בס"ד

מתאמנות מספרות על עצמן

מתאמנות מספרות על עצמן

אני רוצה מישהו שיאהב אותי כמו שאני, למה אני צריכה להשתנות?
מה היא מציעה לי אימון? מה, היא חושבת שמשהו לא בסדר אצלי?
מיציתי, כבר אין לי כח לכלום. עשיתי הכל, אז למה זה לא מגיע?

נשמע לך מוכר? את לא היחידה. אלו שאלות שנשאלות כל הזמן. לרוב, הן נשאלות בשקט, בינך לבינך. למה למען ה' זה לא קורה? למה אני לא מתחתנת?
את הולכת בתלם, מוצלחת ומצליחה, הכל הולך בסדר. פתאום זה נתקע. המסלול הרי אמור להמשיך – חתונה, בית – וזה לא קורה.
את מחכה, מצפה, נפגשת, יוצאת לדייטים אין ספור ומעלה חרס בידייך. ממשיכה לחכות, להתפלל, נוסעת לקברי צדיקים ואפילו פונה באומץ לשדכנים… לאתרים… מזכירה לחברות נשואות שיזכרו אותך ו… כלום לא קורה.
מעיין, אורית, רונית ומיכל, היו בדיוק במצב הזה. לאחר שנים של רווקות והיכרויות, הן הצליחו למצוא מסלול שסולל דרך לחתונה מאושרת. דרך חדשה, שעובדת ומביאה למקום חדש. הסיפור שלהן הוא סיפור על ביטחון, אמונה והשתדלות בדרך לחתונה.


לראות טוב
"מי בכלל ירצה להתחתן איתי?"


כבר בגיל שמונה עשרה היה למעיין קשר רציני עם מישהו. מאז היו עוד כמה כאלה, רציניים יותר ורציניים פחות. בגיל עשרים ושבע היא התחתנה, לאחר תהליך של אימון לחתונה.
"פניתי לאימון בשלב הסופי, כשהתייאשתי. היה לי אז קשר רציני ולא ידעתי להחליט, כן חתונה, לא חתונה? זה מספיק לי כדי להתחיל חיים עם מישהו? הקשר נגמר וזה טלטל אותי. היו לי מחשבות לא טובות על עצמי, שאני לא ראויה. הדימוי העצמי שלי קצת התרסק, הייתי בתחושה שמי בכלל ירצה להתחתן איתי".
מעיין הופתעה לגלות שפגישות האימון הראשונות כלל לא עסקו בדייטים. מבחינתה זו הייתה עצירה לדייט עם עצמה.
"האימון הפגיש אותי עם הנקודות הטובות שבי. היה לי כרטיס שהדבקתי בתוך הארון שלי ובו היו כתובות איכויות שלי. נקודות אמיתיות שלקח לי זמן לזהות ולראות. כל בוקר הייתי קוראת את הרשימה הזו. זה נשמע אולי בנאלי, אבל מפתיע כמה היה לי קשה למצוא את הנקודות האלו בתוכי, להרגיש איתן בנוח ולהאמין בהן. לאט לאט, מתוך האמונה הזו, נולדה בתוכי שמחה. הבנתי שאני לא סתם נמצאת בעולם הזה, שיש לי שליחות, שהקדוש ברוך הוא מאמין בי ונתן לי את האיכויות האלו. הגעתי למצב של שמחה ללא תנאי וליכולת לאהוב את עצמי ברמה שלא הייתה בשנים האלו. נקודת חיבור כזו שהביאה איתה הרבה שמחה והרבה אמונה וביטחון בה'".
אנחנו שותקות. מעיין מתרגשת, חנוקה.
"הנקודה הכי חזקה בשבילי הייתה שה' אוהב אותי, ה' שמח בי ואני שמחה בעצם המציאות שלי בעולם. ממש ככה. זה גרם לי להכין כלי טוב לקבל את השפע המתוק הזה של חתונה, להיות ראויה. זה עשה אצלי שינוי תודעתי חזק פנימה".
איפה ראית את השינוי?
"ראיתי את זה בדרך שבה אני מגיעה לפגישות. פתאום הפסקתי לקבל כל הצעה. התחלתי לחשוב פעמיים, היה לי אומץ לעשות סלקציות. לא לפחד מזה שאני מחפשת את הדבר שמתאים לי. היה חודש שאמרתי שאני בכלל לא נפגשת – דבר שלפני כן לא היה אפשרי מבחינתי. משהו בשינוי ההערכה העצמית שלי נתן לזה גיבוי. הרגשתי הרבה יותר מוגנת בתוך עצמי. פתאום זו הייתה הליכה אל… לא סתם צעידה ולא בכל מחיר. תחושה שאני יודעת מה אני רוצה. זה מצחיק, כי אחרי עבודה עצמית גיליתי שאני יכולה להתגמש בלי לוותר על הרצונות והצרכים שלי, וכשפגשתי את בעלי רציתי אותו בכל מחיר".


לרצות טוב
"פתאום הבנתי שכשאני מתחתנת לא נגמרים לי החיים"
כשאורית הגיעה לפגישה הראשונה באימון, המאמנת אמרה לה שכאן מתחיל המסע, ונקודת הסיום שלו היא חתונה.
"הייתי בת עשרים ותשע. בלב שלי לא באמת חשבתי שהאימון יסתיים בחתונה. אמרתי לעצמי: וואלה, מגניב שהיא אומרת את זה, אבל על סמך מה?"
מה עשתה לך ההבטחה הזו?
"אני חושבת שבשלב שבו הייתי, נפתח לי מקום בנפש שאני רוצה באמת להתחתן. הייתה לי הרגשה של בדידות מאוד מאוד גדולה ותחושה שאעשה כל מה שזה ידרוש ממני.
"עם זאת, היה לי חשוב מאוד לדעת שאני לא מוותרת על העקרונות שלי, שזה יהיה תהליך שמשתלב עם הערכים והמחשבות שלי ולא משהו שהוא לא אני. כל החיים הייתה לי מחשבה כזו בראש, שרק אם לא אהיה אני, אתחתן עם מישהו נורמלי. ואם אשאר אני, אין סיכוי שאתחתן עם מישהו נורמלי, הוא יהיה מישהו מוזר. הבהירות – שיש דרך לחתונה ושמהאימון אני יוצאת לחתונה ועדיין נשארת נאמנה לעצמי, חיזקה אותי".
תהליך האימון באמת הסתיים בחתונה. מה קרה שם בדרך?
"במהלך האימון גיליתי שמה שחשבתי שטוב ונכון לי, הוא לא בהכרח מה שבאמת טוב ונכון לי. הגעתי להכרה הזו בשלבים. מצד אחד הייתה בי תחושה שתמיד ידעתי מה אני מחפשת ושכשפגשתי את בעלי, הייתה לי איזו ידיעה בלב שהנה, זה מה שחיפשתי כל השנים. ועם זאת, ברור לי שלפני האימון אפילו לא הייתי יוצאת איתו. הייתי מרגישה שאני מוותרת על דברים מסוימים שרציתי.
"היו לי משפטים ש'עם סוג כזה אני לא אתחתן, לאופי כזה אני לא מתחברת'. הייתה לי איזו תפיסה שאני צריכה להתחתן רק עם בחורים מסוג מסוים כי רק איתם אני אוכל לממש את עצמי. באימון פתאום הבנתי, שכשאני מתחתנת לא נגמרים לי החיים. למדתי לא לשקר לעצמי, לא לברוח לכותרות או להתעסק במה שמקובל, אלא במה שאני רוצה ומה זה בדיוק אומר בשבילי. לפרק את הדברים, להבחין בין מה שנדמה לי שחשוב לבין מה שחשוב לי באמת".


לחלום טוב
"פתאום נהיו לי רגליים קרות – להתחיל לדמיין את הטוב שלי? ! "

"נקודה שהייתה לי לא פשוטה באימון הייתה כשהתבקשתי לכתוב חזון. זה היה באמצע התהליך ופתאום נהיו לי רגליים קרות – להתחיל לדמיין את הטוב שלי?! שלושה שבועות הלכתי עם זה, לא ידעתי מאיפה להתחיל. איך בכלל להתחיל לחשוב איך אני רואה את הישועה המיוחלת. אני באמת מאמינה שזה יקרה?
"רשימת מוזמנים ידעתי לעשות תמיד, אבל פתאום לדמיין שזה באמת? הייתה לי התנגדות פנימית להתחיל לעשות את זה. זה נשמע פשוט, לכתוב איך אני פוגשת אותו, מה הולך להיות, מי משדך, לפרטי פרטים. זה היה ממש להנכיח את זה. הרגשתי שאם אני יושבת ומתחילה לדמיין את זה, זה הולך באמת לקרות וגיליתי שזה מפחיד אותי".
ואחרי שכתבת?
"היה מתוק מדבש. זה עשה לי מאוד טוב. לפני כן חשבתי שחתונה זה להיות במרכז ובמובן מסוים לא הסכמתי להיות במקום הזה, שאני זו שמקבלת את כל הטוב. התרגיל עזר לי לעבור את המחסום הזה".


