נס בוער

שבועיים לפני סוף החופש הגדול. אם היו שואלים אותי האם נותר בי קמצוץ כוח אחרי חודשי החופש, הייתי עונה ב'לא!' החלטי. עשרה ילדים, מתוכם ארבעה מתבגרים, ואמא אחת… בשבילי זה היה מספיק. כבר עשינו את הטיול המשפחתי, ועוד קפיצות לפה ולשם פלוס סתם ימים של שגרה. בבית הייתה הסכמה כללית וגורפת שמיצינו ומשעמם וכולם מטפסים על הקירות.

אז זהו, שאף אחד לא שאל אותי האם יש לי כוח או לא.

ביום שני ח"י מנחם-אב התעוררנו לקול צעקותיה של בתנו "אבא ואמא, דוד נשרף!!". ברגע הראשון לא נלחצתי כי לא שמעתי איזה בכי מיוחד ואמרתי ליוחנן בעלי שבטח הילדים מנסים להקפיץ אותנו מהמיטה באיזה רעיון מקורי, מה פתאום נשרף?

מבחינתי זה היה החסד הראשון. אני שתמיד נלחצת מכל מקרי העזרה הראשונה, קמתי ממש רגועה, מה שנתן לי הרבה כוח שהייתי זקוקה לו להמשך.

בעלי לעומת זאת קפץ מיד ותוך שניות ראה שהמצב לגמרי לא פשוט. אחרי כמה דקות של התארגנות הצטרפתי אליו, סוקרת את ממדי הנזק. דוד פצוע, ב"ה רק שתי בנות ערות שראו את השרפה בעיניים. אחת בת שבע וחצי והשניה עוד לא בת תשע והיא זו שהצילה אותו.

דוד מספר: "אמא, שיחקתי עם המצית ועשיתי אש קטנה, ופתאום היא נהייתה גדולה גדולה ועשיתי פו וזה לא נכבה, והלכתי לחדר של הבנות". יהודית מספרת: "דוד נכנס לחדר, הוא היה מלא באש וצעק, קמתי מיד, קפצתי מהמיטה". האחות הקטנה יותר צועקת אליה: "קפצת לי על הראש!"

"נכון, מה את רוצה?! הייתי צריכה להציל אותו! לקחתי אותו מהר למקלחת והשפרצתי עליו עם הצינור ומיד קראתי לכם".

אלוקים, איזה ניסים, זה לא נתפס. ילד בן ארבע וחצי, אש גלויה והוא חי. עם זאת, דוד שרוף בצורה רצינית, אז עדיין לא הבנו עד כמה.

חושך ואור משמשים בערבוביה

יוחנן התארגן לצאת עם דוד לבית חולים, דוד היה מאוד כאוב אבל לא צרח. נשארתי בבית עם הילדים ויוחנן נסע, נפרדנו בלב כבד. הקושי להישאר מאחור בבית ולא לדעת ולראות מה קורה איתו היה גדול. מסתבר שדוד היה בהחלט מקרה חירום והוא קיבל טיפול צמוד ומהיר.

תמימות… נהנינו מהיתרונות של הטיפול האישי בבית החולים ומתשומת הלב שדוד זכה לה, ולא חשבנו הרבה קדימה. רק אחרי שעות ארוכות הצלחתי לארגן את הילדים ולצאת מהבית מותשת ובעיקר מודאגת. רציתי לראות את הבן שלי, לדעת שהוא בסדר – שהוא משתחרר וחוזרים ביחד הביתה. כל כך אין לי כוח, אז ברור שה' לא מתכנן לנו משהו אחר.

ברור?! לא ברור בכלל. הימים חולפים, שבוע ראשון של אשפוז ובכל יום שעובר המתח רק עולה. מבינים כל פעם קצת יותר עד כמה קשה הפציעה. דוד מקבל משככי כאבים באופן קבוע ועדיין נותר כאוב ומיוסר. הוא לא מוכן לשתף פעולה עם צוות בית החולים וקשה לתקשר אתו ולהסיח את דעתו. אנחנו מרוכזים בכאב שלנו, בטיפול בדוד ובהישרדות בבית, ולא מבחינים מה יש מסביבנו. הצוות מצידו מתנהג אלינו עם המון רגישות וחום אבל לא מנדב הרבה מידע ומתחמק. לא מיישרים אלינו מבט, אנחנו שומעים שוב ושוב "לא יודעים", "לא ידוע" ו"מסתכלים רק על השבוע הזה וככה אנחנו מתנהלים".

