יום אחד התקשרה אישה לרב מאניס פרידמן, שליח חב"ד במינסוטה, וביקשה את עזרתו. בנה ניסה ליטול את חייו באותו יום, ונשלח למחלקה פסיכיאטרית. היות ורק לאנשי דת יש גישה למקום היא ביקשה ממנו שייגש ויבדוק את מצבו של בנה. הרב פרידמן ראה את הנער יושב בחדרו, אדיש לגמרי, קורא חוברת קומיקס ומתעלם בהפגנתיות מכל השאלות שנשאל. בשלב מסוים אמר הנער, "למה אתה כל כך טורח? הכומר כבר היה פה". "ומה הוא אמר?", התעניין הרב, והנער השיב: "משהו טיפשי, שלא כדאי לי להרוג את עצמי כי אלוקים אוהב אותי". הרב פרידמן הסכים שזה משהו טיפשי. "אתה לא אוגר, ואלוקים לא ברא אותך כי אתה חיית מחמד חמודה שהוא אוהב לשחק איתה. אלוקים ברא אותך כי יש לו משימה מיוחדת שרק אתה יכול למלא. הוא לא אוהב אותך," השיב, "הוא פשוט תקוע איתך…"
הילד נדהם. "ומה אם לא מתחשק לי לבצע את המשימה הזו?", שאל. "זה כבר נקרא חופש הבחירה. אתה יכול לבחור אם למלא את המשימה או לא, אבל לפחות כדאי שתקבל החלטה בעניין". השיחה של הרב מאניס עם אותו ילד לא התפתחה הרבה מעבר לכך, אבל באותו יום הוא הבין משהו מדהים: אנחנו צריכים להרגיש נחוצים הרבה יותר משאנחנו צריכים להרגיש אהובים.
הסיפור הקצר הזה פותח את ספרם החדש של הרב מאניס פרידמן וד"ר אלעד בן־אלול, "לא בחרתי לבוא לעולם", שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים (גילוי נאות: הייתי העורך של הספר). בשבועות הספורים שחלפו מאז צאתו לאור הוא כבר הודפס במהדורה שניה, ונראה שההתלהבות של הקוראים מתפשטת בצורה מדבקת. לרגל האירוע נפגשנו לשיחה, שגם הוקלטה ועלתה לאוויר בהסכת "מחפשים תשובה".
"לא ביקשתי לבוא לעולם" הוא אוסף של מאמרים המבוססים על שיחותיו של הרב מאניס, המכונה "הרב הנצפה ביותר ביוטיוב", שהקהל דובר העברית עוד לא זכה לגלות. הוא עוסק בשאלות הגדולות ביותר: מה משמעות החיים? למה ה' ברא את העולם? מה הטעם של המצוות? מה קורה עם הנשמה אחרי שהיא עוזבת את הגוף? מהי זוגיות ואינטימיות יהודית? ועוד ועוד. השיחות המופיעות בספר מציעות זווית ונקודת מבט חדשה, מרעננת, מאוד מאוד חסידית – ולא דומה לשום דבר שאי־פעם שמעתם. הרב מאניס למשל מסביר את כל סיפור אדם וחווה באופן שבהחלט מטלטל ומעורר מחשבה.
בערב השקה שנערך לספר לפני כמה שבועות, התייחסה סיוון רהב־מאיר לסיפור שהופיע בפתיחה. "הילד הזה מקבל הכול, מורעף עליו כל טוב, אלוקים אוהב אותו, ההורים שלו אוהבים אותו, ובכל זאת מתברר שזה לא מספיק. ודאי שאלוקים אוהב אותי, אבל אין בכך די. אנחנו לא צריכים אהבה, אלא משמעות. לדעת שאתה נחוץ, נצרך, שיש לך תפקיד – אלה המסרים החשובים שהדור שלנו צריך לשמוע. המתנה הכי גדולה היא להפסיק לתת מתנות ולהתחיל לתת אחריות. זה בדיוק מה שקורה עִם עם ישראל בפרשות שקראנו לאחרונה בספר שמות – עד עכשיו פינקו אותנו, דאגו לנו, נתנו לנו, ועכשיו אומרים לנו לתת מעצמנו ולבנות משכן. זה בעיניי מה שיכול להרים אנשים מהספה ומתחושת חוסר המשמעות".
סמרטפון ביד, מקלחת מדלי
בן־אלול הוא דוקטור לאנתרופולוגיה, "תורת האדם", ומקצועו הביא אותו בדרך מסובכת להפליא אל חיק היהדות, ובסופו של דבר גם אל הספר הזה.
"האנתרופולוגים מתעניינים בשאלה: מהו האדם? והטכניקה הכי בולטת לברר זאת היא להתבונן על האדם בהקשר לא מוכר, בתרבות אחרת ובתנאים שונים, ועל ידי כך לקבל נקודת מבט מיוחדת וחדשה," מסביר בן אלול. "קצת כמו חייזר שנחת מכוכב לכת אחר, ששום דבר לא מובן מאליו עבורו והוא מסתכל על הכול בעיניים חדשות.
"האנתרופולוג נמצא בעמדת הבוחן והמתצפת, אבל במהלך התצפית גם הוא עצמו עובר תהליך, כשהוא תולש את עצמו מכל מה שמוכר לו. הוא פועל לבד, מוקף בעולם חדש ולא מוכר, סדר היום שהוא רגיל אליו, השפה, מזג האויר, האוכל – הכול משתנה לתקופה מתמשכת, וההתמסרות הזו אמורה להעביר אותו למידה חווייתית ועל-חושית של אותה תרבות".
בן־אלול בחר להתמקד בגאנה, מדינה קטנה במערב אפריקה. "גרתי למשך תקופה בבית של משפחה מקומית, בעיר סטנדרטית של מעמד ביניים שיש בה אפילו אלמנטים מערביים. המחקר שלי עסק בשאלה איך המהפכה הדיגיטלית משפיעה על חיי העיר ומעמד הביניים במערב אפריקה. זו מציאות מאוד מיוחדת: מצד אחד אכלתי איתם סביב קערה אחת בהתאם למנהגים המקומיים והתקלחתי כמוהם מדלי, ומצד שני לכולם יש מכוניות, סמרטפונים, הם לומדים בבתי ספר ואפילו באוניברסיטה.
"מה שלא לקחתי בחשבון זה המקום העצום שהדת והרוחניות הנוצרית תופסת בחייהם. בלי להתכונן, נכנסתי לעולם שהוא מאוד רוחני, כולו מלא בסקרנות ותשוקה אדירה לאלוקות. הבנתי שאני חייב להיות חלק ממנו כדי להבין אותם באמת, ולכן התחלתי ללכת איתם לכנסיות (כחוקר), לפגוש את הכמרים, לשמוע את הדרשות ולנהל שיחות חולין עם המשפחה, שהפכו די מהר לשיחות על הדת ועל אמיתות התורה".
"יהודי? אתה משהו מיוחד!"
וכל הזמן הזה היית חילוני לכל דבר, לומד באוניברסיטה, דוקטורנט?
"כמו כל בן למשפחה מרוקאית, הניתוק כנראה אף פעם לא מוחלט, אבל זה בהחלט לא היה חלק מהעולם שלי. באתי מעולמות של ליברליות, פרוגרסיביות, אקדמיה. תמיד הייתה לי כמיהה והערכה למחוזות המסורתיים, אבל לא הייתה לי שייכות או גישה אמיתית אליהם. כשהייתי באפריקה, היהדות לא הייתה חלק מהמציאות והתודעה שלי, אבל לאט לאט קלטתי שדווקא המקומיים משתאים ומתרגשים ממני ומהזהות שלי כיהודי. נראה שזה לא עבר אצל אף אחד באדישות. כולם אמרו לי "וואו, אתה משהו מיוחד. אתה יהודי!". הם כל הזמן לומדים בתנ"ך על אברהם, יצחק ויעקב, אסתר, קהלת, משלי, עם ישראל, קוראים תהילים – ומנסים לרכוש לעצמם את אותו דבר שאני בעצם כבר ירשתי, שהוא חלק ממני, שתמיד היה סביבי ובתוכי".
