המקווה שבמרתף בניין-הענק של חסידות בעלזא בירושלים, מתפרש על אולם ענק של מאות מטרים רבועים. הוא מכיל טורים ארוכים של ספסלי מלתחה ממוספרים, עשרות מקלחות ומספר בורות ענקיים לטבילה, שכל אחד מהם בגודל של בריכה לא קטנה. הוא תוכנן במיוחד על מנת להכיל את העומס בימי החגים, ולאפשר את השימוש בו למאות אנשים בו זמנית. המקווה הזעיר של מיכאל מהר ברכה, שגודלו כארבעה מטרים בלבד, כולל מלתחה שמורכבת משני מסמרים ושרפרף, עמדת טוש המרוצפת בשלל שאריות קרמיקה ובור טבילה מינימאלי. גם במבט שני נראה לכאורה שאין כל קשר בין שני המקומות, אולם למעשה חוט דקיק מחבר בין שניהם, חוט של טהרה ששוזר בין כל המקומות שנועדו להרבות טהרה בישראל.
הרב יוסף יצחק פייגלשטוק מבואנוס איירס, הנחשב כיום לאחד המומחים בעולם לענייני מקוואות, חתום על "מקווה כהלכה". בספר בעל השם הסתמי, מסתתר כנראה המדריך הראשון בהיסטוריה היהודית של "עשה זאת בעצמך" על הלכות מקווה.
הספר מעלה סיטואציות מרתקות והזויות שלוקטו מתוך עשרות שנים שבהן ייעץ הרב פייגלשטוק לקהילות יהודיות זעירות, כיצד לאתר פתרון יצירתי ומהודר למצווה החשובה. אחת הדוגמאות המרתקות היא תרשים להקמת 'מקווה מתקפל' הכולל מיכל נלווה של מים חמים, שניתן לטבול בתוכו בתוך ים או נהר – סיטואציה שנראית לנו כמעט דמיונית, אך מהווה מציאות חיים עבור חלק משליחי חב"ד במקומות נידחים וביזאריים במיוחד.
"יש מקומות שבניתי מקווה באלף דולר בלבד, יש מקווה שבניתי במאות אלפי דולרים, ויש הרבה מקומות באמצע – כל מקום לפי המצב והיכולת", כותב הרב בהקדמת הספר, ומציע מדריך מעשי לבניית מקווה תוך שבוע, ואפילו בתוך יום אחד בלבד. "יש אופנים שמשתלם לבנות מקווה אפילו בבית שהוא שכור לשנה או שנתיים, ובלבד שלא ידור בעיר שאין בה אפשרות טהרה".
המציאות שהובילה את הרב פייגלשטוק לחבר את הספר, ברוך ה' כמעט ואיננה רלוונטית בארץ ישראל, אבל מסתבר כי גם כאן, על אף שקשה לאמוד את היקף התופעה, פועלים אלפי מקוואות פרטיים, או פיראטיים – תלוי את מי שואלים.
לטבול בגיגית פלסטיק
ליצחק מפסגת זאב יש מקווה פרטי כבר למעלה מעשור. הוא מעדיף שלא לציין את פרטיו המלאים, לאור העובדה התמוהה למדי שהעירייה מגדירה גם מקווה פרטי הממוקם בדירת מגורים כבריכת שחיה – לא פחות – עם שורה ארוכה של דרישות מכבידות.
כחסיד וכסופר סת"ם הוא זקוק למקווה זמין ונוח לפחות פעם ביום. "פעם הייתי הולך לטבול בשכונת הגבעה הצרפתית, כי לא היה אז מקווה בשכונה. אחר כך בנו פה מקווה מצוין, אבל כל פעם היה סיפור חדש – פעם מים רותחים מדי ופעם מלוכלכים מדי. בקיצור, החלטתי שזה לא בשבילי, ואני בונה מקווה לעצמי".
המיקום שנבחר למקווה היה בחדר העבודה של הכתיבה, תוך התייעצות עם הרב אברהם מיכאל הלפרין, רב שכונת הגבעה הצרפתית, שהוא גם מומחה ידוע למקוואות. אחרי חפירה בסלע, שכללה שימוש בפטישי אוויר, נחפר בור בעומק של יותר משני מטרים, באופן שאפשר לבנות את המקווה על פי החומרה של 'בור על גבי בור' – בו אוצר מי הגשמים נמצא מתחת לבור הטבילה – דבר שהתברר בהמשך כיתרון משמעותי עבור מקווה אישי. המקווה קטן וקומפקטי, מאחר והוא אינו כולל מקלחת צמודה.
"מאחר והלכלוך שוקע ויוצא מבור הטבילה אל האוצר, ניתן להחליף מים בתדירות נמוכה יחסית, והעובדה שהמקווה קר לגמרי גם עוזרת לכך שהמים נשארים נקיים. אף אחד לא 'מתיישב' במים", הוא מחייך. "התרגלתי לטבול במים קרים, אם אבותינו ברוסיה יכלו לעשות זאת – אין סיבה שגם אני לא אוכל".
עוד ארבעה חברים בעלי חוש ספורטיבי דומה נהנים גם הם מטבילה במקווה הקטן, ויתר השכנים נעזרים בו כמקווה כלים צמוד לבית, ואף לטבילת נשים בלילות שבת במקרי הצורך. כדי למלא את האוצר במי גשמים, מצא יצחק, המתגורר בקומה העליונה של הבניין העירוני, פתרון יצירתי במיוחד שכולל גם מופת חסידי עכשווי.
למרזב הבניין שעובר על קיר המרפסת שלו, ומשם יורד לאורך הקיר עד שמגיע לקומת הקרקע, הותקן פיצול שמאפשר להטות את מי הגשמים מהגג היישר למרפסת בדירתו של יצחק, באופן המותר על פי ההלכה. לאחר גשם משמעותי והצטברות כמות מספיקה, הוא פותח את הצינור והמים זורמים בבת אחת מהמרפסת המוצפת היישר אל אוצר המקווה.
"בשנה הראשונה כשסיימנו לבנות את המקווה חיכינו לגשם, אבל היתה אז שנת בצורת", נזכר יצחק. "זה היה ממש עוגמת נפש, ויום אחד אשתי אומרת לי, 'אולי תתחיל להתפלל שירד גשם'. עניתי לה שיש בעולם כמה צרכים יותר דחופים לגשם מאשר המקווה שלי, וחוץ מזה, לא נראה לי שהתפילות שלי כל כך משפיעות. איך שאני אומר את זה התחיל לרדת גשם חזק. רצתי למקווה והכנסתי את צינור המרזב לאוצר, אחרי עשרים דקות בלבד הגשם הפסיק – אבל האוצר היה מלא עד שפתו, עד הטיפה האחרונה".
על השאלה המתבקשת כמה כסף עלה לו התענוג החסידי, יצחק מחשב מעט ואומר כי הוציא עליו כ-11,000 שקלים, ועם הידע שצבר במהלך הבנייה, הוא סבור כי ניתן להגיע לתוצאה זהה ב-6,000 שקלים בלבד.
בין החנויות והמסעדות שגודשות את רחוב רוטשילד בראשון לציון, רחובה הראשי של העיר, מתחבא לו מקווה קטן ומעניין, הממוקם במבנה קטנטן בחצר האחורית של בית חב"ד המקומי. "אין לנו באזור מקווה לגברים, וברוך ה' הרבה חבר'ה פה מתחזקים ורצו מקווה", מספר ר' אורי קשת, שליח חב"ד שכונת 'המערב הוותיק' – אזור בעל אופי כלל לא דתי. "בשנים הראשונות זה היה כמעט פיראטי", הוא מחייך. "הוא היה מורכב מאוצר בסיסי שחובר עם צינור השקה למיכל פלסטיק גדול, שהוצב בבור שנחפר באדמה ושימש כבור הטבילה. האסימון נפל לי לפני כמה שנים כשראיתי שראש השנה יחול בימים חמישי-שישי-שבת. קלטתי שאצטרך ללכת שלוש פעמים למרחקים גדולים וזה לא התאים לי. החלטנו למצוא אלטרנטיבה. אחד תרם את גיגית הפלסטיק, אחד תרם את העצים ואחר את הברזלים. ה'עיצוב' הזה נשאר כמה שנים, ולאחרונה, עם הגברת הביקוש, עבדנו קשה, ובעזרת הרבה אנשים טובים ערכנו במקום שיפוץ משמעותי. ההתחלה עלתה גרושים, ומי שרוצה לבנות מקווה צריך לדעת שזה לא בשמיים. תכתוב", הוא אומר לי, "שכולם ידעו: הכתובת היא רוטשילד 88".
"התחלתי עם 3000 שקלים"
מיכאל מהר ברכה בנה מקווה במו ידיו בחצר ביתו. הכניסה אליו נעשית מהדלת האחורית של חדר האמבטיה בבית – מה שהופך את העסק לנוח מאוד. הצורך התעורר מאחר וביישוב לא היה מקווה לגברים. בתחילה השתמשו הגברים במקווה הנשים בימים שבהם הוחלפו המים, אולם עם הכנסת מערכות הסינון החדישות, תדירות החלפת המים הלכה ופחתה, ודורשי המקווה נאלצו למצוא פתרונות אחרים. בימות החול הסתפק מיכאל בדרך כלל בטבילה במעיין הידוע שנמצא בעלייה להר ברכה, אולם הצורך התעורר בעיקר בשבתות, לאור המרחק בין היישוב למעיין. "בשלב מסוים התחלתי ללמוד פנימיות התורה בישיבה שבה מקפידים לטבול לפני שלומדים, והיתה לי בעיה. התייעצתי עם הרב שלי, והוא הציע לי לבנות מקווה קטן בחצר. היו לי בסך הכל שלושת אלפים שקלים, שייעדתי אותם ליציקת בטון. אספתי שאריות של ברזלים, דיקטים, קרשים ושאריות של קרמיקות מקבלנים שעבדו ביישוב. רוב החומר הראשוני לא עלה לי כסף". את רוב העבודה – החל מחפירת הבור והכנת הטפסנות ליציקה וכלה בהדבקת הקרמיקה והתקנת מערכת החימום – עשה מיכאל במו ידיו, בעזרת ילדיו הגדולים. המניעות שהגיעו רק הגבירו את החשק.
"התחלנו לעבוד בראש חודש אדר, בניסיון לתפוס את הגשם האחרון – המלקוש – שימלא את האוצר. עבדתי מאוד בלחץ, וזמן קצר אחרי שסיימנו את היציקה של האוצרות, התמוטטתי בתוך הבור ואושפזתי לשלושה ימים. הבדיקות העלו שאין לי שום דבר – זו כנראה היתה חולשה או סחרחורת, אבל את הגשם האחרון שירד באותה שנה ראיתי דרך חלונות בית החולים", הוא צוחק. "בסוף מילאנו את האוצר בגושי קרח גדולים – כפי שהיו עושים במקוואות של ירושלים. הקפאנו מים במכלים ושקיות גדולות – וכך הכשרנו את המקווה לראשונה".
השמועה על המקווה החדש פשטה ביישוב, מיכאל בעל לב הזהב נענה לבקשות ופתח את המקווה לשימוש הציבור, ואט אט הצטברה סביבו קבוצה של טובלים קבועים. בעזרת ידי הזהב שלו הוא המשיך כל הזמן לשפצר ולהוסיף, עד שכיום המקווה כולל מערכת סינון, מקלחת, וגם מערכת חימום בסיסית – החום נשמר שעות ארוכות הודות לעובדה שלבור הטבילה יש מכסה מקלקר.
ביישוב יצהר הסמוך להר ברכה, חוץ מהמקוואות ה'רשמיים', יש לא פחות משישה מקוואות נוספים, חלקם הוקמו כפינוק רוחני בבתים פרטיים של לומדי קבלה וסופרי סת"ם. אחרים נולדו כצורך ממשי עבור תושבי הגבעות המרוחקות מספר קילומטרים מהיישוב, ואחת המשפחות בגבעות אף תרמה מקווה נשים מהודר לזכר קרובת משפחתם שנפטרה ערירית. מקווה נוסף הוקם סמוך לישיבה הקטנה 'דורשי ייחודך' על ידי התלמידים הצעירים שעשו את כל העבודה במו ידיהם, וכל מחזור תלמידים חדש מוסיף עוד משהו משלו למבנה.
מקווה מיוחד לא פחות היה מקווה הגברים של היישוב גבעת אסף שליד בית אל. היישוב הוקם בשנת התשס"א במקום הירצחו של אסף הרשקוביץ הי"ד מהיישוב עפרה. קומץ בחורים מישיבת מרכז הרב היוו את הגרעין הראשוני שנאחז בקרקע בתנאים לא תנאים. במהלך הסיורים להכרת השטח שקיימו החבר'ה בימים הראשונים, התגלתה במקום גת עתיקה, ואחד הבחורים העלה את הרעיון להפוך את הגת למקווה. הבור ששימש בעבר לקליטת מיץ הענבים, נוקה היטב מהשאריות-בנות-האלפיים של העפר והאבנים, וצופה בטיח. השילוב המעניין של ישן וחדש, עשה את הטבילה במקום לחוויה מרגשת שנמשכה מספר שנים, עד שהרשויות החליטו להרוס את המקווה בטענה כי הוא איננו חוקי. מאז פועל ביישוב מקווה אחר, משוכלל ומודרני, אך ללא אותו חן מיוחד.
מקווה בלול התרנגולות
"המקוואות הקטנים הם דבר מבורך וכורח המציאות רק במקום שבו אין מקווה מרכזי", מחדד מנגד הרב יחזקאל מוצפי, ראש ארגון 'טהרת הבית' שאחראי על הקמה ושיפוץ של כמאה מקוואות ברחבי הארץ לאורך העשור האחרון. "אם יש מקווה ציבורי במקום לא רחוק, עדיף להימנע מהקמת מקווה פרטי משלוש סיבות מרכזיות: בגלל שבונים בצפיפות ודוחפים הרבה למרחב קטן, יש סכנות של בטיחות שמצויות במקומות כאלה ועלולות לפגוע בעיקר בילדים; מבחינה בריאותית – צריך לאפשר אוורור תמידי של המקום כדי להימנע מבעיות בריאות כגון עובש ופטריות – והתחזוקה דורשת הרבה מאמץ מהאדם הפרטי; הסיבה השלישית היא מבחינה הלכתית – יש הרבה פרטים והלכות שלא כולם בקיאים בהם, וצריך מאוד להיזהר בהם כשבונים מקווה, בעיקר אם הוא נועד לשמש לטבילות דאורייתא, וצריך גם פיקוח ברור מסיבות של צניעות".
לאורך השנים סייעו בארגון לקחת מקוואות פרטיים שהפכו בפועל לכתובת היחידה עבור אוכלוסייה רחבה – ולהפוך אותם למקווה גדול ומשוכלל. כך למשל קרה במושב בית זית שבפרוזדור ירושלים – המקווה המקומי ששופץ לאחרונה ממוקם למעשה בתוך מבנה שחלקו משמש כלול תרנגולות פעיל.
הארגון אחראי גם להקמת מקוואות במקומות מיוחדים במינם, כמו מקווה שהוקם בכלא נווה תרצה, או מקווה "אופק במדבר" שהוקם לפני מספר שנים בבסיס חיל האוויר בעובדה, שנותן מענה למאה וארבעים משפחות של טייסים וצוותי האוויר, כמו גם לתושבים מקיבוצי ויישובי הערבה שנאלצו עד אז לנסוע שעה שלמה למקווה הקרוב בעיר אילת.
"טהרת הבית היא אחת המצוות החשובות של עם ישראל, ומצד שני היא מצווה לא קלה", הוא אומר לסיום. "אפשר לקחת דווקא את אותם מקוואות קטנים שהחלו כיוזמה מבורכת של אדם פרטי, ובמחיר לא גבוה להפוך אותם לכתובת של טהרה עבור משפחות רבות, להרבות טהרה בישראל".
