היא עמדה במקומה מבוישת. ארבעים זוגות עיניים מופנות אליה, ועיניה האפורות של המורה לגיאוגרפיה יורות בה גיצי שנאה. המורה דפדפה בנחת מעושה ביומן הכיתה והכריזה בחגיגיות את שמה המלא: "לריסה ישראלובנה שמואילוביץ", ואחר כך הוסיפה בחצי חיוך שטני: "יהודייה, הא?"
היא שתקה. תמיד שתקה. וכי מה תענה? גם המורה שתקה. וכך התלמידים. לבסוף, אחרי זמן־נצח בו ביקשה להיבלע באדמה, הגיעו השאלות הגואלות. שתי שאלות בגיאוגרפיה. חרף הבושה ענתה בהצטיינות, אבל למורה האנטישמית זה לא הספיק. "שלוש וחצי!" חננה אותה בציון נמוך במיוחד ושילחה אותה למקומה.
זה לא הסיפור האנטישמי היחיד שליווה את חייה של לריסה הקטנה בת השמונה, ילדה המטיבה לנגן בפסנתר, מצטיינת בלימודיה ואהובה על חבריה לכיתה. אבל אבא ישראל, למרות היותו רחוק מכל סממן יהודי, לימד אותה עוד בפעם הראשונה שנתקלה בגילויי אנטישמיות מצד חבריה לכיתה ("מה, אינך יודעת שליהודים יש זנב? והם… וגם… כולם אומרים את זה! אפילו אחי הגדול בכיתה י'") להיות גאה במוצאה, כי להיות יהודי זאת זכות. "יום יבוא" הבטיח, "ואנחנו נגיע למדינה של היהודים, ושם לא יוכלו להתעלל בנו עוד!".
לריסה חיכתה ליום הגואל, ויחד עם ההורים התרגשה עד עמקי נשמתה כשאישור היציאה מ'אמא רוסיה' החונקת הגיע. אבל גם אחרי דרך החתחתים שעברו, כאשר בשנת 1977 נחתה משפחת שמואילוביץ בארץ הקודש, לא רוותה לריסה נחת. ההתאקלמות הייתה קשה לילדה בת ה־11. הם הגיעו לשכונת הקרוונים כפר גבירול ברחובות, אמה התברגה בעבודה ככימאית, ובמוסר עבודה רוסי הייתה יוצאת מהבית מדי יום לפנות בוקר. לריסה נשלחה לבית הספר בלי לדעת את השפה, ובעיקר – בלי להבין לאן היא נכנסת. "רוסים הביתה!" קראו החברים לכיתה מולה ומול חבריה מחבר העמים. היא התביישה, הרגישה זרה ולא שייכת. ארכו עוד שנתיים תמימות של התאקלמות ולימוד עד שהחליטה בהחלטה נחושה: "לא עוד לריסה, מהיום ליאורה!". היא עברה לתיכון האמנותי 'תלמה ילין', בו המשיכה ופיתחה את כישרון הנגינה, כשהיא מסתירה מחבריה את מוצאה הרוסי במיומנות מעוררת השתאות.
את בעלה, מרדכי ברוצקי, הכירה כשהייתה בת 17. הם היו שני אמנים מוכשרים. הוא בכינור, היא בפסנתר. "זה היה שידוך משמיים, ועד היום הכל אנחנו עושים יחד", מספרת ליבא. הם נישאו, ויחד רצו לנסוע לחו"ל לעשות חיל בלימודי התואר, כשהם שואפים להגיע הכי רחוק שרק אפשר. את הטלוויזיה זרקו מהבית, ולא מטעמי דת. "המכשיר הזה פשוט הפריע לנו להתאמן, הוא הסיח את דעתנו" הם מסבירים. בביתם הפרטי הם התמקמו כל אחד בחדר אחר, והקדישו שעות מפרכות לאימונים שאיימו להשבית את שלוות השכנים, שלא הבינו מהו הקונצרט האין־סופי הבוקע מדירתם של הזוג הצעיר. הם החלו להופיע בהרכב קאמרי יחד עם בני הדודים המוכשרים של ליבא, שעלו גם הם לארץ. ההצלחה האירה להם פנים, ועוד מעט כבר ייוולד הבן הראשון…
דווקא באותה תקופה, כשהיה נראה סוף־סוף שחייהם עולים על המסלול הנכון, החליט בורא העולם להציץ על הזוג ברוצקי, ולתוככי ההרמוניות של מוצארט ובאך נכנס חוסר שקט תמידי. תהיות על מהות החיים החלו לנקר במוחם, לצד שאלות פילוסופיות שאין להם כל תשובה עליהן. אבל בל נקדים את המאוחר.