הם אמרו לך את זה?
"כל הזמן. 'אתה מארץ ישראל, מעם ישראל, אתם העם הנבחר. בזכותם יבוא המשיח, הכול בעצם תלוי בכם'. והיו המון המון שאלות. נוצרה אצלי הערכה מחודשת לזהות שלי. למשל, כשראיתי את התנ"ך בגרסתו המתורגמת, היא נראתה לי כל כך חיוורת לעומת המקור. כמה פשרה יש בתרגום של הטקסטים שלנו, בעוד שאני יכול לקרוא בלי שום מאמץ את התנ"ך בלשון הקודש, כמו שהוא נכתב. דבר נוסף, התחברתי למציאות האלוקית. בגלל שכולם שם כל כך בעניין, זה הופך להיות עובדה – אתה פשוט חש את המציאות של ה'. ההשגחה הפרטית מאוד חזקה סביבך, אתה חווה גילויים. כשאכלנו קוקוס, למשל, פתאום הסתכלתי עליו כיצירה אלוקית – הגודל שלו בדיוק מתאים לגודל של ידיים אנושיות, יש בו כמות מספקת ומזינה של כל החומרים שאנחנו צריכים, ופתאום הבנתי שהפרי התפתח עבור האדם וזה לא מקרי. בו זמנית, בגלל שזו לא באמת קדושה, יש גם הרבה עבודה זרה, כישופים, וודו, וגם הנצרות עצמה, כמובן – שמדברת המון על כוחות הרשע ועל כך שהעולם מאוד מפוצל בין טוב לרע ובין אור לחושך. המציאות הזו גרמה לי לחוש חוסר הרמוניה, והרגשתי די אבוד.
"כשחזרתי ארצה הרגשתי מבולבל. נכפתה עלי איזושהי אמת, ולא ידעתי מה עושים איתה. לא רציתי להפוך לדתי כי זה הרגיש לי עול שיחייב אותי לשנות את כל מי שאני. אהבתי את החיים שלי, את החברים, את המשפחה, ולא הבנתי למה אני צריך לחתוך הכול אם אני רוצה להתחבר לה'".
שם ההרצאה של הרב: "מדוע אסור להיות דתיים?"
בשלב הזה קיבל בן־אלול במתנה את ספר התניא וספר של ד"ר יחיאל הררי, 'להכיר את הבורא'. "זה ביאור על שער היחוד והאמונה, חיבור שבו בעל התניא מסביר מה זה בעצם אומר שאלוקים אחד, מה זו אחדות השם? יש בעולם כל מיני הגדרות של מונותאיזם, למשל: יש הרבה אלים ואנחנו מאמינים באחד מהם, יש אל אחד שעומד מעל כולם וכו'. אז נכון, כולנו מאמינים שה' אחד, אבל מה זה אומר שהוא אחד? ופתאום התחלתי להבין מה זה מונותאיזם יהודי אמיתי, שאומר 'אין עוד מלבדו'."
במובן מסוים, כולנו קצת תקועים עם המחשבה הילדותית מגיל חמש, שאלוקים הוא סבא שיושב בשמיים ומוריד גשם, שמסתכל עלינו כמו שוטר. אבל כשאתה פוגש את הגדולה של אין־סוף ברוך הוא, כמו שבעל התניא מכנה אותה, אתה יכול להתחבר אליו ממקום אחר לגמרי גם במאה ה-21, גם אם אתה דוקטור מאוד אינטליגנט. זה ממש לא מוריד מהאינטליגנציה שלך, להיפך; זה רק מעצים אותה.