בתמימותי אני מבקשת לראות רופא, שואלים אותי מה העניין ואני מסבירה שדוד מאד כאוב והתנפח והוא לא מסוגל ללכת. האחות מקשיבה ושוב לא מישירה מבט. "אם את רוצה אני אקרא לרופא. אין בעיה". "מה הכוונה 'אם את רוצה'?!" אני אומרת בקול חד ועצבני. "לא נראה לך שחשוב שהוא יראה רופא??". ואז היא אומרת בשקט, ולראשונה אני קולטת: "תראי, אין באמת לרופא מה לעשות, הוא יסתכל ויגיד לך שאין מה לעשות, זה קורה בכוויות. אנחנו עדיין לא יודעים מה עומק הפציעה". ההכרה הזו מכה בי עוד כמה פעמים עד שאני באמת מבינה את מצבנו התלוי באוויר. צריך הרבה הרבה תפילות על דוד בן חסיה בתוך שאר חולי עם ישראל.

הערכת מצב. הצילו!

כמו רוב הדברים שיש לנו ונתפסים כמובנים מאליהם עד שהם חסרים לנו, גם לי לא היה מושג מהו תפקידו של העור. אז ככה: העור הוא אריזת המתנה של הגוף המופלא שלנו והוא מהווה חיץ בין פנים הגוף והסביבה החיצונית. יש לו תפקידים רבים: חלק מהמערכת החיסונית; למנוע חדירה של גורמים היכולים לפגוע בגוף; למנוע איבוד מים והתייבשות; לשמור על חום הגוף וגם לקלוט מידע מהסביבה באמצעות הקולטנים המהווים את חוש המישוש.

לעור שלוש שכבות ולכל שכבה יש תפקיד מיוחד. פגיעה בשתי השכבות הראשונות היא קשה וכואבת אבל העור מצליח לשרוד אותה, ועם מעט עזרה הוא מתחדש. אך פגיעה בשכבה השלישית מצריכה לא פעם השתלה של עור ממקום אחר בגוף.

מזמינים אותנו להערכת מצב של דוד. הכוויות הן על כעשרה אחוזים מהגוף ורוב הכוויות הן ברמה שלוש, כך שחייבים לעשות השתלת עור. אין ברירה, הניתוח יגרום לו הגבלת תנועה גם ברגל הבריאה למשך תקופה, וכנראה שמדובר בשני ניתוחים. הצילו!!

השמים נופלים עלינו. מדובר באשפוז ארוך. יש לנו עשרה ילדים, עוד שבוע לחופש הגדול וצריך לארגן לילדים את כל הדברים להתחלות החדשות. שנינו סחוטים, עדיין לא ביקשנו או קיבלנו עזרה מסודרת, רוב היום אני בבית ואחרי הצהריים אני יוצאת בטרמפים להחליף את יוחנן לכמה שעות וחוזרת בשעה מאוחרת בלילה שוב בטרמפים. הטיפול בכוויות כרוך בכאב עצום, אין לתאר את הסבל שלו ושלנו כהורים.

אז דוד ניצל והנס גדול אבל בכלל לא ברור מה קורה איתו, מה מצבו ומהם סיכויי ההחלמה שלו.

ניסים מתגלגלים

בקלות אפשר להתבלבל ולומר איזה מקרה נורא, ומה אפשר היה לעשות כדי שזה לא יקרה ומשם להתדרדר במהירות לרגשות אשם ולמחשבות ורגשות שליליים שלא יקדמו אותנו לשום מקום טוב. אין לאף אחד באמת יכולת של מאה אחוז לשמור על הילדים שלו, ויש אחד שבאמת שומר, "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". כמובן שאין לזלזל באמצעי זהירות והרחקת הילדים מאש, אבל אחרי שקרה מה שקרה, צריך לא להתבלבל מהחושך. אפילו המצב הזה בא לגדל אותנו ולשם אנחנו מכוונים.