רגע, לא הבנתי איך מלריסה וליאורה הפכת להיות ליבא?
כשנולדתי, לפני כמעט שישים שנה, ההורים היו הולכים למשרד הפנים הרוסי ומדווחים לפקידה איך ייקרא הילד. כשנשאלה אמי לשמי, אמרה: "לובא". הפקידה עיגלה עיניים בפלצות. "איזה שם מיושן את רוצה לתת לבתך! תני לה שם מודרני יותר!". "אמי ביקשה ממני לקרוא לתינוקת על שם הסבתא" סירבה אמי, והפקידה חשבה על פתרון יצירתי: "מה הבעיה? קראי לה לריסה, לריסה הוא שם חדש ויפה, וגם יש בו 'ל" משמה של הסבתא. כך תתפסי שתי ציפורים!". נקראתי אכן לריסה, אך כאמור, מאז שעליתי לארץ ביקשתי להסתיר את זהותי הרוסית ולהחליף את שמי לשם עברי. כשלא מצאתי שם אחר בל' שאתחבר אליו – מבלי לדעת למה הל' חשובה לי – אימצתי את השם ליאורה כברירת מחדל.
סבא וסבתא מצד אמא הספיקו לעלות לארץ הרבה לפני שחזרנו בתשובה. יום אחד ישבתי יחד עם סבתא ופתאום היא קראה לי: "לוביצ'קה!" וכשתמהתי על השם החדש שהדביקה לי אמרה: "את יודעת למה אני קוראת לך לוביצ'קה? כי את למעשה קרויה על שם אמא שלי שקראו לה לובא…"
"לובא? כך קראו לה?" התפלאתי מאוד. סבתא קימטה את מצחה ואמרה: "למעשה, קראו לה ליבא. בעצם, פייגא ליבא!". כשסבתא ביטאה את השם היהודי של אמה, מיד הרגשתי תחושת שייכות בלתי מוסברת. מצאתי את השם האמיתי שלי, השם שחיפשתי כל כך הרבה זמן!
"איך מחליפים שם?" שאלתי את החברים החב"דניקים שכבר היו לנו. "בדרך כלל, הרבי לא נוקט בגישה של החלפת שם, אלא הוספת שם" אמרו לי. כתבתי לרבי ושאלתי האם לשנות את השם או להוסיף עליו. התשובה לא איחרה לבוא: הרבי, כדרכו, הקיף בעיגול את המילה "לשנות" ובירך אותי.
"כשקיבלתי את התשובה, הפכתי לפנאטית ברמות שאי אפשר לתאר", צוחקת ליבא. "לא הרשיתי לאף אדם בעולם לקרוא לי יותר לריסה. מעכשיו אני ליבא! תוך חודש בלבד אנשים שכחו מי זו לריסה בכלל…"
ספרי לנו עוד מחוויות הילדות שלך, על ההתמודדות כילדה יהודייה די בודדה מול התרבות הרוסית הקומוניסטית של שנות השבעים.
אני בת יחידה. אבא ואמא כל הזמן עובדים. אמא יוצאת מהבית בשעות הבוקר המוקדמות, אבי שולח אותי לבית הספר. אני הולכת וחוזרת עם מפתח על חוט. אבא לימד אותי להדליק גז עם גפרור ולחמם אוכל שהשאירו עבורי בסיר או מחבת. אני מחממת, אוכלת, קוראת ספרים וכמובן מתאמנת בפסנתר. בבניין רב הקומות בו אני מתגוררת יש לי שלושה בני דודים מצד האם. שניים לתאומה של אמי, ואחד לאחותה הגדולה. סבתא עוזרת לגדל את בני הדודים שלי. אני הנכדה העצמאית, זו שאפשר לסמוך עליה שתגדל בעצמה.
סבתא ניחנה בחוש מוזיקלי, וכמו כל המשפחות היהודיות המקומיות שולחת את כולנו ללמוד מוזיקה בבית הספר למוזיקה במרכז מוסקבה. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בת שמונה עושה את הדרך הבלתי־אפשרית לבית הספר למוזיקה, בה המסע לכל צד אורך שעה ורבע, מחליפה 'מטרו' – רכבת תחתית – חוצה כבישים סואנים, מתמודדת עם הימצאות שיכורים ששוכבים בצדי דרכים, והכול לבדי. היום אף אחד לא יאפשר לילד שלו לעשות דברים כאלו, אבל אז הרגישו כולם את המסר הישיר שרוסיה שיווקה לתושביה – אין ברירה. חייבים לעשות, לפעול, לעמול. ואם אין מי שייקח אותי – אקח אני את עצמי.
מוסר העבודה הרוסי מוביל לכך שאת ובעלך מתמקצעים מאוד בלימודי המוזיקה, וגם בבית החדש שהקמתם המוזיקה עומדת במרכז העניינים. איך בכלל התשובה נכנסת לחיים אינטנסיביים כל כך?
אחרי עמל מפרך של למידה ועמידה במטלות התואר, מצאתי את עצמי לפני לידה וזקוקה למנוחה. סגרנו על שלושה ימים בבית מלון בנתניה, אבל בהשגחה פרטית התגלגל לידי פרוספקט שמזמין אקדמאים בלבד להגיע לשבוע נופש של סמינר 'ערכים' בבית מלון בירושלים. המחיר היה נמוך במחצית מעלות המלון בנתניה, וההרצאות נראו אינטלקטואליות ביותר. החלטנו להירשם. האמת היא שכבר אז בעלי התחיל לנהל שיחות עומק עם הרב יצחק ערד, כיום ראש ישיבת 'דעת' ברחובות (המוכר לקוראים מטוריו המעמיקים בעלון ברוח החסידות. ש"ז), עולם החסידות דיבר אליו ומשך את ליבו וגם אני התעניינתי בו.
נכנסנו למלון, ולא יצאנו משם לרגע. "איך מזג האוויר בירושלים?" שאלו אותנו ההורים טלפונית, ולי לא היה מושג. ברחבי המלון ממוזג, ולא הוצאנו את אפינו ממנו אפילו פעם אחת. היינו הראשונים שנכנסים להרצאות והאחרונים שיוצאים. בסוף השבוע, לפני שבת ערכו הרבנים תדרוך כיצד שומרים שבת, ועוד הוסיפו: "אתם לא צריכים לגעת בכלום, הכול פועל על שעון שבת!" וכך נכנסה שבת המלכה. הכול היה מרומם ומיוחד כל כך. הקידוש, הסעודה, הזמירות, דברי התורה… בשעת לילה מאוחרת עלינו ברגל לחדרנו, והתלבטנו האם לכבות את מנורת הלילה הקטנה שהפריעה לנו. "נכבד אותם ולא נכבה את האור! הם כל כך השתדלו עבורנו, מגיע להם!" החלטנו, וכך זכינו לשמור את השבת הראשונה שלנו.
במוצאי השבת, הרבנים ערכו סיכום של שבוע ההרצאות המרומם, ולאחר מכן כולם נפרדו לשלום. רק אני ובעלי ישבנו בלובי וסירבנו לצאת לדרך. יש לנו עוד שאלות, ואנחנו חייבים תשובות. הרבנים ישבו איתנו בסבלנות, ענו והסבירו.
יצאנו משם כמעט לפנות בוקר, מסתכלים אחד על השני ושואלים: מה עכשיו? לא ידענו מה יהיה הלאה, אך לשנינו היה ברור שאנחנו לא ממשיכים את מה שהיה. אנחנו מתחילים שלב חדש בחיים. אנחנו לא הולכים לחיות בשני עולמות. אבל איך בכל אופן אנחנו מתחילים? "טוב, נתחיל בקטנה, בלי שאף אחד ידע נשמור שבת וכשרות" החלטנו. עם ההחלטה הזו הלכנו לישון. כשקמנו הבליחה בנו מחשבה: "רגע, אנחנו לא יכולים לאכול בבית, המטבח לא כשר!" הרמנו טלפון בהול לרב ערד. "איך נכין אוכל? הרי המטבח טרף! מה עושים?". "אין שום בעיה!" הרגיע אותנו הרב והנחה לפתוח קופסאות שימורים ולכרסם ירקות… "אני כבר מחפש צוות שיבוא להכשיר את הכול!" עד מהרה הגיעו בחורים חב"דניקים להכשיר את המטבח, והשאר היסטוריה…
וואו, מדהים ליבא. עולים מרוסיה, אמנים ואקדמאים, עושים שינוי דרמטי כזה בתוך זמן קצר כל כך. בטח למשפחות שלכם מסביב לא היה קל…
זמן קצר הצלחנו להסתיר ולטשטש את היותנו בעלי תשובה, אבל מהר מאוד הבינו ההורים שמשהו קורה. בשבת אנחנו לא עונים לטלפון, מתחמקים מלאכול בביתם, ומלאים דיבורים חדשים ורעיונות שלא שמעו כמותם מעולם. כשהבינה אמי שאנחנו רציניים, גם היא רצתה להכשיר את המטבח כדי שנוכל לאכול אצלה, אבל לצערנו 'נשמות טובות' מתוך החברים הקרובים שלנו מיד הזהירו אותה שהיא לא תזכה לראות את הנכד שייוולד, ושזה רק עניין של זמן עד שננתק איתם כל קשר… ואכן, בהתאם לתדרוך של החברים אמא התחילה מלחמת חורמה על מנת 'להציל' את ילדתה.
אני בת יחידה, קשורה להוריי בנימי נפשי, ומוצאת עצמי עומדת מולם נואשת. לא יודעת איך להרגיע ומה להגיד, וגם כשאני אומרת זה פשוט לא עוזר. "ומה עם יום ההולדת של אבא? דווקא את השבת הזו חייבים לשמור? תשמרו אחר כך!…" אבי התעתד לחגוג את יום הולדתו החמישים במסעדה בבת ים, בעיצומה של שבת המלכה. ואני, בתו היחידה, לא אגיע? איך אפשר? הרב ערד שוב התגייס למעננו, נמצאה לנו משפחה מארחת בבת ים, סמוך למסעדה המדוברת, ישבנו שם וטענו שיש לנו 'קלקול קיבה', ואיננו יכולים להשתתף בארוחה…
אני מניחה שגם עם העולם המוזיקלי דרככם לא הייתה סוגה בשושנים. בל נשכח שהקונצרטים מתוזמנים לרוב לימי השבת לצערנו…
בהחלט. כאמור, אני ובעלי – יחד עם בן דודי הצ'לן שנשוי לכנרת – היינו מופיעים ב'רביעיה הקאמרית', והם כמובן דרשו שנמשיך ונופיע איתם בשבתות. כשסירבנו, הם הקימו קול זעקה: "אתם לא יכולים לעשות לנו את זה! כל הכבוד והיוקרה ילכו לטמיון בגלל השיגעונות החדשים שתפסו אתכם?!…" הם לא יכלו להכיל זאת. בעלי פנה לרב שלו וכמעט התחנן: "נגיע למקום לפני שבת, רק ננגן ונלך. אשאיר את הכינור על הבמה מכוון מראש!" הוא ניסה כל כיוון שהעלה בדעתו כדי למזער את הנזק. אך לא הייתה דרך להתיר את השרץ. לא הגענו למופע.
לאחר מכן הבנו שאסור לנו להשתמש בכסף שקיבלנו על קונצרטים קודמים, כי הרווחנו אותו בצורה שאינה כשרה. זה היה ניסיון גדול, אבל עמדנו בו. מצאנו דרך להחזיר את הכסף מבלי שמישהו ידע על כך… אבל הקדוש ברוך הוא שרואה הכול לא נשאר חייב. באותה תקופה, לפתע פתאום בעלי קיבל סכום 'מיותר' זהה בשכר עבודתו במקום אחר. "מאיפה זה בא?" שאלנו את הנהלת החשבונות. "אלו דמי הבראה שמגיעים לו, החודש הוא קיבל זכאות!" ענו לנו במשרד בפשטות. ראינו בעיניים איך משמירת שבת לא מפסידים!
אז זהו, הפכתם לחב"דניקים מן המניין. מה עושים עכשיו עם כישרון המוזיקה?
בחב"ד עניין המוזיקה מאוד מפותח. יש הרבה ניגונים בתפילות, ורצינו מאוד להכיר את המוזיקה החדשה. רצינו לשמוע ולהתרשם אבל לא היו כמעט דיסקים לשמיעה, רק הקלטות באיכות ירודה. היינו רגילים לעוצמות של ריבוי כלים במוסיקה הקלאסית, אבל בקלטות של הניגונים נשמעו מנגינות ששרו בפה יחד עם קולות 'איי איי איי', מלווים בליווי פשוט מאוד. וכמובן, בהתוועדויות אין אפילו ליווי. אבל למרות דלותם של השירים בגשמיות, ראינו אנשים עוצמים עיניים, דופקים על השולחן בהתעוררות ושרים בהתלהבות אמיתית. אנחנו, לעומתם, לא הצלחנו להבין את הסוד של המוזיקה החדשה, את הסוד שעומד מאחורי ניגוני חב"ד. זאת הייתה חידה בעינינו.
באותו זמן הכירו לנו את הרב יצחק גינזבורג, שכידוע הוא גם מחבר ניגונים. "אתם צריכים להפסיק לשמוע מוזיקה קלאסית, לנקות את הלב והנשמה. כשהכלי מלא – אין מקום לצקת לתוכו אור חדש. אבל כשתפנו מקום לאור החדש, הוא ייכנס!" אמר לנו הרב. החלטנו לעשות כדבריו, למרות שלהורות למוזיקאי מקצועי להפסיק לשמוע מוזיקה קלאסית, זה כמו להגיד למעשן כרוני להפסיק לעשן בבת אחת… אבל היינו תמיד אנשים פרפקציוניסטים של אמת, ואם זה מה שצריך, אנחנו נעשה.
מסרנו לאחרים אוסף תקליטים ענק שהיה לנו בבית, לא הדלקנו את הרדיו על רשת א' וקול המוסיקה ושמענו רק ניגונים חסידיים, והפלא קרה. החיבור הגיע. פתאום קלטנו את הכוח העצום של הניגון. בהמשך, כשחשבנו להקליט בעצמנו ניגונים, רצינו לדעת את דעתו של הרבי על עיבוד ניגונים. תוכן התשובה שמצאנו בספר 'אגרות קודש' היה שמותר לעבד את הניגון בע' אבל לא בא'… דהיינו שהעיבוד לא יגרום לנשמה של הניגון ללכת לאיבוד. מאז, העניין הזה הוא נר לרגלינו. עיבדנו המוני ניגונים, אבל תמיד שמרנו על השורש החסידי בדבקות, והייתה לנו בכך סייעתא דשמיא גדולה.
