטומימה, ועליהם לגלות מה הן. מצוות הנחת תפילין, נטילת ידיים, קידוש ועוד – מזוהות בחדוות נעורים, כשכל חמש מצוות שזוהו מזכות את הקבוצה וחבריה בכרטיס גירוד. נציג אחד מהקבוצה עומד כשפניו אל מול המסך. שאר חברי הקבוצה, עם הגב למסך כשפניהם מול הנציג המציג בפניהם בפנטומימה את המושג המופיע על המסך, ועליהם לזהותו. זיהוי נכון מביא להצגת מושג חדש ולהחלפת הנציג.
בתחנה "פלייליסט של מנצחים" ניצבים הנערים אל מול נגן גיטרה שמשמיע בפניהם תו של ניגון חסידי ועליהם לזהותו. בינם לבין הנגן חוצץ מחסום ובחזיתו ארבעה בַּאזֶרִים (מתג עגול ענק שבהכאה נמרצת עליו נשמע קול חזק ובו זמנית מהבהב המספר במסך המנקד את הישגי כל קבוצה). כל עשרה נערים מתמקמים מול באזר אחד. הקבוצה שמזהה ראשונה את הניגון לוחצת על הבאזר ומכריזה את שם הניגון. כל הצבעה נרשמת אוטומטית בלוח לפי מספר הבאזר ומדרגת את הקבוצה בהתאם. "הושיעה את עמך", "פדה בשלום", "אימתי קאתי מר", הם חלק מהשירים שהנערים מזהים בשאגה אדירה והאווירה תוססת וגועשת.
התחנה "חיבור מנצח" מאתגרת יותר. התלמידים נדרשים לקרוא במהירות קטעי מידע מעולם החסידות. האתגר שלהם יהיה לחבר תשעה ריבועים של מושגים בחסידות לפאזל, בהתאם לזמן נתון. קבוצה שהצליחה לחבר פאזל מקנה לכל חבריה כרטיס גירוד.
"בניין של אמונה" זהו שמה של תחנת האתגר היותר מורכבת המצפה לנערים במתחם. לקבוצה מוגשים 30 חלקים גדולים מאוד של משחק. על החלקים מופיעים חצאי פסוקי אמונה. על הקבוצה לבנות מגדל יציב מכל חלקי המשחק. כשהמגדל בנוי, המדריך יקריא מחצית מפסוק הקשור לאמונה וביטחון. על כל קבוצה למשוך את הקובייה עם החצי השני של הפסוק מהמגדל מבלי שהוא יתמוטט. הקבוצה שהוציאה את מספר האבנים הגדול ביותר מבלי שהמגדל יתפרק, זוכה בכרטיסי גירוד.
מעבר למתחם, בינות לכתליו של אולם סגור, מצפה לנערים תחנה עם אתגר מעמיק יותר: "תחנת כוח". כאן טועמים הנערים קטעים של לימוד חסידות. כל קבוצה בוחרת כרטיס לימוד שבו היא מעיינת ולומדת היטב. כשהמדריך ניגש אליהם ומבקש מהם להטיל קובייה, עליהם להשיב נכונה לשאלות ממוספרות על מה שלמדו זה עתה.
התוועדות על רגל אחת
בדיוק באותה שעה, בעוד החלל הגדול של ההפנינג גועש ורועש באתגרים השונים שבהם שרויים הנערים – אלו מהם שבחרו, בהרשמה מראש, את האופציה הזו – מכונסים באולם אורנים. תחת השלט "מפגש השראה" נערכת כאן התוועדות של ממש על פני חצי שעה.
הקבוצה שאותה ליוויתי זוכה להתוועדות עם הרב משה שילת. למרות שכל 'שבוע החסידות' הזה על שלל אירועיו נישא על מוטת הכתפיים שלו, יושב הרב שילת נינוח על בימה מוגבהת ומקנה לשומעיו הצעירים הנגשה מוחשית מעולמה של החסידות.
כשלוש מאות נערים בחרו הפעם את הפריבילגיה הזו. על חזותם אפשר להכיר שהם נמנים עם אסכולת התלמידים שגם בהפסקת הצהריים כנראה יעדיפו לפטפט בשולי החצר במקום להסתער על הכדור. אין כאן מחיאות כפיים סוערות או שאגות של אושר למשמע משפט מחץ.
"תגידו", אומר הרב שילת לנערים צמאי הדעת שמולו, "מה לדעתכם משקף תנועה עמוקה ביותר בנפש: לימוד תורה או ניגון?". השאלה הרטורית אינה מחלצת תשובה מיידית. החברים הצעירים מנחשים שהתשובה לא תהיה זו המובנת מאליה, אבל אין בארסנל הטיעונים שלהם צידוק הגיוני לכך.
כך, אולי לראשונה בחייהם, הם מתוודעים למהותו של הניגון החסידי, שאיננו אתנחתא בין פרק לפרק או הזדמנות נאה לשמוח, אלא מבטא את עומק פנימיות הנפש.
ברגעים הללו הרב שילת מעניק למאות התלמידים הצעירים היושבים מולו המחשה מאירה לדברים של האדמו"ר הרש"ב זי"ע, היורד באחד ממאמריו לשורש הניגון: "וכמו שאנו רואין בקול ניגון, דהתפעלות הנפש בזה הוא למעלה מהשגה והבנה… וכמו כן אנו רואין שעל ידי מתיקות השיר יכול להתעלף עד שתצא נפשו, שזהו מפני עומק השיר" (המשך תרס"ו עמוד תה).
מכאן עובר הרב שילת לביאור חסידי מתוק למילים מספר תהילים שעליהן מושתתים כל הימים הללו: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי". שוב יש בפיו שאלה המציתה את סקרנותם של בני הנוער: מילא נפשי, אבל בשרי? מה עושה כאן הבשר? ומה בין צימאון לבין כמיהה? לראשונה שומעים הנערים משמעות חסידית למושג כָּמֵהַּ.
מקרב המתוועדים הצעירים יש גם תלמידים המציעים את שאלותיהם. "האם זה נכון שה'בינוני' של התניא זה המקסימום שאליו אפשר לשאוף?" כך למשל שואל נער אחד. כל אחד מקבל את תשובתו הקולעת, כיד ה' הטובה על הרב שילת המשיב בחן ובחיוך, וההתוועדות הייחודית הולכת ונמשכת.