כשבאנו לספר לרב שלנו על מה שקרה ולבקש ממנו שיברך ויתפלל על דוד, הוא אמר לנו: "דבר מופלא קרה לכם, זה ניסיון גדול ואתם צריכים עכשיו להתרכז. לא לחשוב מה קרה, למה קרה ואיך קרה, אלא להבין שהיתה פה השגחה מופלאה". את התחושה של היותנו עטופים ומושגחים בעולם הזה צריך להדגיש לעצמנו, לדוד, לילדים ולכל מי שישמע את הסיפור.

כי נס ההצלה כל כך מדויק ומסמר שיער. הרי זה לא באמת הגיוני שילדה שהיא עוד לא בת תשע תתעורר משינה ותגיב בכזאת מהירות ובכזה דיוק ותציל את אחיה בן הארבע. השער של הראש היה כבר חרוך, זה היה עניין של שניות עד שגם הראש והפנים ייפגעו – והם לא! תודה לא-ל.

הילד נשרף בכעשרה אחוזים מהגוף באופן שנראה שאיזה אמן משרטט ליווה את הפגיעה שתהיה כמה שפחות קשה. הפגיעה היא ביד ימין בעוד הילד שלנו הוא שמאלי ונותר עם היד החזקה שלו. למרות ששכבות העור שמגנות על הנוזלים נפגעו לא היתה פגיעה של חדירת נוזלים באברים חיוניים (פגיעה ששכיחה מאוד במקרים קשים של כווייה).

הפנים היפות של הילד שלנו לא נפגעו בכלל, גם לא הצוואר ואפילו לא הכתפיים. בעצם, כל הפגיעה היא במקומות מכוסים, מתחת לבגדים. יש לו צלקת ענקית, אבל לא רואים אותה. הנס הזה ליווה אותנו בכל האשפוז, תמיד היו לו פנים נקיות ויפות וכל חיוך שלו האיר את יומנו ונתן לנו הרבה כוח.

ועוד שתי תאונות

במהלך הניתוח הראשון, שטח גדול של הגוף היה חשוף והגוף איבד את חומו. חום הגוף של דוד הגיע ל-32 מעלות והרופאים נלחמו על חייו. באותו זמן, בלי להבין את חומרת מצבו, הגענו לאחד הרבנים הגדולים שעשה לו פדיון נפש ובירך אותו שייצא בשלום. רק לאחר מכן הסבירו לנו הרופאים את גודל הנס.

מבחינתי, אחד הניסים הגדולים זה שהוא נשרף בגיל ארבע וחצי. כוויות זה ייסורים מאוד לא פשוטים, אך כיוון שהוא ילד היה הרבה יותר קל לשמח אותו ואפילו לכמה דקות. בגיל הזה המראה החיצוני תופס מקום מועט, וכך היה קל לו הרבה יותר לשאת את הפגיעה.

באותו שבוע של הכווייה היו לנו שתי תאונות ללא נפגעים. תאונה ראשונה הוציאה את הרכב הפרטי שלנו מכלל שימוש למשך שבועיים, והתאונה השניה שהייתה ברכב מושכר גרמה לי לפציעות 'קלות' כמו כאב בכל הגוף, חבלות יבשות ובבדיקה שעשיתי לאחר כחודשיים התברר שגם נשברה לי האצבע, אבל הבן הגדול שלנו שהיה ברכב יצא ללא פגע. בעל המוסך אמר שזה פשוט לא ייתכן וזה נס גמור שהרכב לא נדלק, וגם שבעלי ואני שהיינו ברכב יצאנו בפגיעות קלות בלבד למרות המכה החזקה שהרכב חטף.

כמה דרכים מדהימות יש לקדוש ברוך הוא לנהל אותנו בסיטואציה ההזויה הזו של אשפוז ונסיעות יומיות של שני הורים מבית החולים הביתה עם הילדים בסוף החופש בלי אוטו. כמה פעמים עמדנו אני או בעלי בטרמפיאדה והגיע לנו ב'מקרה' טרמפ עד בית החולים; או שתוך כדי נסיעה אנשים שמעו שאנחנו בדרך לבית החולים והחליטו להקפיץ אותנו עד לשם כי בשבילם זה בקטנה להתעכב עוד רבע שעה ושיהיה לנו רק בריאות ושמחה; ואנשים שהיו טורחים לעדכן אותנו כשהיו נוסעים לכיוון אם במקרה אנחנו צריכים טרמפ.

הילדים הללו קודש הם

חופש גדול עם מתבגרים מביא אינסוף אתגרים הביתה. השעמום הסוחף, שיבוש חמור בשעות השינה והסקרנות להתנסות ולחוות את העולם גם אם ואולי דווקא אם המבוגרים חושבים שזה מסוכן. גם בלי המתבגרים זה לא היה קייטנה להעסיק שישה קטנים, אבל עם המתבגרים היה יותר מאתגר וכואב לראות אותם לעיתים חוצים את הקו האדום שלנו ועוד לשמוע מכל מיני אנשים טובים דיווחים ועצות…

כשנכנסנו לסחרחורת המטורפת סביב הילד, בטח שלא היינו פנויים לשמור על הבנות הגדולות, וההיפך: הרבה מהאחריות לתפקוד הבית נפלה עליהן. ופשוט ראינו אור גדול. בבית החולים שמן של ה"אחיות של דוד" נישא על שפתיים בהערכה. פנתה אלי אחות מבוגרת ואמרה לי: "תראי, אני פה כבר כך וכך שנים ומעולם לא ראינו אחיות כל כך מסורות לאח שלהן". היא היתה ראשונה, ואחריה פנו אלי עוד ועוד אחיות: "תשמעי, זה משהו מיוחד מה שיש לכם במשפחה! את שמה לב, כן? יש לך בנות מדהימות אחת אחת! הן כל כך אחראיות, ואיך שהן משמחות אותו זה מדהים".

אנחנו לא מתיימרים להבין את הנהגת ה' בעולם, אבל בהחלט הבנו שיש כאן ילקוט של לימודים שאנחנו צריכים לצאת איתו מהמסע הזה, ובאמצע הכאוס הרמנו ראש לומר לה' תודה. לא על דוד וגם לא על הבריאות הגופנית, רק תודה על הזכות שיש לנו לראות טוב – וכל כך הרבה טוב – בבנות שלנו!

כשכל בני הנוער דוחסים בילויים אחרונים לסוף החופש, הן שבו והפצירו בנו: "אבא ואמא, אנחנו נחליף אתכם, אל תדאגו!". הן ידעו שדוד לא מוכן להישאר לישון עם מישהו מחוץ למשפחה המצומצמת והן לא חיפשו לעצמן הקלות. כמה כוח זה נתן לנו. זה משהו אישי שאני בוחרת לספר, כי יש פה מסר מאוד חשוב בעיניי לכל ההורים למתבגרים המאתגרים. גם אם לא כל דבר שהם עושים הוא טוב, גם אם ישנם דברים שלא גורמים לנו נחת אלא כאב, הם עדיין מלאים באור! וזו הזכות שלנו לראות אותו, להעצים אותו ולהגיד להם את זה.

חום אנושי

תמיד שמעתי על האנשים הטובים שמגיעים לבית החולים במהלך אשפוז. לרוב האנשים האלה אין שמות, כי הם לא באו בשביל שמישהו יזכיר אותם. ממי אתחיל? אולי מהמנגנים שהגיעו כל שבוע, וכמה חיכינו לביקור שלהם. הם הגיעו בקביעות, שלושה מנגנים בלבוש חסידי עם כלי נגינה שונים, והיו יושבים שעות ומנגנים לכל ילד את השירים שהוא הכי אוהב. כולנו היינו מתאספות לשמוע, כל האמהות, בלי להתחשב במגזר ובלבוש, עם עיניים זולגות דמעות. שם שמעתי לראשונה את הניגון המדהים למילים "עם ישראל מתפללים שתהיו בריאים!".

בכל יום הגיעו מתנדבות של חב"ד והכינו לילדים מלא פעילויות ויצירות ומאכלים מפנקים כמו פופקורן, וופל בלגי, פנקייק ועוד. מרוב הדברים הוא בכלל לא יכול היה ליהנות, אבל תשומת הלב חיממה את הלב. חיילים על מדים עשו תחרות בינם לבין עצמם מי יצליח להעלות חיוך על פניו, וכך גם בנות ביום הבת מצווה, כלות ביום החתונה וסתם אנשים צבעוניים מכל העדות ומכל המגזרים ומכל הגילאים.

היום הכי עצוב להיות בו בבית חולים הוא שבת, וכמובן שגם המשמחים יודעים את זה. זה היה עצוב לנו, עצוב לדוד ועצוב לשאר הילדים בבית. ומשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי הגיעו אנשים, כל אחד והרעיון שלו. הגיעו ילדים וחילקו בלונים, גם בלוני הליום שווים וצבעוניים, ודוד החליט שאם מחלקים לו בלונים כנראה שיש לו יומולדת. כמובן שלא ניסינו לתקן אותו, העיקר שיש משהו שגורם לו לחשוב על משהו אחר. הגיע אדם שחילק עיתונים להורים, אנשים הגיעו לחלק עלוני פרשת שבוע.

הגיעו נשים שסיפרו לנו שהם הכינו חלות ועשו הפרשת חלה לרפואת החולים, והגיעו נשים וארגונים שהכינו סלטים ביתיים טריים ועוגיות בתוך קופסאות יפות חד פעמיות, כולל שקיות הפתעה לילדים. באמצע השבת היתה חלוקת ארטיקים, אחר כך הגיעה עוד קבוצה וחילקה ארטיקים יותר יקרים ו'שווים'. נערות הגיעו עם עגלה ועברו במחלקה להציע השאלת משחקים וספרים במהלך השבת, ומה לא… נשים שהציעו שוב ושוב להגיע ולהחליף אותנו במשמרת בבית החולים כדי שנוכל להחליף כוח ולהתרענן. בריאות הם לא יכלו לחלק, אבל כל כך הרבה תשומת לב, חום ואהבה הם פיזרו סביבנו!

עם ישראל מתוק!

בשבת הראשונה אחרי הניתוח הראשון החלטנו בעלי ואני לנסות לצאת לטייל עם דוד, כמובן בכיסא גלגלים ועם הקיבוע המורכב של היד והגב. יצאנו לגינה ציבורית קטנה, צמודה לשערי צדק, בפאתי בית וגן. מהר מאוד הבנו שגם הטיול לא כל כך משמח כי דוד היה כאוב והתברר שבעצם אין הרבה דברים שהוא יכול או רוצה לעשות, ובכלל כיסא הגלגלים היה מסורבל ומגביל. היה כבר מאוחר, השקיעה התקרבה, שנינו היינו עם דמעות בעיניים חסרי אונים וכואבים.

בעלי הלך להתפלל מנחה עם דוד, כל כך רציתי גם אני להתפלל! אבל לא היה לי סידור. ממש ביקשתי מה' שיעזור. בהיסוס דפקתי באחת הדירות בבניין סמוך. את הדלת פתחה לי אישה עם חיוך מאיר ושאלה במה אפשר לעזור. הם הביאו לי בשמחה סידור, ואז בעלה שאל האם אנחנו הזוג שישב בחוץ עם הילד בכיסא גלגלים, הוא התעניין האם אנחנו מאושפזים ואמר לי בקול פסקני: "אז תהיו האורחים שלנו! אנחנו מחכים לכם לסעודה שלישית". דחיתי בנימוס את ההזמנה, גם כי ידעתי שאם דוד יתחיל לצרוח זה לא יהיה נעים לאף אחד מהצדדים. נפרדתי מהם אבל הם לא ויתרו ויצאו לקראת בעלי להזמין אותו אישית. אז באנו. זו היתה סעודה מרוממת עם תחושת אחווה מיוחדת. מסתבר שראש המשפחה הוא רופא מפורסם בבית החולים, קיבלנו הזמנה חוזרת ובלתי מוגבלת להגיע להתקלח, לאכול או סתם לנוח ו"כמובן בשבת אתם אורחים שלנו".

בסוף השבת הם יצאו ללוות אותנו ואשתו לחשה לי "אתם עוד תשמעו ממנו, הוא יבוא לבקר אתכם במחלקה". לא התייחסתי לדבריה ברצינות, וכי חסר לרופא מטופלים?! אבל הוא אכן הגיע שוב ושוב להתעניין מה קורה איתנו, כרופא ובעיקר כאדם, ולהזמין אותנו שוב לסעודת שבת. לא ניצלנו את ההזמנה, בעיקר כי המצב אכן דרש טיפול צמוד שלנו ולא ידענו להעניק לעצמנו שלווה, אבל המחווה מלאת החום נצרבה בליבנו.

בשבוע וחצי הראשונים כמעט לא סיפרנו לאף אחד מה קורה איתנו. בדרך כלשהי נודע על כך למישהי שלא מכירה אותנו אישית, והיא מיד הגיעה לבית שלנו בידיים עמוסות כל טוב, ארוחה בשרית מפנקת, כולל סלט פירות לנשנוש פלוס מנה אחרונה! היא יצרה קשר חם עם הילדים הגדולים וביקשה מהם להודיע לה אישית אם הם צריכים עזרה. כמה פעמים היא ניקתה את הבית, ואפילו באה לבקר את הבנות הגדולות בעבודה שלהן והשאירה להן שוקולד שיהיה להן יום מתוק (וגם זה בצורה מתוחכמת ומלאת אהבה: היא הגיעה לקניות בסופר בו הן עבדו, ושאלה אותן איזה שוקולד טעים הן ממליצות לה לקנות. היא כמובן קנתה את השוקולד המומלץ וכשסיימה את הקניה שלה היא פשוט השאירה את השוקולד על הדלפק בברכה ליום מתוק).

כל זה – בלי שהיא מכירה אותן היכרות קודמת! כשהתקשרתי מבוישת לומר תודה ולומר שאין צורך ושאנחנו מסתדרים, היא פשוט הפסיקה אותי ושפכה מילים טובות על הילדים ועל האווירה בבית: "תקשיבי, פשוט מרגישים בבית שלכם אווירה מיוחדת של אחווה וערבות הדדית. אני פשוט נהנית להגיע ובכלל אני אוהבת לנקות!". כמה כוח היא נתנה לי במילים הטובות שלה, כשידעתי שמישהו מתייחס לילדים כשאצלי הכל קורס.

זוג מקסים שהילדה שלהם בהיותה בגיל שנה וחצי נכוותה באופן קשה התקשרו שוב ושוב וניסו לקבוע פגישה איתנו. לא היה לי ראש לפגישות, אבל הם התעקשו והגיעו מרחוק עם שקית מלאה מתנות לדוד ועם תמונות שלה לפני ואחרי. תחושת שותפות והמון כוח הם נתנו לנו. עם ישראל מתוק!

ההורים שלנו והמשפחה התגייסו לארח את הילדים ולשמח בטלפונים. כך גם הקהילה המיוחדת במינה, קהילת רמת ממרא ובכלל קריית ארבע-חברון שראויים למקומם המקודש, מקום קבורת האבות. קהילה שמלאה בחסד, בניו של אברהם איש החסד. כיוון שלא ידענו לבקש, הם פשוט הגיעו אלינו עד לבית וקבעו לנו עובדות. זהו, מעכשיו אנחנו אחראים לאוכל כל יום, לארגן ספונג'ה לקראת שבת, נשים לקחו את הילדים בצהריים, דאגו לספרים לבית הספר ובעיקר כולם היו חלק מהתפילות על דוד.

אזכיר גם את הצוות בבית החולים שערי צדק, האחות האחראית שנלחמה עבור דוד שיהיו לו כמה שפחות כאבים, צוות הגן והגננת המדהימה שהיא דודה שלי, ועוד אנשים נפלאים שכל אחד בדרכו ניסה לשמח ולעזור.

*

זכינו ואחרי חודש של אשפוז השתחררנו, וברוך ה' היום דוד כבר הולך לגן. אחד הימים המרגשים ביותר היה כשדוד הגיע בוכה וצועק שהאחים רבו אתו ומישהו הרביץ לו. באותו יום בכיתי מרוב התרגשות, דוד הוא חלק מהמריבות המשפחתיות! זה עוד סימן טוב שהוא עוזב את המקום הבטוח לידי וחוזר לתפקוד רגיל של ילד. 

אנחנו בתהליך הארוך של שיקום ועדיין צריך להתפלל על דוד בן חסיה בתוך שאר חולי ישראל, אבל מעל הכל פינו מלא תודה לה' בורא העולם על האור הזה שגדלנו ממנו. "להודות ולהלל לשמך הגדול, על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך".

שלהבות אור מרצדות שליוו אותנו במהלך האשפוז, מבליחות, נעלמות ושוב עולות ומראות לנו דרך ונתיב לפעולה

1.      עצה ראשונה מהמשפיע שלנו: התבוננות והעצמה של הטוב בכל פרט ובכל שלב. הכרת הטוב לבורא עולם ולבני האנוש הסובבים אותנו.

פעמים רבות שיננו יחד עם דוד את האברים שב"ה מתפקדים היטב ולא נפגעו. הסתכלנו ביחד במראה בחיוך היפה שלו, עיניים שרואות, אוזניים ששומעות וכך הלאה. הזכרנו אפילו אצבעות מתפקדות שהציצו מתוך הקיבוע, ודוד התעקש להחזיק באצבעות הללו משהו, כי הן בריאות. תוך כדי ההודיות היינו מתקשרים הביתה להגיד ליהודית תודה רבה שהיא הצילה אותו ותודה לאחיות שעוזרות הרבה כל כך. תרגלנו נשימות עם בועות סבון וקש נשיפה תוך כדי אמירה של מה שיש לו, כולל מתנות שהוא קיבל, בשביל להכניס ללב שלנו רוגע.

2.      עצה שניה: הנהגה אחרת בזוגיות.

בני זוג צריכים מאוד את התמיכה אחד של השני, אבל קיים שוני גדול בסוג התמיכה. התגובה האופיינית של גבר במצבים כאלה היא התכנסות והתבצרות בקו עשייה מרכזי. לעומת זאת, האישה נשברת בחיצוניות בקלות, בוכה וזקוקה לתמיכה בדיבור, בשיתוף ובשהות יחד, אבל בפנים יש לה משהו מאוד יציב. האישה צריכה להתאזר בכוחות המיוחדים שלה ובסתגלנות שלה להיות בכמה זירות במקביל. דווקא במצב כזה צריך לדעת מאוד לאהוב אחד את השני בלי חשבון. לפנות מקום, לפרגן, להתמקד במה שהשני כן עושה ולהודות לו.

3.      עצה שלישית: להיערך להתמודדות כלכלית.

במהלך האשפוז בעלי כמעט לא יכול היה לעבוד, גם התאונות שעברנו גבו את שלהן. זה היה ניסיון בפני עצמו, לנשום עמוק ולהתחזק. להבין שחלק מהמתח הוא מתח כלכלי. להתחזק באמונה ותפילה, יש מושל-בורא לעולם, ומי שנתן ילדים וגם נתן את הפציעה הזו – לא יחיה אותנו?!

4.      דמות להתחבר אליה.

כבר לפני הפציעה קראו לדוד בגן 'דוד מלך ישראל'. הוא מאוד מחובר לדמות של דוד המלך כגיבור. בבית החולים השתמשנו בזה והעצמנו את זה. להיות בבית חולים פצוע מכוויות זו גבורה. גיבור בעל כורחו. היו לנו הרבה שיחות איתו סביב הנושא של גבורה והתגברות. הוא מאוד אהב לשמוע סיפורים על דוד הגיבור שלא היה גברתן אלא מלא בעוז רוח. סיפרנו את הסיפור על גוליית ואיך דוד הרג את הארי ואת הדוב.

מהסיוטים שלו הבנו שאנחנו צריכים לעבד שוב ושוב את מה שקרה. הדגשנו לו מאוד את הגבורה הראשונית שהוא גילה ושה' זיכה אותו להיות גורם בהצלה של עצמו: איך למרות הכאב הוא לא נשאר במטבח אלא הלך עד לחדר של הבנות וביקש עזרה.

היות ודוד הוא גיבור, דיברנו איתו כמו אל מבוגר: איך הוא יכול לעזור לעצמו להתגבר בזמן הכאבים. היה לנו חשוב שזה יבוא ממנו, כדי שהוא יקח חלק באחריות לשמח את עצמו ולהרגיע את עצמו. הוא בחר במשחקי במחשב וסרטי טבע, בייחוד על אריות. לקיחת האחריות מצדו הייתה צעד מרפא, כי הוא לא רק סובל ונזקק, אלא גם אקטיבי ומסגל לעצמו דרכי התמודדות.

5.      החיים כמשחק. 

מיד אחרי הניתוחים היה צורך בהמון פיזיותרפיה. במקום להעמיד את דוד ולתרגל זחילות שונות, בחרנו לארגן תחרות של זחילות של כל הילדים. במשך תקופה ארוכה כל אחד מהילדים היה צריך להמציא פעילות שתפעיל את היד. רקדנו יחד, תרגלנו תרגילים בהתעמלות, שיחקנו במשחקי כדור וכל זה באווירה של גיבוש, צחוקים ופרסים.

אחת הפריצות המשמעותיות בתנועה היתה כשהבן שלי הצליח לשכנע אותו לשחק איתו כדורגל. אמנם הוא גם נפל תוך כדי משחק, אבל זה היה היום המרגש של כולנו, כשדוד הגיע אדום כולו מריצה והשתוללות שמזמן הוא לא הרשה לעצמו. עוד קידום משמעותי הגיע דווקא דרך אחותו הקטנה. הוא הפך להיות האח הגדול שעושה בשבילה דברים ומעסיק אותה, והתפקיד דרש ממנו יותר ויותר תנועה.

6.      לאט לאט.

תודה לא-ל קיבלנו אזהרה שהחזרה הביתה היא לא רק שלב נוסף בהתקדמות, אלא שלב נוסף ונפרד של התמוטטות וצריך להיות מוכנים לה. אחרי אשפוז של חודש, ההגעה הביתה היתה מורכבת מהרבה דברים לא פשוטים של כמה מהילדים: סיוטי שינה, אובססיה לשהות עם מבוגר כשאבא בעדיפות עליונה, התקפי כעס, בכי והיסטריה. הילדים שכל כך חיכו לבואו של האח האהוב, השובב והמצחיק התקשו לעכל את השינוי והתחילו להתרחק מדוד, לכעוס עליו ולקנא בו. הילדים שלקחו נשימה כל כך ארוכה באשפוז, התחילו לאבד את זה.

מבחינתי זו היתה משימה מוגדרת – להשיב את השלום והאחווה הביתה. הבנו שלמרות שהגענו הביתה, אנחנו עדיין לא במצב שמאפשר שכולנו נהיה יחד כל הזמן, ועשינו את זה בצורה הדרגתית. בכל פעם רק אח או שניים עם דוד, ולפרקי זמן קצובים וצ'ופרים על התנהגויות מיטיבות. 

7.      להפוך מר למתוק

לצד ההנחיות והאזהרות על בטיחות מאש, היה לנו חשוב מיד עם השחרור ליצור לדוד מפגשים עם אש מחממת ומאירה. האש היא חלק מחיינו, והוא קיבל תפקיד חדש בבית: בסוף ההבדלה, הוא זה שמכבה את הנר. אם גם שאר האחים רוצים, אז מדליקים את הנר שוב ומכבים. גם כשאני מדליקה נרות שבת, אני קוראת לו שהוא יכבה את הגפרור. רצינו שהוא יראה שהאש עצמה לא מזיקה, האש לא עוקצת ואנחנו בידיים הטובות של ה'. גם למסיבת ההודיה הבאנו הרבה נרות והוא כיבה אותם.

8.      דמיון חיובי.

בימים הקשים ביותר הייתי ממש מנסה לדמיין את עצמי מדברת או כותבת את הניסים שלנו, איך אני מספרת על ההתמודדות בלשון עבר ומתארת איך הוא ניצל ואיך הוא מחלים. זה היה מאוד מחזק, וברוך ה' אני כעת מגשימה את הדמיון!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן