בתקופה הזו אנחנו עדים לסיפורים רבים עד אין קץ, על מסירות נפש של אזרחים ולוחמים. לדעתי, כמות הסיפורים מהימים הראשונים של המלחמה בעוטף עזה יכולה כבר למלא כרכים שלמים. בהתחלה, כששומעים סיפור אחד או שניים, עלולים לחשוב שמדובר באירוע יחידאי או באנשים יוצאי דופן. אחר כך, כשממשיכים לשמוע עוד ועוד סיפורים, מבינים שהכמות של הגיבורים וסיפורי הגבורה היא כמעט בלתי נתפסת.
ישנם הרבה מאוד סיפורים של יחידים, מעבר לגבורה של הלוחמים ביחידות הצבא – שכידוע ארך זמן יקר מאוד עד שהפעילו אותם – אלו אנשים יחידים, אפילו קצינים בכירים מאוד, שיצאו לשטח להילחם בתור יחידים, בלי קשר לדרגות ולכוחות שהם מנהלים בדרך כלל. העוצמה של הגבורה בולטת עוד יותר כשמדובר באזרחים שכלל לא היו אמורים להיות באזור ולא להיכנס למצבים האלה, ובכל זאת הלכו להילחם בחירוף נפש.
כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה, נסעתי למקום בו יושבים מפוני כפר עזה, בקיבוץ שפיים, כדי לנחם כמה משפחות אבלות, כאלה שלא הכרתי קודם. נסעתי לשם עם חברי הטוב, הרב חיים גנץ שליט"א. הגענו למקום, והתיישבנו ליד אחת המשפחות. התפתחה שיחה משמעותית שנמשכה זמן רב, וגם שם שמענו סיפורי גבורה.
גיבורים בודדים
היהודי שאיתו שוחחנו גר בכפר עזה שנים רבות, ולידו גרים גם כל צאצאיו. הוא סיפר שאחד החתנים שלו, קצין בכיר, יצא באותו שמחת תורה בשעה 6:30 לריצת בוקר, עם בגדים מתאימים. אתם מבינים שהוא כנראה לא לבש את השטריימל לצורך העניין… פתאום ראה מצנחי רחיפה, וקלט במהירות את סדר הגודל של האירוע. בגלל שהוא היה במעבר בין תפקידים, לא היה לו נשק בבית. בלי לחשוב פעמיים, הוא לקח סכין ויצא להילחם! במשך שעות ארוכות זה מה שהיה לו, עד שהוא זיהה חייל שנהרג, ואז הוא לקח ממנו את הנשק, השכפ"ץ והקסדה והמשיך להילחם שעות ארוכות. הוא לא פיקד שם על המסגרת הצבאית שהוא רגיל לתפקד בה, אלא הלך בתור בודד.
מקרה אחר ששמעתי, היה מקרה של מפקד אוגדה שלא גר בעוטף עזה, אבל ברגע ששמע מה קורה הוא לקח נשק ויצא במהירות לאזור. בדרך הוא עבר בצומת בית קמה, העלה לרכב שלו שני קצינים צעירים, צוערים של בה"ד 1. הוא שאל אותם לאיפה הם חשבו להגיע, והם אמרו שלא ברור להם. אז הוא אמר להם: קדימה, עכשיו אנחנו צוות. הוא הקים מטה מאולתר ברכב שלו, וניהל כוח חדש לגמרי שיצא לקרב.