כמוזיקאית שמכירה עולמות שונים, את יכולה לסבר את אוזנינו על כוח השפעתה של המוזיקה על הנפש?
מוזיקה היא שפה נפרדת ועצמאית שלא עוברת מסננים של שכל. צייר שיודע טכניקות ציור, מעביר למתבונן ביצירותיו חוויה שאין לה מילים, וכך גם דרך הצלילים מצליח המלחין המוכשר להעביר חוויית עומק בצורה בלתי מילולית, חוויה שנתפסת בנפש המאזין. לכולנו יש נפש טבעית־בהמית ואותה אנו מרגישים ביום יום. היא רב־גונית, יש בתוכה ניואנסים, תדרים ורמות שונות. כשאנחנו שומעים מוזיקה, הנפש קולטת תדרים שהכניס לתוכה המלחין וזה משפיע עליה. אפילו בעולם הפיזי, כוס זכוכית עשויה להתפוצץ או לזמזם כששרים לידה צלילים באותם תדרים שהכוס רגישה אליהם, וכמובן הנפש שלנו גם היא רגישה ומושפעת מהתדרים שהמוזיקה מעבירה.
החוויה שהמוזיקה משדרת מפעילה את אותה חוויה אצלנו בנפש. אנחנו לא יודעים, אנחנו רק מרגישים, מתחברים והתדרים מופעלים. החוויות שאותו מלחין מעביר, נכנסות אלינו בלא יודעין, מעוררות בתוכנו רגשות ומצבי רוח שונים, בה־בשעה שאנחנו לא יכולים לשים לזה מחסום שכלי.
לאור זאת, מהי מעלתו וחשיבות של ניגון חסידי אמיתי?
כשהמלחין הוא צדיק, חסיד או יהודי בעל מדרגה רוחנית, ואנחנו מתרגשים ונהנים מהמוזיקה שלו, סימן שמשהו בנשמה האלוקית שלנו התחזק, התעורר והתגלה החוצה עד כדי התרגשות מורגשת. האם בגלל ששמעתי אתמול או שלשום ניגון חסידי יהיה לי היום קל יותר להבליג על עלבון, להתפלל בכוונה או לקיים מצווה זו או אחרת? אנחנו לא נדע לקשר בין הדברים, אך ודאי שהמוזיקה היהודית השורשית מחזקת ומוציאה מן ההעלם אל הגילוי את הטהור, האמיתי והאלוקי.
שמעתי שמדענים ערכו ניסוי על פרחים. לקחו את אותו צמח בשלושה תנאי גידול: הקבוצה הראשונה קיבלה תנאים רגילים: שמש, מזון, אור; הקבוצה השנייה קיבלה תנאים רגילים בתוספת מוזיקה קלאסית; והשלישית – תנאים רגילים בתוספת מוזיקת רוק כבד… אחרי תקופה גילו שהפרחים ששמעו מוזיקה קלאסית התפתחו הרבה יותר, הפרחים ללא המוזיקה התפתחו בצורה רגילה, ואילו אלו ש'האזינו' לרוק הכבד, התייבשו ונבלו… המוזיקה פועלת על פרחים, אז מה איתנו?
אפשר להמחיש זאת גם מתחום המזון. אתה יכול לאכול אוכל ערב לחך כשהוא חלילה אינו כשר. החך שלנו לא יצליח להבחין האם המאכל כשר או לא, כי חוש הטעם שלנו אינו במדרגה שיצליח לזהות כשרות מאכל. באותה מידה, לא כל מוזיקה שערבה לאוזן מחזקת ומתאימה לנפש האלוקית שלנו. אם אנחנו רוצים לפנות לנפש הזו, נחפש מוזיקה שמקורה טהור, שמי שהלחין אותה הוא ירא שמיים עובד ה', והלחן שלו הוא תוצאה וביטוי של חוויה והתרגשות מעבודת ה'.
מרתק, ליבא! אי אפשר שלא להעלות בנושא הזה שאלה בוערת: מה קורה כשלוקחים מנגינה כלשהי של חול ו'מדביקים' לה מילים טהורות?…
זה מעניין בהחלט. יש ניגונים חסידיים שמקורם במוזיקה של גויים, כי צדיקים עליונים יכולים 'לברר את הניצוצות' גם מהמוזיקה הנכרית ולהעלות אותם לקדושה. ואכן, יש סיפורים ידועים על צדיקים שהעלו לקדושה ניגוני גויים. לצער הלב, בדורנו מקובל 'להלביש' מילים טהורות על כל מיני מנגינות, מתוך מחשבה שכך השיר 'יתברר', אבל לפעמים המנגינות האלה רק מורידות את המילים הקדושות למטה מטה… המנגינה היא שפה עצמאית, ולכן אמנם המילים יכולות להיות פסוקי תהילים קדושים, אבל החוויה שהמוזיקה מעבירה באותו הזמן היא ההיפך הגמור. לא יעזרו המילים.
לסיום, מה דעתך על החשיבות בהאזנה לניגונים חסידיים דווקא בתקופה המאתגרת בה אנחנו נמצאים?
אנחנו נמצאים בתקופה של טרום גאולה, זה ברור לכולם. הקדוש ברוך הוא רוצה להביא גאולה לעולם, וחבלי לידה קשים מאוד עוברים עלינו. בתקופה כזו צריך לפעול כמה שיותר טוב בעולם, להיות כמה שיותר חיוביים, באחדות ובהשפעה טובה, מאירה וטהורה זה על זה. למקום הזה נכנס עולם הניגון. כשאנחנו שומעים ניגון ממקור טהור, בוודאי שהוא יבוא לעזרתנו. החוויה של הניגון מחזקת ומעצימה ומביאה גילוי בתוך הנפש לעשות את רצון ה', ואז ממילא נרבה אור וטוב בעולם ונזרז את הגאולה בטוב הנגלה והנראה.
אמן! ליבא, תודה רבה!
(בריבוע נפרד)
מוזיקה כשרה לתינוקות
על 'ניגון טויס' והניסיונות שבדרך
כשהבנו את עניין המוזיקה היהודית השורשית והחסידית לכל גווניה והשפעתה הרבה על הנפש, ראינו את המחסור העצום בניגונים כשרים בתעשיית התינוקות. הבנו שהרבה הורים משמיעים לתינוקות יהודיים רכים לחנים שונים שמקורם אינו בקדושה, וכך ההשפעה הראשונית של התינוק יונקת ממקור שאינו טהור.
בעיני החסידות, זה קריטי שתינוקות ישמעו ניגונים קדושים. כולנו מכירים את המסופר במקורות על נשים שהיו הולכות למקומות של תורה ותפילה, עוד לפני שהתינוקות שלהם הגיחו לאוויר העולם, על מנת שישמעו ויתחברו לקדושה. מה גדולה היא ההשפעה של השמיעה! רק לחשוב כמה אנחנו מקפידים לתת לתינוק בגדים העשויים מאה אחוז כותנה, לספק לו אוכל נקי ללא תוספות מיותרות, לשמור על עיניו ממראות אסורות – אבל מה עם האוזניים? הרבה ילדים שומעים מכל הבא ליד. יש גם צעצועים שמנגנים מוזיקות אסורות, כאלו שמנוגנות בכנסיה! למה חוויותיו של מלחין גוי כזה או אחר צריכות להתנגן בצעצועים של ילדינו?!…
אנחנו, אישית, לא הסכמנו שילדינו ישמעו מנגינות כאלו, ובהמשך החלטנו לעשות מעשה ולהקים את חברת 'ניגון טויס' – להביא לעולם צעצועים יהודיים שמנגנים נעימות טהורות לילדי ישראל.
מניעות לקדושה
כשהחלטנו שזה הכיוון שלנו – לפתח ולייצר מוזיקה על טהרת הקודש – היעד הראשון שלנו היה לייצר 'מובייל' יהודי לתינוקות. מובייל זה הדבר הראשון שתולים לתינוק, ומבחינתנו היה חשוב לנו להשמיע ניגונים קדושים לתינוקות שיעניקו להם כוחות רוחניים לעמוד בניסיונות החיים.
היינו אז טירונים, בלי ניסיון בתחום ובלי הון עצמי להשקעה. לקחנו הלוואות בסכומים שלא הכרנו, הקלטנו את הניגונים שיתנגנו במובייל והתחלנו את הייצור בסין. ברוך השם, המובייל כבר היה במכולה בדרך לארץ, ובינתיים הוזמנו להשתתף באירועי ח"י אלול, יום הולדתו של האדמו"ר הזקן בעל התניא, בהאדיטש שבאוקראינה, שם מקום מנוחתו, והמארגנים ביקשו שבעלי יבוא לנגן שם.
בזמן שטסנו לאוקראינה, בינתיים המובייל הגיע לארץ והופץ לחנויות. אנשים התלהבו מאוד: "מובייל יהודי! סוף סוף המציאו עבורנו דבר חשוב כזה!…" אבל פתאום, בתוך השמחה הגדולה, אחד הבנים שלנו שעזר בהפצה טלפן אלינו נסער: "אבא ואמא, אתם לא מבינים מה קרה. הבאתי את המובייל לחנות צעצועים שהבעלים שלה חב"דניק, והוא אמר שיש על הזרוע של המובייל כוכבים, עבודה זרה!". עולמנו התמוטט עלינו. אכן על הזרוע נראו בבירור כוכבים בולטים. לא ידענו מה לעשות. השקעה עצומה, הלוואות בסכומים כל כך גדולים, ו… עבודה זרה? אבל ידענו שאנחנו חייבים לפעול על פי האמת. אם המובייל אסור ברכישה, נמסור את הנפש. נאסוף את כל המוביילים מהחנויות, ננסה לאתר את מי שכבר רכש ולהסביר לו שהמובייל אסור בשימוש, ונחפש איך להחזיר הלוואות…
לא שכחנו שאנחנו נמצאים אצל האדמו"ר הזקן. הלכנו שבורי לב להתפלל בציון ושפכנו את לבנו: "אם המובייל לא כשר להפצה, אנחנו מקבלים על עצמנו את הדין באהבה, העיקר שנזכה לכוון אל האמת!"
בינתיים שלחנו את תמונת הזרוע לאי־מייל של רב פוסק הבקיא בתחום, והלכנו לישון בלב כבד אך בהחלטה שנדבוק באמת. בבוקר ראינו שהגיע מייל עם תשובה מהרב. "אלו אינם גרמי שמיים" פסק הרב, "הצורה הזו אינה הכוכב האסור, הכול בסדר!". זאת הייתה ישועה נפלאה עבורנו.
לפני שנתיים חוויתי ניסיון נוסף. זאת הייתה תקופה מאתגרת בייצור. קשה כל כך לעבוד עם הסינים, לא אכפת להם לבצע דברים הפוך ממה שסוכם, והם שולחים מוצרים פגומים עם תקלות מתקלות שונות. הפסדנו כסף רב מההתעסקות איתם, והרגשתי שאין לי כוח להמשיך לסחוב את העגלה הזו. אולי נפסיק ודי? אולי לא הגיע הזמן שהקדושה תרד לעולם באופן כזה? הרגשתי שאני חייבת חיזוק. רציתי בליבי שהרבי יעניק לי סימן ברור…
הסימן לא איחר להגיע. בדיוק באותו זמן מישהו שלח לי סרטון מיוחד – תיעוד של בעלי כשהוא עובר ליד הרבי ומקבל ברכה ודולרים לצדקה. הבנתי שאני צריכה להמשיך ולהוסיף קדושה בעולם גם אם יש מניעות לכך. למרות הקשיים, חייבים להמשיך ולהעלות את האור.