"לגמרי. ובכל זאת, הרגשתי שזה עדיין תרגיל פילוסופי. בשלב הזה התחלתי קצת לשמור מצוות, אבל חששתי מאוד להשתעבד, כמו שראיתי את זה אז. חייתי בין שני העולמות, ובעודי מחפש הרצאות שונות ביהדות, נתקלתי ביוטיוב בהרצאה באנגלית של רב שאני לא מכיר. שם ההרצאה: מדוע אסור להיות דתיים? כמובן שהסתקרנתי. בתחילת ההרצאה סיפר הרב מאניס את הסיפור על הילד שרצה להתאבד, והסביר שהשאלה הכי חשובה שהאדם צריך להבין היא מה בעצם הוא עושה פה. כשהוא יתבונן לעומק הוא יבין שהוא פה רק בגלל שהיה לבורא רצון שהוא יהיה פה, כך שעצם הקיום שלו בא לשרת רצון אלוקי ולא אינטרס אנושי. למעשה, אין אינטרס אנושי בקיום. האדם יכול להפסיק להתקיים וזה לא יפריע לאף אחד, אבל הקב"ה הוא זה שמהווה אותנו מתוך רצון שלו".
ואיך זה קשור לשם ההרצאה?
"'דתי' הוא אדם שמחפש הטבה לעצמו. יש לו אינטרס להיות בדת, והוא נכנס אליה מתוך מקום תלותי, מלא בצרכים גשמיים ורוחניים שהדת אמורה למלא עבורו. 'תביא לי פרנסה, ילדים, עולם הבא, תציל אותי מגיהינום'. במובן הזה אין הבדל בין הדת היהודית לנצרות או לבודהיזם, כי כל דת אומרת בגרסה שלה: בואו אלי ואני אעשה לכם טוב. אחת מבטיחה שכר מגושם בעולם הבא, אחת מבטיחה הצלה מאש הגיהינום, אחת תביא לך אושר עילאי של רוחניות. כולן מבטיחות משהו מתוך נקודת הנחה שהאדם הוא המציאות הבסיסית שצריך למלא".
הגישה הזו לא מאוד שונה מראייה חילונית רודפת הנאות. כי אדם שרוצה למלא את הבטן שלו והולך אחר הנאות החיים עושה מה שטוב לו, אבל הוא לפחות מודע לכך שהוא עובד את הצרכים שלו. בעוד שאדם שכל שאיפתו היא להגיע לעולם הבא ועושה מה שצריך כדי להגיע לשם, גם אצלו העיקר זה הוא עצמו, אבל הוא מרמה את עצמו ומסתיר את זה בכל מיני דיבורים יפים. בסוף שניהם חושבים רק על עצמם.
"וזה באמת לא מה שחיפשתי. אני חיפשתי דרך לצאת מעצמי, לא להיכנס עמוק יותר לתוך עצמי. אחרי שנחשפתי לגדולת הבורא, רציתי להבין את התכלית שיש בעצם היותי ולמה יש לי את כל הכישרונות האלה ולמה אני בכלל פה. ואז הבנתי מהרב פרידמן שלפי היהדות לא אנחנו אלה שצריכים את כל הדברים האלה, אלא הקב"ה. למה אנחנו מניחים תפילין ומקימים משכן ושומרים שבת ומקפידים על ההלכה? כי ה' צריך את זה. 'ועשו לי משכן', תעשו את זה בשבילי. זו מחשבה שנשמעת רדיקלית, אבל זה כתוב בכל מקום בתורה.
"ברגע שהבנתי שהמשימה שלי היא לשרת את הקב"ה, ושאני לא צריך להיות 'דתי' בשביל זה, יצאתי מכלא המחשבתי ומצאתי את הדרך לצאת למסע שבו אני חופשי באמת, כי אני לא מנסה לעטות על עצמי זהות מסוימת. מה שאני עושה זה הדבר הכי טבעי – להתחבר עם מי שברא אותי ולהעניק לו את התכלית שבשבילה הוא ברא אותי".