יש גם את הסיפור המדהים של החקלאי ממושב פטיש. מדובר על יהודי שמתפרנס מחקלאות וחי במושב פטיש, שהוא די קרוב לקיבוץ רעים. בתור חקלאי, הוא מכיר היטב את השטח, וכשפרצו אירועי הדמים ברעים הוא נכנס לטווח הסכנה עשרות פעמים! במשך 36 שעות הוא לא עצם עין, ונכנס פעם אחר פעם בנסיעה בשבילים שכנראה רק הוא מכיר, כדי לחלץ ניצולים. לא היה לו נשק ולא שום מיגון, וככה הוא נסע! עשרות אנשים פנו אליו, אנשים מהסביבה או קרובי משפחה של אנשים שהסתתרו בכל מיני חורים בשטח, העבירו לו מיקומים להגיע אליהם, וכך הוא יצא והציל עשרות ואולי מאות אנשים. אחד מהבור הזה, אחר מהמערה הזאת וכך עוד ועוד. בראיון שערכו איתו, הוא הקריא הודעה ששלחה לו אמא של בחורה, שהיתה אחת מאלה שהוא הציל. היא הודתה לו מעומק הלב, וכתבה לו: "אתה גיבור ישראל"! אחרי שהוא הקריא את זה, הוא פרץ בבכי ואמר: "גיבור? רציתי להיות גיבור? רק רציתי שיהודים יחיו. זה תפקיד של כל יהודי".
אולי שמעתם על השוטר מנחל עוז שחיסל עם אקדח 14 מחבלים! 14 מחבלים, בבית שלו. מדובר בשוטר שעובד ביחידה מיוחדת של המשטרה, והרשעים האלה חיפשו אותו באופן אישי. הם ממש ידעו עליו הכל, כפי שאתם יודעים שהעובדים העזתים, בני הברית של המפלצות האלה, העבירו להם מידע מודיעיני מדויק מאוד. הם ידעו שהוא לוחם מיוחד, ורצו לקחת אותו חי בשבי. הוא חיכה שהם יפרצו לבית, וברגע שהם נכנסו הוא ירה ארבעה כדורים מדויקים, כשבכל אחד הוא מחסל מחבל. ככה הוא הוריד מחבלים. כשהוא שמע שהם הולכים לפרוץ בצד השני, הוא שינה מיקום וככה הוריד עוד ארבעה.
אחר כך הם ניסו עליו לוחמה פסיכולוגית, והביאו אליו שכנים שלו שהם לקחו כשבויים, שיאמרו לו להיכנע כדי שלא יהרגו אותם. השוטר הזה לא ויתר, נלחם והרג את כולם. בשלב מסוים הם הצליחו לפרוץ לתוך הבית שלו, והוא הסתגר בממ"ד עם אשתו והבת שלו, והמפקד שלהם עמד לירות אר פי ג'י לממ"ד ולחסל אותם. הם ניהלו איתו משא ומתן כדי שהוא יסגיר את עצמו. הוא משך את הזמן, עד שהמחבל המנוול שהחזיק מולו את האר פי ג'י הודיע לו שנגמר הזמן, ואם הוא לא מסגיר את עצמו מפוצצים אותו. באמצע הספירה לאחור של המחבל, היהודי הודיע שהוא נכנע. המחבל אמר לו שיצא בידיים מורמות ויבעט אליו את האקדח. השוטר ענה שהוא יעשה את זה בתנאי שהמחבל יוריד גם הוא את האר פי ג'י. המחבל הסכים, ובשבריר השנייה שהוא התחיל להוריד את הטיל, השוטר זינק, ירה בו והרג אותו. כך הוא ניצל, והציל גם את אשתו ובתו שהיו אתו.
אחרי שיעור שהעברתי בנהורא ברמת גן, בא לשוחח איתי יהודי משדרות. הוא סיפר על אחיו שהוא חייל שהיה בחופשה בבית בשדרות. הוא יצא בבוקר לתפילה, ופתאום הוא רואה שלושה חיילים שאמרו לו: "מלחמה! רוץ תביא את הנשק!" הוא רץ הביתה, לקח את הנשק ורצה לצאת לאזור הקרב בשדרות. פתאום הרב של בית הכנסת שצמוד לבית שלו קרא לו, וביקש שיישאר לאבטח את בית הכנסת, כי לאף אחד לא היה שם נשק. הוא הסכים ונשאר שם, כשאבא שלו חזר הביתה כדי להודיע לאמא שבסוף הוא לא יצא רחוק, אלא בבית כנסת שקרוב לבית. בדרך הקצרה הזאת האבא נפצע מירי, הוא קיבל כדור בריאה. הוא הצליח להגיע הביתה, אבל אחרי שעה התמוטט. פתאום משום מקום הופיע אצלם בבית סגן אלוף שהגיע מגדרה, וכנראה הציל עשרות אנשים במהלך הקרבות. הם לא יודעים איך הוא ידע להגיע אליהם הביתה, אבל הוא לקח את האבא ופינה אותו לסורוקה, שם הצליחו להציל אותו. לצער הלב, אותו קצין מגדרה חזר להילחם ונהרג מאוחר יותר. החייל שנשאר בינתיים בבית הכנסת, מצא את עצמו פתאום בקרב מול חמישה מחבלים שניסו לחדור לשם. היה אתו עוד יהודי חמוש באקדח, כשלצד השני הרבה יותר תחמושת וגם רימונים. בסוף המחבלים נסוגו, וכך הוא הציל למעשה עשרות יהודים ששהו בבית הכנסת.
כל הסיפורים הללו הם רק דוגמאות שעכשיו עולות אצלי. אלה סיפורים שמסופרים עוד לפני התיאורים של גבורת הלוחמים ביחידות הלוחמות. הסיפור המשמעותי כאן, עוד הרבה יותר מהזוועות שחווינו, שזאת אולי הפעם הכי בולטת בהיסטוריה שלנו לערבות הדדית ומסירות שאין לה אח ורע! אנשים שמו הכל בצד, ויתרו על הכל, ורצו אל הסכנה כדי להציל יהודים אחרים.
מנגנוני השהיה בתורה
ישנה תורה חשובה ששייכת לעניינים הללו בספר חסידות שנקרא 'עבודת אלעזר'. שמו של הרבי שחיבר את הספר, הוא רבי אלעזר מקוז'ניץ. באופן אישי, יש לי קשר משפחתי לספר הזה. לסבא רבה שלי, שהיה יהודי יקר וחשוב ואני גם קרוי על שמו, הייתה בת בשם זלדה – או אצלנו במשפחה: הדודה זלדה – והיא התחתנה עם יהודי מכפר חסידים, שבא ממשפחה של פליטי שואה. הדודים האלה היו חסידים של הרבי שהקים למעשה את כפר חסידים, רבי אלעזר מקוז'ניץ בעל ה'עבודת אלעזר'. הוא היה רבי מאוד ארץ-ישראלי והוא הקים אגודה ליישוב הארץ, עם עוד כמה אדמו"רים שמאוד חיבבו את הארץ. לאגודה הזאת הם קראו אגודת 'עבודת ישראל', על שם הספר של הסבא הגדול שלו, רבי ישראל המגיד מקוז'ניץ. כשהם הקימו את כפר חסידים, היא לא נראתה כמו היום. מסביב היו בעיקר ביצות שהיה צריך לעבוד קשה כדי לייבש אותן.
לימים, אותם דודים שלנו בנו בית מדרש לרבי מקוז'ניץ ברחוב פנקס בתל אביב, והדוד גם עסק בהוצאה לאור של ספר התורות שלו. הדוד היה שולח את הספר לכל דורש, ובתוך העותק שהוא היה שולח הוא היה מכניס גם מעטפה, כדי שהמקבל ישלח בחזרה מעטפה עם בול ותשלום בפנים. בזמנו, קיבלתי מהמשפחה את הספר במהדורה חדשה יותר, אבל כיום יש לי את המהדורה הראשונה. הסיפור היה, שיום אחד בא אלי חבר מהיישוב שאוהב לחפש אוצרות בגניזות, וסיפר לי שהוא מצא ספר שבוודאי יעניין אותי. הוא הביא לי עותק של המהדורה הישנה, ובפנים קיבלתי גם מעין דרישת שלום מהדודים, בדמות המעטפה שהדוד היה שולח עם הספר.
