את השם 'יובל פרוינד' (שביקש במיוחד לא להיקרא 'הרב' בכתבה), מכירים כבר לא מעטים. הוא מלמד תורה במכינות ובמסגרות למיניהן – שלא מעט מהן חילוניות; כותב קבוע בעלוני שבת שונים, ואף ערך וכתב מספר ספרים; ומתעסק בצורות שונות ברוח, בסדנאות למודעות עצמית ומיינדפולנס, ביצירה ובכתיבה ואף במוסיקה. יובל בן 48, גר כ־18 שנה בגליל התחתון ביישוב בית רימון.

לקראת ג' אלול, יום פטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ישבנו לשוחח מעט עם יובל על תורת הרב קוק, על חסידות, מוסיקה ועבודת ה' בימינו.

איך הגעת להתעסק דווקא בתחומי הרוח?

יובל: "האמת היא, שהיה לי ברור שאתעסק בתחום הזה. כבר מגיל צעיר מאוד, כנער, נמשכתי לקריאת ספרות ופילוסופיה, ובתקופת הישיבה הגבוהה, כשהתחלתי ללמוד בישיבת שבי חברון, גיליתי את הרב קוק ועברתי טלטלה רצינית, 'בקטע טוב'. הייתי קורא ובולע המון פסקאות, ומאז אני קורא אותו ללא הרף".

מה בעצם קרה שם, אי אז בימי הישיבה?

יובל: "אני מרגיש שהדבר הראשון שתפס אותי בתורת הרב קוק, הוא שקראתי את הדברים ואמרתי: וואו, הנה צדיק שמבין אותי. ולא רק שהוא מבין אותי, אלא שהוא מתאר לי את העולם הרוחני מזווית שקל לי יותר להביט דרכה על הדברים – זווית קיומית. זה מפתיע, שרוב אלו שכתבו על הרב קוק פספסו את הנקודה הזו אצלו: הוגה 'קיומי' בימינו, יפנה לרוב לכיוון של ר' נחמן ואזורים חסידיים דומים, אבל גם הרב קוק הוא הוגה קיומי בצורה טוטאלית, והראיה לכך: הוא עשה מעשה שלא ייעשה, וכתב חלקים רבים מתורתו בכלל בלי שימוש במקורות. גם אם ר' נחמן עושה בתורות שלו היפוכים ותרגילים מדהימים עם המקורות, בסוף הוא מביא אותם ומשתמש בהם. והרב קוק, שבר את המבנה המסורתי, שבו התורה נלמדת דרך מקורות, ומחליט למסור את התורה כמו יומן: אני, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מתאר לבטים שאני עובר, של הנשמה שלי, חזיונות פנימיים של השראה, אמונה ורוח הקודש (ולכן גם, לעיתים, הדברים יהיו קשים להבנה). זה תפס אותי, לא הכרתי דבר כזה. וככל שהתקדמתי בלימוד, חשתי שזו השפה שלי, שככה אני רוצה ללמוד".

ונקודה נוספת, בעקבותיה נקשרה נפשו ברב קוק: "האומץ והתעוזה שלא ייאמנו, לפתוח הכל, ובמיוחד בנושא הכפירה והאמונה. הרב קוק הבין שזהו זה, אי אפשר עוד לשתוק, הכפירה כבר נוכחת פה. לא מדובר באיזה חיזיון אפוקליפטי לעוד 200 שנה, אלא משהו שהוא רואה מהמרפסת שלו. והתעוזה הזו, לדבר כאדם מאמין גם על האמונה בצד הרקוב שלה ובקלקולים שלה, ואף להיות מוכן לראות את הטוב שהכפירה מביאה לעולם; לראות בצורה ישרה וחריפה את הדברים, ולברר אותם עד הסוף – יש בזה איזו כנות רוחנית, אמת.

"מה שבכל זאת הפתיע אותי, הוא שגיליתי תוך כדי הישיבה ואחריה, שאני גם יודע לכתוב רוח. בעיניי, האתגר המרכזי כיום הוא איך כותבים רוח בצורה קומוניקטיבית – נגישה. איך מצד אחד הדברים שומרים על העומק שלהם, ומצד שני זורם וכיף לקרוא אותם, והם מצליחים לגעת בנו".

אז היכן התחיל המסע הזה?

יובל: "כשיצאתי מהישיבה, ערכתי ספר של מורי ורבי הרב חננאל אתרוג, על ספר יונה, וזה פתח לי את התיאבון להתעסק בתחום. משם יצאתי להרפתקה גדולה עם ישראל זעירא מארגון 'ראש יהודי' – הייתי אולי בן 28, והוא אמר לי שכיוון שאני יודע לכתוב בצורה טובה, הוא רוצה שאכתוב ביאור לספר אורות התשובה של הרב קוק. ישנם בעלי תשובה ציוניים, הוא אמר, החפצים ללכת בדרכו של הרב קוק, אבל גדול עליהם לקרוא את שפת הרב קוק שאינה נגישה להם, ולכן הוא רצה פירוש פשוט וקצר יחסית לספר. בהתחלה אמרתי לו שהוא הוזה, אני בחור צעיר ועוד לא יודע כלום, מי אני שאעשה דבר כזה? בזמנו עוד היו רבים מזקני הציונות הדתית בישיבות, תלמידים של הרצי"ה, זה מפחיד להיכנס ככה לעולם הזה. אבל הוא הפעיל עלי מכבש לחצים, ודיבר עם רבנים שונים שידחפו אותי לכך. היה אפילו רב גדול אחד שדיבר איתי, וכשאמרתי לו שצריכים אדם טהור לשם המשימה הזו, הוא אמר לי שלהפך – לספר כזה לא צריכים מישהו שטובל כל יום, אלא אדם שנמצא וחי בתוך העולם.

"ובכן, יצאנו לדרך הזו, וכתבתי ביאור קצר לאורות התשובה. מאז, אני עובד הרבה שנים עם ראש יהודי, וזה הלך והתפתח והתרחב לא רק לביאור של ספרים קיימים, אלא גם לכתיבת הספר "פסיכולוגיה של מעלה", בו כבר ערכנו וקיבצנו פסקאות מתאימות מכל כתבי הרב קוק בנושא הספר. בחוויה האישית שלי, מבחינת הפידבקים שמגיעים אלי, זה הספר שפעל והשפיע בצורה החזקה ביותר. לפני כעשר שנים, כדי להצליח למצוא את הנתיב הנפשי־פסיכולוגי בתוך כתבי הרב קוק, צריך היה להיות נווד מיומן ובקיא, שיודע איך להגיע לפסקאות הנכונות. הרבה אנשים אמרו לי מאז שהוצאנו את הספר, שהם ממש חיפשו משהו כזה, ויש אחרים שחשו שהם גילו פתאום את הרב קוק, שעד אז הצטייר להם כדמות רחוקה מדי מעולמם, או כדמות שהיא בעיקר לאומנית, משהו מאוד חלקי ממה שהרב קוק באמת היה, והספר הזה פתח להם פתאום שער לנתיב אחר בנשמה, אותו האיר הראי"ה.

"לאחר הוצאת הספר ניסינו לחשוב על ספר המשך, אבל לא ידעתי אם זה נכון, שהרי כמו בסרט המשך, לא תמיד זה משהו ששווה להוציא… אך אז באה תקופת הקורונה, כשכולם היו תקועים בבית ועבודות שונות נעצרו, והחלטתי שאולי שווה לנסות ללכת על זה, וביחד עם ישראל עברנו על החיבור "שמונה קבצים" וכתבנו את חלק ב' ל"פסיכולוגיה של מעלה", המתייחד בחלק של האמונה בנפש: הן הניקיון והתמימות של האמונה, ה"דעת הא־לוהים", והן הביטויים של האמונה בנפש האדם, במידות או בתרבות שלו. וברוך השם, ממש לפני כחודש יצא הספר לאור".

לפלס את השבילים

בין הסיפורים, ליובל יש גם עצה פרקטית למי שרוצה להתחיל ללמוד את תורתו של הרב קוק: "פשוט לקרוא ולבלוע הרבה כל יום, גם אם בהתחלה לא מבינים. צריכים ללמוד הרבה כדי להבין את השפה, את ההקשרים".

ומה לגבי למידה דרך שיעורים ומתווכים? יובל מסביר: "קיבלתי הרבה מהרבנים שלמדתי אצלם. את תורת הרב קוק, מצד אחד צריכים לקרוא הרבה לבד, עד שמתרגלים לצורת הביטוי, השפה והמושגים, ומצד שני – כל הזמן ללמוד גם דרך תלמידיו ומורים המלמדים את תורתו. יש לי עדיין המון פסקאות עם סימן שאלה מעליהן, כאלו שגם אם קראתי מאות פעמים אני בספק אם הבנתי אותן, ואם מישהו יסביר לי זה פתאום יאיר לי את הדברים, ולכן אני פותח כל ספר, שיעור או פודקאסט אפשרי שאני מוצא עליהן.

"מדובר באיזה שילוב, שתי כנפיים שאי אפשר בלי אחת מהן: מצד אחד, אם לומדים רק לבד, אפשר גם ליפול לדמיונות, וכידוע, אפשר היום לגזור הכול מהרב קוק ולמצוא פיסקה שתתמוך לכאורה בכל מה שתרצה לומר. ומצד שני, אם שומעים יותר מדי שיעורים ופירושים, אתה עלול להיות בסוף 'מצטט רוחני' – בדיוק מה שהרב קוק הזהיר ממנו, ללא התנועה הפנימית המתרחשת בנו. הרב קוק מנסה בהרבה פיסקאות להציל את האדם מזה. גם הפיסקה הקלאסית "יש לך כנפי רוח", מובאת בספר "אורות הקודש" בהקשר של העלייה אל מעל המילים, הציטוטים והמושגים. הרב קוק קורא לנו לקלוט את התדר, את ההתרחשות הפנימית, שהמילה היא רק הסמן שלה. הוא ממש מזהיר שם, לא לבלוע את השמות והמילים ופשוט 'להקיא' אותם אחר כך על מישהו אחר, אלא שזה יהפוך לחוויה פנימית, עם משמעות, מודעות, שהדברים יהיו אותנטיים אצלנו".

לכאורה, מאז זמנו של הרב קוק השתנה המון בארץ, בחברה, בתרבות שלנו. מהי בעיניך החשיבות המיוחדת של הרעיונות שלו כיום?

יובל: "קודם כל, בוודאי שלכל אדם יש את האישיות שלו, את ה'צדיק' שלו ואת הנטיות הרוחניות אליהן הוא מתחבר, ולא לכולם זה דווקא דרך תורתו של הרב קוק.

"אבל אם ננסה כן לומר מה הקריטיות של תורת הרב קוק, בעיניי, אני חושב שקודם כל, יש דברים שלא משתנים בנפש האדם, וגם אם הדור שלנו שונה מדורו של הרב קוק – לצורך העניין, אנו חיים בעולם בו התחושות והחוויות משמעותיות יותר מאשר בירורים שכליים דקים או שפה של אידיאלים – הכוחות בנפש האדם הם אותם הכוחות. הרב קוק פתח לנו המון שבילים, והוא מציג הבנה עמוקה של דעת א־לוהים, של נפש האדם, של תהליכים היסטוריים ושל בירור האמת, ויש הרבה מה לקחת מהתורה הזו, גם אם זה יהיה במינון או בסגנון שונים.

"חשוב גם לומר, שהרבה פעמים הדברים שהרב קוק כותב עליהם רלוונטיים ביותר גם כיום, אבל הצורה בה זה מונגש חייבת להיות שונה, וכשהעבודה הזו לא נעשית, הדברים נהיים קצת לא רלוונטיים. בין השאר מדובר גם על להדגיש וללמוד חלקים מסויימים מהגותו של הרב קוק שלא טופלו מספיק בתקופות קודמות, האזורים האישיים והנפשיים למשל, או היחס לגוף וליצר. הרב קוק עסק לא מעט גם בתחומים האלו, אך בעקבות רוחב היריעה של כתביו, אלו נושאים שקצת נדחקו לפעמים לחצר האחורית.

"אני חושב", מוסיף יובל, "שהטרגדיה סביב תור הרב קוק, היא שהכתיבה שלו בדרך כלל כתובה כמעט כמו מבוא, כאילו כל פיסקה שלו היא מבוא לספר שלם, בלי שהוא כתב את כל הספר. בפיסקה אחת הוא כבר אומר את הכל. וזה מה שלפעמים מתיש אנשים, שהדברים מרגשים ויפים בעיניהם, אבל הם שואלים את עצמם: איך עובדים עם זה? מה השיטה, העצה, הדרך? הרעיונות נותרים רחוקים וגבוהים, בתוך איזה ערפל. הדבר דורש אומץ של תלמידי החכמים הבקיאים בתורת הרב קוק, להעז לקחת את הדברים כמה צעדים קדימה, להבהיר מה היא הדרך הנובעת מהדברים, מהן הפרקטיקות. איך למשל יש להתפלל לפי הרב קוק – לא דרך לימוד אורות הקודש במשך שנתיים, אלא להבין מה הן הכוונות הנדרשות? איך באמת מתפללים? ואולי אף לגייר לשם כך כלים מדיטטיביים או טיפוליים, וכל זה דורש אומץ. ישנם כבר כאלו שמתחילים לפעול בכיוון, וזה משמח, אבל נותרה עוד הרבה עבודה".

ואכן, יובל מספר גם על מספר מיזמים בהם הוא שותף, כאלו שבאים להעניק זווית מעט שונה למפגש עם תורות הרב זצ"ל:

"לפני כ־7 שנים ראיתי שאין הרבה לחנים לשיריו של הרב קוק, ובוודאי שלא כאלו מודרניים. לכן, לקראת יום פטירת הרב בג' באלול, הקמתי איזה הרכב, ובנינו יחד הופעה על בסיס לחנים שכתבתי לשיריו. ברוך השם ההופעה הוקלטה ואף יצאה לאור כאלבום, ובעקבותיה ישנן לעיתים גם הופעות שאני מקיים, עם דיבור בין השירים ותהליכים שונים שאפשר לעשות תוך כדי ההופעה. זה מעניק אפשרות לפגוש את הרב קוק בתדר אחר קצת, כמין מסע אישי, דרך חוויית ההופעה והמוסיקה".

פלטפורמה נוספת, היא דרך עמותת 'פנימה' בה חבר יובל: "ניסינו לחשוב מה חסר כיום, ומה יהיה מדוייק יותר, והתחלנו להקליט פודקאסטים קצרים של כרבע שעה, להם קראנו 'בגובה הלב'. אלו סדרות העוסקות בחיפוש עצמי ובעבודת המידות על פי תורה הרב קוק, כאשר כל פרק כולל פיסקה אחת בנושא ספציפי, ודיבור לא ארוך על הדברים. זה למשל משהו שהרגשתי שמתקשר באופן יחסי עם הקצב של עולם המדיה כיום".

טיסת אקספרס אל הלב

עיסוקו של יובל במוסיקה לא נותר רק בתחום של שירי הרב קוק, ויש לו גם קריירה מוסיקלית עצמאית. אלבום של שירים שלו יצא לאור לפני כמה שנים, ואחד נוסף כבר בדרך.

ספר מעט על החיבור שלך לעולם המוסיקה.

יובל: "תמיד אהבתי מאוד מוסיקה. אני בא מבית מוסיקלי – אבי עבד ברדיו, כטכנאי ואחראי על הצד הטכני של השידור, וחשף אותנו מגיל צעיר להמון מוסיקה מכל מיני סגנונות – רוק מתקדם, מוסיקה ישראלית או לועזית ועוד".

מה בעיניך הייחודיות של המוסיקה?

"זה אמנם לא חידוש שלי, וגם החסידות דיברה על זה הרבה, אבל אני חושב שמכל האמנויות, המוסיקה היא לרוב האמנות הכי עמוקה והכי נקייה, ואיתה אפשר להגיע מהר מאוד אל תוך האדם, ממש לגעת בנשמה שלו. זו גם אמנות מאוד עשירה, בעלת אינספור גוונים, וניתן לעשות איתה כל כך הרבה. זו השפה של הרגש, על כל הקצוות שלו: אפשר להביע דרך המוסיקה את הצחוק והשמחה, או את הרגשות הכי עדינים של עצב ומלנכוליה. והמדהים הוא שממש בתוך שתי דקות אפשר להביא את האדם לגמרי לתוך החוויה הזו, ובוודאי כאשר גם המילים עצמן פועלות".

בשלב מסויים, אם כן, התחיל יובל ליצור כבר מוסיקה בעצמו.

יובל: "אני איש של מילים, משם זה התחיל. הייתי כותב שירים, ואז בגיל מאוחר יחסית – בערך 30, התחלתי ללמוד גיטרה ולהתעסק גם במוסיקה. ובשלב מסויים החלטתי לנסות לספר סיפור שלם – בו משמשות המילים והמוסיקה ביחד".

ישנן דרכים רבות להלחנה וליצירת מוסיקה: יש כאלו המתחילים דרך הלחן, אחרים המקבלים השראה בעקבות המילים, או יוצרים שאצלם המוסיקה והמילים מגיעות כמקשה אחת. יובל מתאר את תהליך היצירה שלו:

יובל: "מכיוון שאני לא מוסיקאי במקור, אני מתחיל תמיד מהמילים, ואז מחפש את התפאורה של הצלילים המתאימה לסיפור שאני מספר, ומנסה לחשוב איזה מסע המאזין אמור לעבור פה, מה אמור לקרות בנפש שלו כשישמע את המילים. זו חוויה אחרת לגמרי, לשים מילים בתוך מוסיקה, להטעין אותן פתאום בכל כך הרבה אנרגיה זה דבר מדהים".

לאחר זמן מה, התקדמה היצירה שלו כבר לשלב הבא: "אני והמורה שלי גל דהן נהיינו חברותא, הופענו ביחד, והוא הפיק לי את האלבום. התפתחתי תוך כדי תנועה".

בין השאר, באלבום שלו יש ליובל גם שיתוף פעולה עם האמן אהוד בנאי.

מאיפה הגיע החיבור עם אהוד בנאי?

יובל: "אהוד הוא איש מעלה, אדם שיש אצלו גדולה וענווה במקום אחד. מבחינתי הוא המהפכן הגדול של המוסיקה הישראלית: עוד לפני שהיו זמרים דתיים מצליחים, הוא הוציא בשנות ה־80 שירים על עגל הזהב, עיר מקלט ואברהם אבינו, הוא החלוץ בתחום. כאשר הייתי חייל משוחרר, בתחילת דרכי – כתבתי לו מכתב, בו ביקשתי לפגוש אותו, ואף שאלתי אותו שאלות לגבי כמה מהשירים שלו, והוא החזיר לי מכתב חם ונענה ברצון, ומאז נפגשנו כמה פעמים. כעבור כמה שנים, כשהתחלתי לכתוב וליצור, ביקשתי ממנו והוא בא בשמחה, בלי תשלום או גינונים למיניהם, התייצב באולפן, ועשה את זה בנדיבות. זה היה דבר מרגש מאוד".

צימאון לא־ל חי

מה בעיניך התרומה הגדולה של תורת החסידות כיום?

יובל: "אם יש משהו שאני מקנא בו, זה מה שעשו בפרוייקט 'צמאה', הם פיצחו שם איזה משהו מתוק. בעיניי, הלוואי שיהיה גם פסטיבל כזה של תורת הרב קוק, המפגיש מוסיקה והתוועדות, כזה שבו ייפגשו לשיח משותף גם פסיכולוגים, מקובלים ופילוסופים, ויעסקו בכל האספקטים האלו שנמצאים בתורה שלו, ויהיה שוק ספרים עם כל הצבעוניות והרוחניות שיש ב'צמאה'.

"באופן אישי, אני חש שהחסידות פתחה לי את היכולת לדייק את עבודת הלב. תשומת הלב למה שעובד אצלי כרגע, זה נושא המפותח מאוד בחסידות לכל גווניה. זו תורה גדולה, ויש לה גם לבושים יפים היום בעולם המודרני והפוסט־מודרני – סדנאות וריטריטים, שעדיין שומרים על העומק והאמת של הרעיונות, אבל נעשים בפורמט עדכני".

האומץ למורכבות

קשה להתעלם מהרוחות הסוערות במדינה בתקופה האחרונה. גם בנוגע ליחס לנושא זה, יובל חש שהוא מקבל את קריאת הכיוון מהרב קוק: "הרב קוק לא פחד להיות מורכב. היום, מכל מיני סיבות, מורכבות נתפסת כחולשה, ואם אתה מורכב, או מצדד חלילה באמת מסויימת של המחנה הלא נכון, אכלת אותה מכל הכיוונים. אבל אמת מחזיקה הפכים ומורכבויות, ואם אין בכלל לגיטימציה למורכבות אמיתית, מאבדים לגמרי את הכיוון. עלינו להיות אמיצים, עם יכולת לומר אמירות מורכבות, לא חד משמעיות, ולא הכל שחור או לבן. על אמירות שטחיות אולי ימחאו לנו כפיים ביציע, אבל באמת זה אובדן גדול".

והדברים נאמרים מתוך ניסיון אישי: "כבר לא מעט שנים, לפחות חצי מהזמן שלי מוקדש לעשייה בקבוצות עם אנשים שאינם שותפים לדעותיי הפוליטיות והדתיות. ואני יודע עד כמה התפיסות של ברי הפלוגתא שלי מורכבות, וכמה בדברים מסויימים הם הכי מסכימים איתי, ואיפה לא. אבל שום דבר במציאות שאני פוגש לא דומה למה שמוצג ברשתות החברתיות ובתקשורת, וזה אסון. אנשים אוהבים, מחוברים, מעריכים אחד את השני ותומכים, מכל הכיוונים.

"אני לא מבין בפוליטיקה, ולא מדבר עכשיו על השדה הפוליטי הארד קור, אלא על השיח בינינו, בין המגזרים – וגם השיח הפנים־מגזרי. השאלה היא איך נעשים הדיונים שלנו, ואם מבט מורכב הרואה אמת גם בצד השני הופך להיות דבר לא לגיטימי, זה נהיה כבר מסוכן".

כלומר, אם הרב קוק ראה את הטוב והאמת שיש אפילו בכפירה, ודאי שחשוב לגלות אותם גם אצל אלו שדעתם שונה משלנו כיום.

"נכון. אצל הרב קוק, אף שיש גם ביטויים קשים וחד משמעיים לפעמים, המנגינה הקבועה היא מאוד עדינה, ומרכיבה איכויות שונות לאיזה שלם עמוק".