איך לחמוק מהייאוש הקיומי של החוויה הדתית
תסביר לי רגע: אתה רוצה לשרת את הבורא אבל לא להיות דתי, והנה כאן אתה מדבר על מצוות. הרב מאניס הוא רב אורתודוקסי, שמקפיד על כל המצוות קלה כבחמורה, זה נשמע לי מאוד דתי. לא פעם אני נפגש עם בעלי תשובה שעברו תהליכים וחוויות רוחניות בכל מיני מקומות ואז הם רוצים להתחזק, באים לבית מדרש ואומרים: אוקיי, מה עושים? ואומרים להם: הנה, תפתחו גמרא, הלכה, תניא. ובעצם הספרים האלה כל הזמן אומרים להם מה צריך לעשות! אז מה האמת?
"ההיפוך שהרב פרידמן עושה, בעקבות הרבי מלובביץ', משנה הכול. נכון, בספרים כתוב שצריך לטבול כלים, לשמור כשרות, לא לברור בשבת – אבל צריך לקרוא את זה אחרת. השם צריך שאני אטבול כלים, השם צריך שאני אשמור כשרות. יכול להיות שמבחוץ הפעולה תיראה אותו דבר, אבל עם התודעה הזו היא תיעשה מנקודה הרבה יותר פנימית ומעצימה והרבה פחות מלחיצה.
"אני שם לב שהחוויה הזו מתרחשת אצל הרבה בעלי תשובה. בהתחלה אתה נחשף לקב"ה ורוצה להתחבר איתו. המצווה מצוותת אותך איתו ואתה מתרגש, 'וואו, תפילין, תפילה, איזה דברים נפלאים'. למה? כי אני לא מרגיש שאני צריך להניח תפילין. מי יגיד לי: אמא שלי? המורים שלי? החברים שלי? זה הרי לא מעניין אותם. אתמול לא הנחתי ואולי גם מחר לא אניח, וכנראה שעשיתי כמה עבירות בין לבין, אבל היום הנחתי תפילין, וזה מאוד מרגש אותי. מתי זה מפסיק לרגש? כשאני מתחיל לחשוב 'אוי, כבר כמעט שמונה ועוד לא הנחתי תפילין'. נהייתי צריך, כלומר נהייתי דתי. זה הייאוש הקיומי של החוויה הדתית כשהיא מאבדת את הטבע שלה והופכת למטלה שצריך לעשות. כשאני מקיים את המצוות כאילו הן מטלה, אני משרת את הזהות הקהילתית, המגזרית וכו'. מצטער – את זה עשיתי גם לפני ששירתי את ה', ואם אני חוזר לשם – נפלתי לאותו בור".
לפעמים אנחנו באמת נכנסים לעודף מגזריות, ואז אנחנו שוכחים מה אנחנו בעצם אמורים לעשות פה. אני דתי במובן הזה שאני מניח תפילין כי אתמול הנחתי, מתפלל כי אתמול התפללתי, כי אני כבר דתי, אני 'במסלול'. הרב מאניס והספר שכתבתם מנסים להוציא אותנו מהגישה הזו ולהחזיר לנו את הטעם המתוק של לעשות משהו בשביל הקב"ה. פעם הייתי בדוכן תפילין בתל אביב, עבר איזה בחור ואחד החבר'ה אמר לו: רוצה להניח תפילין? הוא שאל, מה ייצא לי מזה? והוא אמר, כלום. אז למה שאני ארצה להניח? והוא ענה לו, סוף סוף יש לך הזדמנות לעשות משהו שלא בא לשרת אותך, אז אתה בורח ממנו? המשפט הזה הכה אותי.
אבל בוא נדבר רגע על "ה' צריך". האדם הדתי מחונך מילדות שה' הוא אינסוף, ובגלל שהוא כל כך שלם, הוא לא צריך כלום. כי אם הוא צריך משהו, הוא כבר לא מושלם. אם ה' כועס, חסר לו רוגע. אם ה' שמח, סימן שמישהו מפעיל אותו, אז ה' בעצם לא צריך כלום. במחשבה הדתית הקלאסית יש בעיה להגיד שה' צריך, ומצד שני כל התורה היא מה שה' צריך ורוצה.
"זאת באמת שאלת השאלות, ואני חושב שזה נובע מחוסר הבנה שלנו, שהאופן שבו תכונה מתבטאת אצל בני האדם שונה מאוד מהאופן שבו היא מתגלה אצל ה'. כשאדם אומר 'אני צריך', הוא בעצם מתכוון: 'אני מוגבל, נכפתה עלי מציאות ועכשיו אני חייב את הדבר הזה – שוקולד, עבודה או מה שזה לא יהיה, אבל אם הייתה לי בחירה, הייתי מעדיף לא להצטרך שום דבר'. לכן כשאומרים שה' צריך באופן הזה, זה באמת לא שייך לדבר עליו בצורה כזו. אבל צריך להסתכל על התורה במבט אחר.
"בתורה כתוב שלקב"ה יש יד – האם זו יד אמיתית? כתוב שיש לו חרון אף, שהוא מדבר, יושב על כיסא, והגמרא אומרת שהקב"ה בוכה כל יום. כל הדברים האלה הם לא כפשוטם. התורה דיברה בלשון בני אדם, אבל אנחנו לא מבינים בעומק מה זה אומר. חז"ל והרמב"ם ניסו להוציא אותנו מתפיסה ילדותית, שלא נבין את זה כפשוטו שהיד היא לא יד כמו של הפסל שעובדים מסביב, והכיסא הוא לא כיסא כמו של האלילים, אלא זה בא לבטא משהו אחר, גבוה יותר. ולכן כל מה שאומרים על הקב"ה זה רק 'כביכול'. אבל בוא נחשב רגע על המשמעות של ה'כביכול' הזה. הבעל שם טוב אמר שכשאומרים שהקב"ה אוהב אותך כמו אהבת אב לבן, אתה צודק, זה לא אמיתי אלא רק כביכול. אבל באמת צריך להבין שהוא אוהב אותך פי אינסוף ביחס למה שאבא אוהב בן. כלומר, כמו שהיד של ה' היא לא יד גשמית אלא יד אלוקית, וכמו שהמחשבה של ה' בוראת עולמות, כך גם הרצון והצורך של ה' הם רצון וצורך אלוקי.
"הצורך האנושי נובע ממוגבלות, מאנושיות, ואילו הצורך האלוקי מגיע משלמות ומאינסופיות. איך יכול להיות צורך שמגיע משלמות? דווקא משום שה' לא כפוף לשום מציאות ובכל זאת הוא רוצה וצריך שנעשה דברים, כי זה מה שהוא רוצה. להצטרך משהו זה אולי נמוך, אבל להצטרך מישהו זה סימן לשלמות. ה' היה יכול לבנות את המשכן לבד, הוא באמת לא צריך אותנו. אז למה הוא מבקש מאיתנו לבנות אותו? כי כשאנחנו לוקחים חלק בתורה ובמצוות שלו, אנחנו הופכים לחלק ממנו, מתחברים איתו, וזה הצורך הכי גבוה. מי שאומר שהוא לא צריך אף אחד, לא חברים ולא משפחה, זה בן אדם מושלם? להיפך, הוא כל כך מפחד מלהיות פגיע, אז איך אפשר לומר שהוא מושלם? ה' הוא אינסוף, משמע שיש בו הכול – סוף ובלי סוף, גבול ובלי גבול, וממילא גם רצון וצורך".
למה שיהיה לי אכפת?
באירוע ההשקה של הספר השתתפו לצד הרב מאניס וד"ר בן־אלול, גם סיוון רהב־מאיר שקשרה שבחים רבים לספר והתייחסה גם לשם המגרה שלו ("כשההורים שלי רואים ספרי קודש, אין להם בעיה לעבור ולהמשיך הלאה, אבל כשאמא שלי ראתה את הכריכה של הספר היא ישר רצתה לדעת מה כתוב בו"), אברהם פריד – אחיו של הרב מאניס, והזמר בני פרידמן – בנו של הרב מאניס.
"בשנת תשל"א (1971) התחלנו תוכנית לימוד לנשים לא־דתיות בבית חב"ד במינסוטה," מספר הרב מאניס. "הן הגיעו ללמוד אצלנו, אבל כל פעם שניסיתי להציג איזשהו רעיון יהודי – זה לא עניין אותן. בגלל שהסבא והסבתא שלהם היו לגמרי חילונים, לא הייתה אצלן שום נוסטלגיה ושום זיכרון למה שדיברתי עליו – לא יום כיפור, לא סעודת שבת. כל מה שאמרתי, לא משנה איזו מצווה או נושא, השאלה היחידה שלהן הייתה – 'למה שיהיה לי אכפת? אני לא צריכה את זה'.
"בהתחלה ניסיתי להתווכח ולהסביר למה הן כן צריכות את זה, אבל אז הבנתי שזה פשוט לא נכון. אי אפשר להכריח אנשים שיהיה להם עניין אישי במצוות, כי זה מעולם לא היה אמור להיות הצורך שלהם. 'אני לא צריך להיות דתי, אני אפילו לא חייב להיות טוב'. זה הכול מהרצון האלוקי, הכול בא ממנו. באופן מפתיע, ברגע שהתחלתי לדבר כך הכול נפתח אצלן, ושמונים אחוז מהנשים הללו נעשו בסוף שומרות מצוות. אבל לא הבנתי שמה שאני אומר הוא חידוש, חשבתי שכולם יודעים את זה. 'עבדו את ה' בשמחה', מי לא מבין? עיבדו, כלומר – תעשו בשבילו. אם זה בשבילך, זה לא עבודת ה', זה התפתחות עצמית. רק לפני כמה שנים פתאום הבנתי שאולי זה כן חידוש, כי אפילו אנשים שלומדים תורה לא מבינים מה זה אומר לעבוד את ה'. מסתבר שזה נכון…"
אברהם פריד אמר: "הסיסמה 'לא ביקשתי לבוא לעולם' כל כך טובה, אולי אני צריך לעשות מזה שיר. מצד שני, נכון, לא ביקשתי – אבל אם אני כבר פה, אני לא ממהר שייקחו אותי חזרה לשם. לכל אחד יש השליחות שלו, לתקן, להאיר את העולם, ולהכין אותו לביאת המשיח. אם אנחנו כבר פה, אז למה לא לנצל את הזמן?…"
"כשהיינו ילדים," נזכר פריד בפרץ של נוסטלגיה, "אחי הגדול מאניס ואני לא היינו הרבה שנים במשך השבוע יחד בבית – אני הייתי ילד קטן והוא כבר למד מחוץ לבית, אבל בשבתות ישבנו בשולחן שבת עם אבא ואמא ע"ה, והזמירות היו מצלצלות רחוק רחוק. באו שכנים לשמוע, השירה היתה יסוד גדול בבית.
לשאלה מנין היכולת שלו לעשות חיבורים מוזיקליים מופלאים כל כך עם אנשים מרקע שונה, ענה אברהם פריד: "התניא והרבי מלובביץ' לימדו אותנו שהא'-ב' של אהבת ישראל זה להסתכל על יהודי ולא לראות את הגוף אלא את הנשמה. אם חושבים ככה, יכול להיות שיש לו נשמה יותר גבוהה ממני, שאולי מגובשת בגוף שלא עושה כמוני בנוגע לתורה ומצוות, אבל נשמה יש לו, ומצווה לאהוב אותו.
"אם כבר דיברנו על אבא וילד, הרי רואים שכל ילד מבקש חיבוק מאבא ואמא. והיום אנחנו מבקשים ואומרים לאבא בשמיים: אנחנו צריכים חיבוק ממך. עבר יותר מדי זמן בלי חיבוק. אני לא יודע אם ביקשתי או לא ביקשתי לבוא לעולם, אבל מה שבטוח זה שאני צריך חיבוק. אם נקבל את החיבוק מאבא, כבר לא יהיו יותר שאלות – הכול יהיה ברור. שנזכה לחיבוק מאבא, הילד מחכה לזה ומגיע לו חיבוק שאף פעם לא ייגמר, ואז יהיה עולם יותר טוב".
לא אני בראתי את העולם (מתוך הספר)
המילים הראשונות של התורה הן ״בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ״. אתם קולטים את זה? קראו היטב: ״בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ״.
וואו, איזו הקלה! תמיד חשבתי שאני בראתי את השמיים והארץ. כל הצרכים והחוקים והחובות האלו הרגישו כאילו אני בראתי את העולם, וכל הסיפור הזה הוא באשמתי. אז מסתבר שלא. אפשר לנשום! אם אלוקים הוא זה שברא את השמיים ואת הארץ, זו לא הבעיה שלי. הוא זה שיש לו בעיות, הוא זה שבאים אליו בטענות, הוא מי שיזם את הפרויקט הזה. הוא ברא עולם, והעולם שלו פשוט לא מתפקד. ״בראשית״, אל תשכחו, זה לפני שהיו לכם צרכים. הוא ברא את העולם לפני שהייתם קיימים בכלל. אתם אפילו לא ביקשתם לבוא לעולם.
זה המסר האמיתי של היהדות: לא אנחנו בראנו את העולם ולכן לנו אין צרכים. אבל לבורא העולם יש רצון, והוא צריך אותנו כדי שנקיים את רצונו. אם כך, מה המשמעות האמיתית של מצווה? שאלוקים סומך עליכם שתעשו את מה שהוא צריך, עבורו. "אני צריך? אני חייב? אני רוצה"? ממש לא. בורא עולם הוא היחיד שתכליתו אמיתית ואנחנו נבראנו כדי להגשים אותה – עבורו.
המרק הקר של הדור הנאמן ביותר ביהדות (מתוך הספר)
דמיינו שגבר ואישה מחליטים להתחתן. לאחר החתונה הגבר מבקש מאשתו להכין ארוחת ערב, יוצא לאיזה סידור קטן ואומר שעוד מעט יחזור. בינתיים הוא נתקע במשך אלפיים שנה בפקקים, וכשהוא סוף סוף מגיע הביתה הוא מתלונן, כי המרק שאשתו הכינה קר. האם אתם מצליחים לדמיין מצב כזה?
לא, זה בלתי אפשרי. אם גבר מגיע הביתה אחרי אלפיים שנה והוא מגלה שיש עדיין בית, הוא מתרשם מאוד. אם יש עדיין שולחן אוכל כיסא וקערת מרק, הוא כבר מתמלא התרגשות. נכון, המרק אולי קר, אבל באשמת מי בדיוק? זה אתה שנעלמת לאלפיים שנה.
עכשיו, דמיינו שלפני שאותו הגבר נכנס הביתה, הוא עומד בפתח הדלת ושומע את הילדים שלו מתווכחים סביב השולחן. ילד אחד אומר ״אבא ממש אוהב מרק עוף!״, והשני אומר: ״לא, מה פתאום, אבא אוהב מרק ירקות״. ואז האמא נכנסת ואומרת: ״על מה אתם מתווכחים כל כך? בשבת אבא אהב מרק עוף, ובמהלך השבוע הוא אהב מרק ירקות״.
האם אבא שישמע ויכוח כזה יתעצבן, או שהוא ימס מרוב התרגשות ואהבה? ״הם עדיין מדברים עלי! הם זוכרים אותי! אכפת להם ממני, הם אפילו מתווכחים לגביי!״.
זהו הוויכוח שאנחנו היהודים מנהלים במשך אלפיים שנה על גבי דפי הגמרא וספרי ההלכה, בספסלי בתי הכנסת ובבתי המדרש. האם אוכלים קטניות בפסח או לא? האם מברכים לפני הדלקת הנרות או אחרי? האם אפשר לבנות סוכה עם שלוש דפנות? על מה הוויכוח פה? על הרצון וההעדפות של אלוקים.
אנחנו הדור הנאמן ביותר בהיסטוריה היהודית. אנחנו אולי לא הכי חכמים ולא הכי צדיקים, אבל אנחנו הכי נאמנים. אין לנו שום סיבה רציונלית להיות נאמנים, ובכל זאת הניצוץ האלוקי שבנו, הנשמה היהודית שלנו, פשוט לא יודעת מתי לפרוש.