הרבי עצמו, כפי שאמרתי לכם, היה קשור מאוד לארץ ישראל. בשואה, הוא ברח מצרפת ברכבת האחרונה שהספיקה לצאת לפני שהגיעו הגרמנים. האמת היא, שגם את הרכבת הזאת תפסו השלטונות של צרפת, שכידוע היו אנטישמים לפחות כמו מזכ"ל האו"ם הנוכחי. כשהם עצרו את הרכבת, היו אנשים שביקשו לשחרר את הרבי שהוא אישיות חשובה, והם הסכימו. הם שחררו אותו ואת הפמליה שלו, אבל הוא סירב להשתחרר אם יהודים אחרים נשארים ברכבת. בסופו של דבר, הם באמת שחררו את כולם. אחר כשהוא עלה ארצה, הקים את כפר חסידים ועוד כמה פרוייקטים, וכעבור כמה שנים נסע לארה"ב כדי לפעול בכל מיני תחומים, ולצער הלב שם הוא נפטר. הציון שלו נמצא בסנהדריה, לא רחוק מר' אריה לוין.
התורה שלו שנוגעת לימים הללו היא מפרשת לך לך. הוא מביא מדרש שמקשר בין "לך לך מארצך" לבין "לך לך אל ארץ המוריה", ואומר שה"לך לך" השני חביב לפני הקב"ה יותר מהראשון. העבודת אלעזר שואל על המדרש, מה הוא בא לומר? ברור לכל אחד שניסיון העקדה גדול יותר מכל הניסיונות האחרים!
כדי לענות על השאלה, הוא מביא את דברי המדרש על ברית בין הבתרים, שאברהם שאל את הקב"ה: "במה אדע כי אירשנה – הודיעני באיזו זכות יתקיימו בה? אמר לו הקב"ה: בזכות הקרבנות". באמת לא מובן, למה אברהם אבינו מוטרד מהשאלה, מהי הזכות שתעמיד את עם ישראל בארץ? למה לא מספיקה ההבטחה של הקב"ה? תורתנו הקדושה שהיא נצחית, בוודאי באה ללמד מכאן משהו לדורות עולם.
בכלל, בתורה גנוזים אוצרות, שלפעמים רק כעבור דורות רבים מתבררת המשמעות שלהם. התקופה בה אנחנו נמצאים, גם היא פותחת לנו הרבה חידושים. על הפסוק: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ", יש פירוש של האור החיים הקדוש שהיה נראה תמוה. הוא מדגיש, ש"והיה" לשון שמחה. היום אנחנו מבינים למה יש אנשים ששמחים להשאיר את האויבים פה. האור החיים ממש מכוון לזמן שלנו: גם אם תהיה לכם שמחה – יהיה כביכול כדאי לכם, הם יעבדו אצלכם בחממות, בגינון, והכל בזול – בסוף הם יהיו דוקרים כמו שיפודי ברזל. על הנושא של הארץ שאתם יושבים בה, הם יצררו אתכם. הם יגידו לכם: צאו מפה! הרי אותם ארורים מכנים את תושבי עוטף עזה, כולל את אנשי הקיבוצים שתמכו בהתנתקות – "מתנחלים". הרבה פעמים אנחנו לא פתוחים לשמוע את ההצעות של התורה, ופתאום הלב נפתח ואנחנו מבינים קצת יותר טוב שהתורה היא תורת נצח. לעיתים יש בה מנגנוני השהייה, כך שפסוקים או מימרות של חז"ל מתבהרים רק אחרי הרבה מאוד שנים.
עוד דוגמא ברורה לזה, נמצאת בפירוש של רבי חיים ויטאל לביטוי שנאמר על ישמעאל: "פרא אדם". במקום "אדם פרא" – "פרא אדם". הוא אומר, שהמהות של ישמעאל היא הפרא. היום אנחנו מבינים, שגם אם הוא לובש חליפת שלושה חלקים הוא נשאר פרא. אם מישהו היה צריך את הראיות, וכנראה הרבה אנשים היו צריכים את הראיות האלו, הרי שקיבלנו אותן בצורה הכי כואבת ונוראה שיכולה להיות.
השמש תעלה
נשוב לעבודת אלעזר. הוא מסביר את השאלה של אברהם אבינו כך: "והנה בזמננו אנו, התרחש דבר מופלא ביותר, הוא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העבודת אלעזר מסביר, שגם השמאל – כלומר החילונים, וגם הימין – כלומר, יראי ה', לא מפרשים נכון את האופי של השיבה לארץ.
החילונים סברו שמכיוון שהגענו חזרה לארץ, ו"המחרשה שוב פולחת בשדה", אז הגענו את המנוחה והנחלה. אז אמנם השיר יפה, ומחרשה של יהודי ששוב פולחת את השדה היא דבר באמת מרגש, הרי שזאת לא הגאולה השלמה.
פעם הגעתי לכותל ביום ירושלים, וראיתי קבוצה ממסגרת תורנית כלשהי שרקדו במעגל ענק ושואגים את השיר הזה: "שורו הביטו וראו…" אז אמנם אני יליד התקופה, ויש לי פינה חמה לשיר הזה, אבל התקשיתי להבין אם זה מה שרוצים לשיר כאן ליד הכותל ביום ירושלים, במקום לשיר "והשב כהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם". האם מספיקה הזכות של המחרשה? לא רוצים גם לזכות ל"השב העבודה לדביר ביתך"? אם מבינים שהמחרשה היא קומה ראשונה, וצריך לשאוף גבוה יותר, אז זה בסדר. אבל לא כולם מבינים ככה, ועל זה מדבר העבודת אלעזר.
כשהגענו ליצהר לפני קרוב לארבעים שנה, עם עוד כמה משפחות בודדות, המקום היה מאחז נח"ל שאנחנו אזרחנו אותו. על המועדון שלהם היה ציור גדול של שמש, והיה מעליו כתוב משפט מאוד מוכר, לפחות לבני הדור שלי: "תנו לשמש לעלות". אני אף פעם לא מנעתי אותה לעלות, אבל בכל אופן הכרתי את ההמשך של השיר אחרת מהמקור. אצלנו בתנועת הנוער שרו: "רק תלחשו תפילה". בכלל לא ידעתי שבמקור זה האיפכא מסתברא. רק שם על הקיר ראיתי את הנוסח המקורי שאומר שחס וחלילה, געוואלד – רק לא להתפלל. אז הבנתי שהם חושבים באמת שבלעדי המעשים שלהם לא תזרח השמש בבוקר. הרבי מקוז'ניץ אומר, שזאת שגיאה חמורה.
חשוב להדגיש, יש רבים מהמחנה הזה שהם מסורים לארץ ישראל בצורה נפלאה. אתם יודעים, אולי יהיה לכם קשה להאמין מי היו היהודים היקרים שהקימו את ניר עוז ובארי. אלה לא אנשים שלמדו במרכז הרב, וגם לא היו חברים בתנועת גוש אמונים. הם די רחוקים משם. גם עכשיו, אחרי שהנורא מכל קרה, לא נראה לי שהם ירוצו לישיבות. בכל זאת, יש להם מסירות שלא תיאמן.
אתם מבינים שעזה אף פעם לא הייתה, חוץ מבעולם האשליות של אוסלו הנורא, מקום של חובבי ציון. אין גם עזתים שחברים בתנועה הקיבוצית, בנוער העובד והלומד וגם לא בבני עקיבא. המקימים של הקיבוצים גם לא תרמו אף פעם, לא לבית כנסת בסעד ולא בעלומים, וגם לא קנו עלייה לתורה. בכל זאת, היהודים האלה בחרו לגור במרחק פסיעה מהפראים הללו. כפר עזה נמצא במרחק של פחות מקילומטר מעזה. אלה יהודים שחיים שם במסירות, במשך תקופות לא פשוטות, שנים על גבי שנים. הם גם רוצים לחזור לשם היום.
כשהיינו בניחום האבלים, שאלנו את אחד מהתושבים שאיבד את בנו, אם הוא רוצה לחזור לכפר עזה, והוא אמר שחד משמעית כן. השיחה עם היהודי הזה הייתה מאוד נעימה, והוא הדגיש את הקרבה בינינו. הוא אמר: "אני ציוני, ואתם ציונים. אני מגשים, ואתם חיים חיי הגשמה. אני אוהב את ארץ ישראל, ואתם אוהבים את ארץ ישראל. אז בוודאי שאני רוצה לחזור". זאת אמירה מרשימה ועמוקה, שלא יכולה לבוא על רקע של אהבה סתמית. אלה יהודים שמלאים באהבת הארץ ומוכנים להתמסר בעבורה.
העבודת אלעזר מסביר, שהמדרש מדגיש את מעלת "לך לך אל ארץ המוריה" בדיוק מהסיבה הזאת. "כי עיקר מעלת יישוב הארץ הוא מהר המוריה. כי משם יצאה הוראה לישראל, ושם נעקד יצחק". כלומר, לא ייתכן יישוב הארץ בלי חיבור למסירות נפש על קדושת שמו יתברך לקרוא בשם ה'.
זכות הקרבנות
כלפי הצד השני, הצד הימני, מסביר העבודת אלעזר כך: "אותם שמימין, אנשי אמונה, פוסלים את תושבי הארץ בטענתם שאין להם זכות על ארץ ישראל מפני שאינם שומרים תורה. וכבר נתבאר שאין ארץ ישראל בלי תורה ומצוות. אבל גם אלו טועים, כי אף על פי שבוודאי יש לקוות ולהתפלל שכולם יחזרו בתשובה, אמנם גם להם יש הזכות על ארץ ישראל!".
בתורה הזאת של העבודת אלעזר אין עוד הסבר, מניין שלכל יהודי יש זכות ביישוב הארץ. אפשר להשלים את דבריו בווארט של 'אם הבנים שמחה'. הוא מביא מדרש, שכשיעקב אבינו חוזר ארצה, הוא ירא מהזכות שיש לעשו על כך שכל אותן שנים הוא ישב בארץ ישראל ולא עזב אותה. מן הסתם, עשיו לא כיוון כל בוקר "לשם ייחוד" על מצוות יישוב ארץ ישראל. ללמדך, שגם בניו של יעקב כשישבו בארץ, גם אם לא באופן מושלם, זכות הארץ שייכת אליהם.
העבודת אלעזר גם מחזק את דבריו באמצעות הסבר על שאלת הזכות שהטרידה את אברהם אבינו: "על זה רמזה תורה … שחשב אברהם, שארץ ישראל תינתן רק לצדיקים שמוסרים נפשם על קדושת ה' ותורתו כאברהם אבינו. על כן שאל: 'במה אדע כי אירשנה', היינו שידע אברהם שלא כל הדורות יהיו כבחינתו". אברהם אבינו היה מודאג, מה יהיה על הדורות שירצו לרשת את הארץ בלי התקשרות לתורת ה'! על כך ענה לו הקב"ה, שזכות הקרבנות תשמור עליהם: "אף שלא יזכו מצד צדקותם, יזכו מצד הקורבנות שהקריבו, שמסרו נפשם על ארץ ישראל".
יהי רצון שכל דם הקדושים הללו יעמוד לעם ישראל שנזכה להיוושע ולהשיב גמול לכל אויבינו, וכמו שכתוב בסליחות: "חנון הביטה ממרומים תשפוכת דם הצדיקים ותמצית דמים, תראה בפרגודך והעבר כתמים, א-ל מלך יושב על כסא רחמים". שכל דמם של הגיבורים והצדיקים הללו יהיה לרחמים, לישועה ולנחמה לכל בית ישראל.