לעשות טוב
"הרבה פעמים אני 'עושה השתדלות' רק כדי להראות שאני עושה השתדלות"


אני מתאמת זמן לשיחה עם רונית והיא כותבת לי, "בואי נקבע מוקדם כי בערב אנחנו רוצים להספיק לראות סרט" ואני שומעת מבין המילים את המתיקות של השנה הראשונה, את ה'אנחנו' שהיא נהנית לגלגל על הלשון. ועדיין, מאוחר יותר, כשאני שואלת על התקופה שלפני, הכאב ער ונוכח.
"תקופת החגים הייתה מאוד קשה. הרגשתי את הבדידות הרבה יותר מאשר בכל יום. את מדמיינת את הבית שלך ומה את רוצה שיהיה וזה לא קורה. כל פעם את סופרת עוד חג לבד ומתפללת שזה יהיה האחרון. זמנים של משפחתיות כזו ואת רוצה כבר את המשפחה שלך.
גם יום הולדת. ציוני דרך שמזכירים לך שעברה שנה ועדיין לא קרה מה שייחלת לו. כל שנה מחדש התפילה הזו: ה', בבקשה, בבקשה, לא עוד פעם… ייאוש כזה. למה זה לא קורה, למען ה', אני מתחננת, אני עושה הכל…".
מה זה "אני עושה הכל"?
"תמיד הייתי בתחושה שאני משקיעה את כל הכוחות, נפגשת, יוזמת, הולכת לאן שצריך וכל הזמן מראה לקדוש ברוך הוא שאני עושה השתדלות ומצפה שגם הוא יעשה את שלו – והאמת שדי נחלתי אכזבה. באימון התהפכה לי החשיבה, הבנתי שהרבה פעמים אני 'עושה השתדלות' רק כדי להראות שאני עושה השתדלות ולא באמת מכוונת ורוצה להתחתן".
מה הביא אותך לפנות לאימון?
"אמא שלי הציעה לי הרבה פעמים, והתנגדתי. חשבתי שאני יכולה לבד, שאני יודעת טוב מאוד מה אני צריכה ואני לא צריכה עזרה של אף אחד. ההצעה רק עצבנה אותי יותר. הרגשתי שמיציתי וכבר אין לי כוח לכלום. היום, אני לא מזדהה עם עצמי הקודמת, אני חושבת שכל בן אדם יכול וראוי להיתרם מאימון. עדיין יש אנשים מיושנים שרואים את הפנייה לעזרה כפגם. אנשים הולכים ללמוד הנדסה, ריפוי בעיסוק, כל מיני תחומים, רק על החיים לא חשוב ללמוד?"
ובכל זאת, מה שינה את דעתה של רונית של אז?
"באותה שנה עברתי למקום חדש בשביל להיפתח לסביבה חדשה, וחשבתי שאולי שם אני אמצא. המקום ממש לא התאים לי ובסופו של דבר מצאתי את עצמי, אחרי התלבטות קשה, אורזת את חפציי ועוזבת הכל, ככה, באמצע השנה. בדיוק אז שמעתי על מישהי שעושה אימון לחתונה והתקשרתי. חודש וחצי אחר כך פגשתי את בעלי".
את רואה קשר בין זה לבין האימון?
היא עונה לי בחיוך שהופך לצחוק:
"תראי, ההפתעה הכי גדולה שלי מהאימון היא שאשכרה התחתנתי, ולא תוך הרבה זמן".
אמרת קודם שבאימון הבנת שאת לא באמת מכוונת לחתונה, מה זה להיות מכוונת?
"היה לי דימוי של 'מר מושלם' בראש והיה לי מאוד קשה להיפרד ממנו. כל בחור שיצאתי איתו לא היה מספיק. באותה תקופה לא ראיתי את זה ככה, אם מישהו היה אומר לי שאני מחפשת את הנסיך על הסוס הלבן, יש בהחלט סיכוי שזה היה מעצבן אותי. באימון הדברים האלו לא נאמרו לי, אני זו שגילתי אותם על עצמי. ברגע שנפטרתי ממנו – הכרתי את בעלי. אם היית אומרת לי לפני כן שאתחתן עם בחור כזה, הייתי אומרת לך שבחיים, אבל בחיים לא. מבחינתי זה נס וזה קרה רק בזכות האימון. בעלי הוא אחד לאחד מה שאמרתי שאני לא רוצה. הוא בא מרקע שונה לגמרי משלי וקטן ממני בכמה שנים. אני זוכרת את השוק שלי כשראיתי אותו בתמונה לראשונה. הייתה לו חולצה אדומה ו…שרשרת ואני בכלל חיפשתי בייניש, אשכנזי ועדין. מי היה מדמיין שאתחתן עם בעלי? הוא הכי רחוק ממה שדמיינתי, וברוך ה' הוא הכי טוב בשבילי".
מה גרם לשינוי הזה בחשיבה?
"כשאת מוותרת על הפנטזיות את מגלה את המציאות. אני התייחסתי לזה כאל קריעת ים סוף אבל בעצם זה דבר טבעי. נס שבטבע".


