בס"ד

כולם היו ילדיהם

כולם היו ילדיהם

הלו"ז של סוני שי, עמוס מאוד סביב יום השואה. בשבוע שלאחר חג הפסח היא תפוסה בכל שעות היום ונודדת בחצי מדינה על מנת לספר את סיפורה לסטודנטים, שוטרים, תלמידות אולפנה, אנשי כוחות הביטחון וקהילות שונות.
ניצולת שואה צלולה, בריאה (בלי עין הרע!) ואף שנונה, היא נכס שאסור לפספס. שיחה בת שעה וחצי איתה מזכירה לי מאיפה הגענו, לאן אנחנו הולכים ועד כמה גדולה ירושתנו.

רופא משמיים
סוני נולדה בברלין בשנת 1928 לזוג הני ויהושע בירנבאום, כבכורה מבין ששת ילדיהם. משפחתה הייתה אורתודוקסית, החזיקה בחנות מכולת כשרה וסוני למדה בבית ספר יהודי.
"כבר בשנת 1933, כשהיטלר עלה לשלטון, התחלנו להרגיש את האנטישמיות הממלכתית. השלטון היה עוין כלפינו והיו סימנים מקדימים. אני זוכרת שיצאתי עם אמי לחופשה במלון יהודי כשהייתי בת שש ובאמצע הלילה התעוררתי כשאני פצועה ומדממת. גילינו שגרמנים זרקו מהחלון אבנים לתוך המלון היהודי. שאלתי את אמי 'למה הם עושים לנו את זה?'. 'בגלל שאנחנו יהודיות' השיבה לי אמא. 'אבל למה?' המשכתי להקשות. אך עד היום לא קיבלתי את התשובה…". סוני מספרת שהאווירה הייתה קשה והפחד החל להשתלט על יהודי גרמניה.
"ככל שגדלתי הבנתי יותר. השירים שלהם, האיומים והמעשים האלימים הלכו והתגברו – מכות, אלימות ובקבוקי תבערה שהושלכו לתוך המכולת שלנו בכל לילה. אולם בצורה רשמית הכל התחיל באוקטובר 1938, כשבאחד הלילות הגיעו שוטרים ולקחו את אבא. אני זוכרת שאמא התחננה לפניהם שישאירו אותו, כיוון שהיא בהריונה השישי, אבל זה כמובן לא עזר ושלחו אותו לפולין. אמא נשארה לבד – בהריון ועם חמישה ילדים. בערב ליל הבדולח באה אלינו שכנה לא יהודייה ואמרה לאמא לברוח כי צפויות להתרחש פרעות. אמא והקטנים הלכו, ואותי, שהייתי בת 11, החביאו יחד עם אחותי באחת המכבסות שהייתה מול בית הכנסת שלנו. באותו הלילה ראיתי הכל, שמעתי את הצעקות וראיתי את הלהבות המכלות את ספרי התורה ואת בית הכנסת האהוב שלנו. אחותי ואני פחדנו מאוד אבל הייתי צריכה לשמש דוגמה כאחות הגדולה, ואמרתי לה שאני שומרת עליה. בבוקר חזרנו הביתה וראינו בית הפוך. כל כלי המטבח היו זרוקים והכל היה מבולגן".
"בעקבות אירועי ליל הבדולח והאווירה העוינת כלפי היהודים, התלבטה אמי מה לעשות. אבי איננו, מקור פרנסה אין והיא צריכה ללדת. לאחר התייעצות עם אחיותיה הנשואות בהולנד החליטה אמא לשלוח אותנו אליהן, להולנד, שם היה בטוח יותר. אמי הלבישה את כולנו בבגדי שבת. היינו מטופחים מאוד. כל אחד הצטייד בתמונת פספורט ובתיק קטן. אני הייתי בת 11, אחותי הקטנה בת ארבע ואני הופקדתי להיות אחרא