ליצור טוב
"הבנתי שאני פשוט יושבת ומחכה. שהכנסתי את עצמי למלכוד בו אני תלויה לגמרי באחרים"

הנס של רונית מחבר אותי לשיחה שלי עם מיכל, עורכת דין, אסרטיבית, מצליחה בכל תחום בחייה, חוץ מזוגיות.
"פניתי לאימון בחושך של החושך. אני זוכרת תקופה של חגים והחלטה ששנה הבאה אני לא פה. לא יודעת איפה, הולכת להתנדב, נוסעת להודו, פה אני לא, אני מיציתי. היה לי ברור שאין לי קושי פסיכולוגי, ועם זאת הרגשתי שאני צריכה עזרה. היו קולות מסביב שאמרו לי, בשביל מה לשלם על זה? ומה כבר יצא מזה? ואני אמרתי: זו בחירה שלי, זה הכסף שלי. לשדכנית שילמתי? שילמתי. השקעתי ונסעתי למקומות? השקעתי. ובכלל, למה אני עובדת ומרוויחה כסף? הרגשתי שעשיתי כל כך הרבה וזה לא הצליח. הגיע הזמן לנסות משהו אחר. עשיתי הרבה עבודה אישית להפסיק להתעקש על מנטרות שבמשך שנים שיננתי לעצמי".
ואיזה שינוי מעשי הצלחת לעשות?
"לכל אורך הדרך היו שני דברים שהיו ברורים לי: אחד, אינטרנט זה לא מקום להכיר בו את בעלך. שתיים, אני בחיים לא אתחיל עם האדם שאיתו אתחתן. הדברים האלו היו מאוד חד משמעיים מבחינתי. במהלך המפגשים באימון הבנתי שאני פשוט יושבת ומחכה, שהכנסתי את עצמי למלכוד בו אני תלויה לגמרי באחרים, שיציעו, שיפנו. לא ממש היה לי איך להכיר. עבדתי באותו מקום עבודה במשך שנים וגרתי בבית. כבר אמרתי לעצמי שאיך שאני מסיימת את התואר השני אני עוברת לדירת רווקות בירושלים, עד כמה שזה היה נשמע גרוע באוזניי. באחת הפגישות באימון הכתה בי ההבנה הזו שאני בעצם יושבת ומחכה בחוסר אונים, והחלטתי שאני עושה מעשה. באותם ימים בדיוק נרשמתי לאתר היכרויות עם חברה, בתור בדיחה, לראות מי נשברת קודם. מאותה פגישת אימון יצאתי עם משימה לנסות ליצור קשר עם מישהו באתר. היום אני יודעת שכבר עמדתי על ראש ההר והאימון נתן לי את הדחיפה שהייתי צריכה. עוד באותו היום בדרך חזרה מהאימון, שלחתי הודעה למישהו באתר – לבעלי. באותו ערב התכתבנו, יומיים אחר כך נפגשנו – בערך סביב המפגש השלישי או הרביעי של האימון. זה היה מאוד מפתיע. זה היה משהו שלקח זמן לעכל אותו, לקבל את זה שזה באמת קורה".
איך באמת מעכלים כזה שינוי אחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה?
"לילה אחד חזרתי מחתונה של חברה טובה, שליוויתי כל היום. התעוררתי לפנות בוקר והתחלתי לבכות. קלטתי שאני נמצאת רגע מהצעד שהיא עשתה אתמול בערב, אני ממש שם. בכיתי בכי מטהר כזה. חמש בבוקר, ההורים שלי שמעו אותי בוכה וניגשו מודאגים לשאול מה קורה. מתוך בכי, עניתי שאין לי מה להגיד על הקשר הנוכחי, הכל טוב. אמא שלי צחקה, "ברוך ה' הכל טוב, אז למה את בוכה?" פתאום נפלה עלי מן בהירות כזו וחשבתי לעצמי: מה, באמת חשבת שהקדוש ברוך הוא ישכח אותך? מה חשבת לעצמך?
"מה שהביא אותי לשינוי, זה לא איזה ידע תיאורטי. גם אם הייתי שומעת שיחה טובה בדיוק על זה, זה לא היה מתורגם לעולם שלי. יש מרחק גדול בין להבין משהו ובין לעשות עם זה משהו במציאות. האימון זה לא רק מודעות, אלא מודעות שמחוברת לעשייה מאוד ממוקדת. את נדרשת להיות פעילה באימון, וזה מביא אותך למקום שאת באמת בוחרת בתהליך הזה".


לחשוב טוב
"המחסומים בדרך לזוגיות אינם שונים מכל מחסום אחר, ויש להם פתרון"

אני שומעת את הסיפורים, את הכאב ואת התובנות שנאספו במהלך הדרך, ותוהה לעצמי: מתי הפכה הדרך לקשה כל כך?
את השאלה הזו הפניתי לאסף וחנה זולדן, מקימי ארגון 'מצאתיך':
"את 'מצאתיך' הקמנו אחרי שנים בהן עסקנו בשידוכים. בשלב מסוים הבנו שתופעת הרווקות לא תיפתר על ידי הצעות, לכן פנינו לתחום האימון שראינו שהוא כלי שמתאים כיום.
"הגישה והתובנות של הנפגשים הן הקובעות את זמן החתונה. העמדה הפנימית איתה מגיעים לקשר, קריטית לדייטים ולחתונה. לכן שם צריך לרכז את מירב האנרגיה וההשקעה.
"אין באמת רווקות מאוחרת – הרווקות היא מאוד מוקדמת ומי שמבין זאת בזמן חותר למטרה, מזהה את העיכוב, מדלג עליו ומתחתן. להגיד שהבעיה היא 'רווקות מאוחרת' ולהתעסק בזה, זה טשטוש של שורשי הבעיה. רווקות היא תוצאה של תפיסת עולם שגויה שעוטפת את כולנו.
"אנחנו מאמינים ומלמדים את הוודאות והביטחון בתוצאה – תהיה חתונה! מתוך כך, אנחנו מכוונים ליוזמה ופעולה. חתונה הינה יצירה אנושית ולכן כמו בכל יצירה אנושית, לצד התפילה והאמונה, נדרשות יוזמה ופעולה".
אז למה יש היום כל הרבה רווקים ורווקות? הם לא רוצים להתחתן? הבעיה היא בהם?
"ממה שאנחנו רואים בשטח, הגורם המעכב הינו תובנות מוטעות והתנהלות שאפשר ללמוד ולשנות. חד משמעית – יש דרך לחתונה מאושרת. זה דבר שאנחנו רואים באופן יומיומי. חתונה היא עניין טבעי שנובע מהתנהלות נכונה, יוזמה, בחירה והחלטה. תהליך חד־כיווני. אם הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו להתחתן זה אומר שזה בידינו, כמו להניח תפילין, לבנות סוכה וכמו לעלות לארץ ישראל. מכאן גם נולדת הוודאות ההחלטית והיא גם זו שמאפשרת לבחורים ולבחורות להכריע ולהתחתן.
"לעיתים קרובות אנחנו פוגשים בחורים ובחורות שנמצאים בקשר ארוך ולא מחליטים. במקום לקבל הכוונה וכלים להחליט, הם מצפים שיקרה משהו, הם מהססים במשך חודשים, גורמים נזקים קשים מאוד זה לזה ובדרך כלל נפרדים לבסוף, למרות שזה ממש זה! האימון מחזיר את מלוא האחריות לתהליך ולתוצאות.
"בכל תחום במשק, האימון מצמיח את האנשים המוצלחים והטובים. ברגע שיישבר המחסום מאימון לחתונה, יהיה גשם של חתונות. חתונה זה דבר טבעי. דבר ששייך לכולם. זה לא משהו של אולי. אדם בריא מתחתן, כשם שתינוק בריא לומד ללכת. כרגע זה נראה מסובך מאוד כמו מי שאיבד את דרכו ביער, אבל מי שבחוץ ומכיר את הדרך – רואה שהיא פשוטה וקצרה".
אז מה אתם מציעים? להתפשר עם מה שמגיע? לבנות על זה שהאהבה תבוא בהמשך?
"ממש לא. לא מדובר על פשרה, אלא על בחירה. מתחתנים רק מתוך אהבה ושמחה.
"בדור הזה נוצר ערפל סמיך בדרך לחתונה ולכן צריך הכוונה כדי לחזור ולראות את הדרך היפה והפשוטה. במקום להשקיע בחתונה יקרה ומפוארת, כדאי להשקיע את האנרגיה בליווי מתמיד ומחייב שיוצר את החתונה. החזון שלנו הוא להנחיל את התובנות הנכונות בגיל צעיר במוסדות החינוך כדי להסיר את הערפל והטעויות הקשות שמסתירות את הדרך היפה לחתונה ולאהבה".
ומילה לסיום. למתאמנות שרואיינו בכתבה היו לא מעט רגעים קשים בדרך, גם במהלך האימון. הן התלבטו ובכו, כעסו ונפגעו. לעיתים, הן שוב, כמעט התייאשו. יש הרבה עבודה בדרך, יש ספקות, יש חששות ויש קשיים אמיתיים. התמונה לא תמיד ורודה, אבל היא ירוקה וכתומה וצומחת.
את מוזמנת להיות חלק מהבשורה – יש דרך לחתונה מאושרת.

אהבת את המאמר? שתפו

3 Responses

  1. פן תשכח את ה'!

    סיון אמונה

    שלום וברכה!
    קראתי את הכתבה על המתאמנות לקראת חתונה.
    ואני רוצה להגיב רק על סוף הכתבה, שם רשמו המאמנים – משפחת זולדן – את השקפת עולמם.
    האמת? שממש כעסתי. ממש.
    האנשת כל נושא השידוכים והפיכתו לדבר שלגמרי בידיים שלנו, תלוי רק בנו, משהו טבעי שאמור לקרות לכולם ואם לא – סימן שיש בעיה ברווק, בהשקפת עולמו, בבחירותיו… – באמת גרמה לי לכעוס.
    מי אנחנו שניכנס לחשבונות שמיים ונחליט בוודאות שכזאת מה הסיבות לזה שה' נותן או לא נותן בזמן שהיינו רוצים?
    אפשר לשער השערות. אבל לצאת בהכרזה גורפת ונחרצת שהכל תלוי אך ורק בנו? בוודאי שיש השפעה למעשים, לבחירות, לאמון הפנימי בטוב ובכוחות, לאמון שהטוב אכן יקרה לי, לחיבור שלי לעצמי, ליכולת להתברר מול תפיסות עולם שגויות.
    מסכימה לחלוטין ומחזקת את הצורך באימון, בהתבוננות ועבודה אישית.
    האמת? אני בעד אפילו להכניס את זה בתור משהו מובנה במערכת החינוך, באולפנות, במדרשות. לא לחכות לגיל גדול ולהסתבכויות…
    והאמת, אני חושבת שזה בכלל לא קשור רק לחתונה. חלק מעבודת ה' שלי זה לעבוד נכון עם הכוחות שה' נתן לי, לבנות רצונות מתוקנים, להכיר את עצמי וללמוד לקרוא נכון את המציאות…
    דווקא שמחתי לקרוא על הדרך שעברו המטופלות בכתבה. אפילו אם לא היה לזה סוף טוב מיידי. עצם הבירור בוודאי קרב אותן יותר לעצמן, לה' ולתכלית שלהן. וברוך השם שגם זכו לישועה.
    אבל האם זה ה־כ־ל?
    האם אין רווקים ורווקות שעושים עבודות נפש מדהימות, שמתבוננים, שרוצים באמת, שמאמינים שזה יקרה, שמנסים לדייק את רצונותיהם בבן הזוג…?
    האם בחורה בת 19 שהתחתנה בקלי קלות זה כי עשתה יותר עבודה עם עצמה והייתה יותר מבוררת?
    נכון שלאו דווקא? אז למה ההפך הוא כזה מוחלט – שמי שמתעכב זה סימן שלא עשה מספיק?
    זה כמו שרופא שמקבל חולים רבים יודע שיש חולים שאורח חיים לא נכון גרם להם למחלה (תזונה לקויה, עישון, חוסר פעילות גופנית וכו'…), ויש פעמים שאותה מחלה מופיעה ללא שום גורם ידוע… פשוט רצון ה' טהור?
    ויותר מזה: זה לא התחום היחיד בחיים שיש בו מצווה ושהוא לא תמיד קורה בזמן שמצופה ממנו, נכון? גם לזוגות שלא זכו להיפקד תגידו שזו מצווה, והרי לא יכול להיות שה' יצווה אותם על משהו שלא בידיהם לקיימו… אז אולי אם הם לא זכו עדיין יש בהם איזשהו משהו לא מתוקן…?
    ותבינו, איני מוחה על הצורך בעבודה פנימית. אני בעצמי למדתי ועודני לומדת אימון בשיטות שונות. אני רק מוחה לחלוטין על הצורך לקשר בוודאות בין עבודה אנושית לבין התוצאה. לעבוד על עצמי אני צריכה ומחויבת כיהודיה בעלת נשמה עם שליחות בעולם, עם רצון להיות מדויקת מול ה' ולתקן את עצמי.
    ולכן, כדרך חיים, מול כל דבר – אני בודקת את עצמי לראות איפה אני מונחת, מהם רצונותיי, עד כמה אמונה יש בי, איפה אני צריכה דיוק ותיקון… ומצוין גם להיעזר באיש מקצוע לשם כך. רעיון מבורך ומועיל.
    אבל לא הכל יושב על זה.
    יתכן ואני עושה עבודה מדויקת, וה' בוחר כרגע לא לתת לי מסיבותיו שלו. ואני משתדלת להאמין שלטובתי הדבר. על אף הכאב.
    וייתכן ובדבר אחר לא עשיתי אף עבודה וה' בחר לתת לי בכל זאת – מסיבותיו שלו. זה לא קשר ישיר של סיבה ותוצאה. אימון זה לא מפתח אפס שפותח הכל. אימון ועבודה שלנו זה חשוב ומדהים והכרחי. אבל ה' הוא זה שמזווג זיווגים ומחליט אימתי ייפול דבר, ולא רק מעשינו הם השיקול. יש גם גורמים נסתרים.
    ומה באתי לומר בזה – לא לעשות כלום כי ממילא מה שיבוא יבוא ומה שלא לא?
    וודאי שלא. מצידי אעשה כל השתדלות. אבל בלב זוכרת שהמפתח הוא בידי שמיים. שהוא לא חייב לי. שהוא ייתן את הטוב בזמן ובאופן הכי מדויק לי.
    ואני לא עוצרת באמצע, לא מתייאשת. משתדלת להיות ראויה, להיות שמחה, להיות הכי שלו שבעולם.
    וכדי שהדברים יובנו נכון, אני מספרת לכם קצת על עצמי: אני נשואה באושר, ברוך השם. אמא ל-3 מתוקים. התחתנתי בגיל 27 אחרי 8 שנות שידוכים ארוכות וכואבות… עמוסות ציפיות, אכזבות, השתדלויות, תפילות, סגולות, עבודות נפש, המתנות, חלומות, שדכנים, יש הצעות, אין הצעות, התלבטויות וכו'…
    רציתי להתחתן בכל ליבי.
    השתדלתי באמת להיות קשורה לה' לכל אורך הדרך, לחפש את רצונו, את בקשתו מאיתי. השתדלתי לדייק את רצונותיי. השתדלתי לבדוק את בחירותיי. השתדלתי ללכת לשדכנים. השתדלתי להתייעץ. השתדלתי לא להתייאש ולהתחיל מחדש.
    לפעמים הצלחתי יותר. לפעמים פחות.
    ולא, לא חושבת שהתחתנתי בגלל משהו ששיניתי בעצמי ובשלו זה קרה. המכלול של כל הדרך והעבודה שלה בוודאי עזר לפתוח את השער.
    אבל בוודאות לא רק זה.
    אלא הזמן הנכון הגיע וה' החליט לשלוח את האדם הנכון. ולא רואה שום דרך בה יכולתי להקדים את המפגש בינינו.
    אני מחזקת את עבודת הקודש שלכם, אבל להבא חשוב חשוב להכניס בהתנסחות גם את הממד האלוקי בתוך כל עבודות הנפש.
    בעיניי זה משמעותי כדי ליצור כלי נקי לברכת ה'.
    תודה רבה רבה

  2. גם לצעירות

    מיכל

    יישר כוח על הכתבה החשובה והמעניינת, שמחתי לראות שנותנים מקום ובמה לעניין החשוב הזה.
    רציתי להוסיף הערה קטנה:
    מהכתבה היה נראה שאימון לחתונה מתאים רק למי שכבר בתוך ה'בור השחור'… רק לרווקות בנות 30 או קרוב לכך.
    אני בת 20 ומתחתנת בעז"ה בקרוב. הלכתי לאימון כשנפגשתי עם הבחור הראשון כשהייתי בת 18(!!), לא כי הייתי מתוסבכת או חסרת מוצא, אלא פשוט כי הבנתי שאימון זה הדרך הכי טובה לעבור את התהליך הזה בצורה האופטימית, הבטוחה, האמיתית והנכונה ביותר. המאמנת הולכת איתי יד ביד בעולם הסבוך הזה ונותנת לי ביטחון ואמון בעצמי ובלב שלי שיודע הכי נכון… פשוט עוזרת לי להקשיב ללב ולאמת שלי.
    אני רואה בנות שמסתבכות, לא כי הם נפגשו עם הרבה בחורים; פשוט כי זה עולם שצריך בו הדרכה, יש מי שיודע לעזור לך לעשות את זה נכון, להקשיב לאמת שלך. אז פשוט חבל להפסיד את הטוב הזה שה' הוריד לעולם. מי שהולכת לאימון זה לא בגלל שיש לה איזו בעיה או דפוס שגוי, תוציאו את זה מהראש, מי שהולכת לאימון זה כי היא רוצה להיות קשובה לעצמה, אמיתית, קרובה יותר לעצמה וממילא לה' יתברך. למה צריך לעבור כל כך הרבה, להתייאש ורק אז לגלות שיש דרך פשוטה הרבה יותר? למה לא מההתחלה?
    וכסף? אנחנו מוציאים על כל כך הרבה שטויות… סוף סוף יש משהו אמיתי ששווה להוציא עליו כסף.
    ועוד דבר קטן… קל לדבר כשזה מאחוריך, תוך כדי תהליך קשה מאוד לראות את הסוף, את הישועה, זה לא שאימון זה 'הוקוס פוקוס' ומתחתנים… זה הרבה עבודה, אבל זו העבודה הכי טובה וכיפית שיש, עבודה אמיתית. כמעט לכולם התהליך הזה קשה, אבל אני רוצה לומר שעם הכוונה אמיתית יכול לרדת מהכתפיים המון קושי ותסכול ואז התהליך הוא קצת פחות קשה.

  3. הוקוס או פוקוס?

    שלום רב,
    רציתי להודות על העלון הנפלא שאתם מוציאים כל שבוע!
    ניכרת ההשקעה בתוכן, בנושאים המגוונים והחשובים, בכותבים המעניינים, בעיצוב… מחזק כל שבת מחדש!
    תודה רבה!
    בשבת האחרונה, כשקראתי את הכותרת בשער העלון "ארבע מתאמנות לחתונה מספרות על עצמן", נדלק בי ניצוץ קטן של תקווה – הנה יש בנות שעברו אימון, כמוני, והצליחו להתחתן בסוף!
    עוד לפני שקראתי את הכתבה שמחתי שהעלו את הנושא לדיון, מכיוון שכאחת שעוברת תהליך אימון לקראת חתונה אני חושבת שזה היה הדבר הנכון בשבילי, אפילו שזה לא היה צעד קל…
    אני מאמינה שיש עוד בנות רבות שנרתעות מהנושא בגלל סטיגמות וחוסר ידע וחבל, כי זה בהחלט תהליך טוב ומקדם. אז יישר כוח על העלאת המודעות!
    אחרי שסיימתי לקרוא את הכתבה קצת התאכזבתי…
    הרגשתי כאילו מוצג כאן קסם – את רק צריכה ללכת לאימון, והופ! תפגשי את בעלך המקסים!
    התחושה הכללית שלי מהקריאה הסתכמה במשפט הזה – "… בדיוק אז שמעתי על מישהי שעושה אימון לחתונה והתקשרתי. חודש וחצי אחר כך פגשתי את בעלי…".
    אצלי המצב ממש לא כזה. אני נמצאת כבר כמעט שנה בתהליך של אימון, שאני מודה עליו לקב"ה ושמחה בו ויודעת שהוא בהחלט מקדם אותי לאחד שלי בעז"ה, אבל האימון הוא – ת ה ל י ך! זה לא מפגש או שניים עם מאמנת שמיד מוצאת מה הבעיה ואת פותרת אותה צ'יק־צ'אק… תהליכים נפשיים דורשים זמן, כוח והמון התמדה…
    הציפייה לאימון מהיר – "זבנג־וגמרנו" – קצת מסוכנת, כי אף אחד לא יכול להבטיח חתונה ובטח שלא בכזאת מהירות…
    אני מאמינה בכל הלב שהתהליך הזה טוב ומקדם, ובהחלט ממליצה להיכנס אליו, אך כשבחורה מגיעה לאימון היא צריכה להיות מוכנה מראש להשקעה שזה דורש, ולזה שתהליך אימון יכול לקחת הרבה זמן…
    לרוב המצב הוא לא "מציאת הנקודה המדויקת שמעכבת אותי, פתרונה ויאללה חתונה!" אנשים הם דבר מורכב מתובנות, מעשים, אמיתות ומחשבות שקשורים לדברים שחווינו ועברנו בחיים. גם כאשר מגלים נקודה חזקה ומשפיעה מאוד ועובדים עליה – מה שלוקח לא מעט זמן – זה לא אומר שאין עוד נקודות חשובות ש"מתחבאות" ואולי עוד יצוצו וידרשו את שלהן…
    גם בנות שכבר נמצאות בתהליך אימון יכולות לקבל מהכתבה הזאת קצת חלישות הדעת וייאוש, כי אם הן לא התחתנו עדיין זה אומר שהדרך הזו לא טובה בשבילן. עובדה שלכל הבנות בכתבה זה עבד… (דיברתי עם חברה שגם עוברת תהליך אימון לא קצר, וגם בה עלו תחושות אלו במהלך קריאת הכתבה…)
    ייתכן שכדי לגרום לבנות שנרתעות מהמילה "טיפול" להבין שאולי זו דרך שכדאי להן לנסות – הכתבה נכתבה בצורה כזו של הבטחה לחתונה מהירה, אבל לאורך זמן הגישה הזו עלולה להזיק ולכן אולי כדאי לסייג את הדברים…
    תמשיכו להעלות נושאים כאלו חשובים ולרומם ולקדם בכל מקום שאתם מגיעים!
    אשריכם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן