השבוע נציין חמישים שנה לשחרור ירושלים ואיחודה. הרבה עבר על עיר הקודש בחמישים השנים האחרונות. תנופת בנייה שלא נראתה מימי הורדוס, המוני ישראל (ואומות העולם) עולים לעיר העתיקה והפסוק "פרזות תשב ירושלים" נראה ממשי מתמיד.
ישבנו לשיחה על ירושלים של אז ושל היום עם הרב ברוך וידר, ראש ישיבת הכותל – הישיבה שתלמידיה הראשונים היו אלה שהחזירו את היישוב היהודי לעיר העתיקה, תשע עשרה שנה אחרי שנכבש על ידי הירדנים.
"הישיבה עלתה על הקרקע בח' באב תשכ"ז. יום לפני תשעה באב. איזה רמז גדול יותר צריך בשביל להבין שמדובר כאן במהלך שמיימי?" הרב אומר לי וחיוך גדול מופיע על פניו.
תאריך העלייה היה מתוכנן?
"זה כל היופי שבסיפור. זה לא היה מתוכנן. זה היה פשוט התאריך הראשון שהיה אפשר לחזור ולהתיישב ברובע. משמיים כיוונו את זה ככה".
אך הרובע שוחרר יותר מחודשיים לפני כן?
"ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל מינה רק ב־ז' באב את יהודה תמיר לתפקיד ראש היחידה לאכלוס ירושלים, ולמחרת כבר קמה ישיבת הכותל. וזאת למרות שהייתה מדיניות לתת רק לגופים ומוסדות שהיו כבר קיימים קודם לכן להשתכן ברובע".
כשהגיעו ראשוני התלמידים, איך היה נראה הרובע?
"חרב. הכל כאן היה הרוס ומוזנח. הם בהתחלה נכנסו למבנה חצי הרוס. יהודה תמיר הגדיר אותם חלוצים ממש. המבנה המפואר שאתה רואה היום נבנה הרבה לאחר מכן וגם זה בחסדי שמיים, יחד עם כל הרובע שעבר, ועדיין עובר, תנופת בנייה אדירה".
את תנופת הבנייה הזו רואה הרב מקרוב כבר שלושים ותשע שנה, עת החל ללמוד בירושלים. בשנתו הראשונה למד הרב וידר בישיבת מרכז הרב, אצל הרב צבי יהודה זצ"ל, אך לאחר שנה אחת עבר ללמוד בישיבת הכותל, ומאז הוא שם.
"כשהגעתי לירושלים לא ידעתי שאחליט לקבוע את מושבי בה לצמיתות. הייתי בטוח שאני מגיע רק לחמש שנים, ואז נראה. אבל התחתנתי בשיעור ה' והתחלתי לגור בגילה, ולאט לאט העלינו בקודש, עד שהיום אני גר מול בית כנסת החורבה" אומר הרב וניגש לספרייה שמאחוריו. "לרב זצ"ל יש פיסקה יפהפייה באחת מאיגרותיו על הקדושה הייחודית של הארץ" הוא אומר לי בעודו מוציא את איגרות הראי"ה. "והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה והדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בה", הוא מצטט לי את איגרת צ"ו. "ואם את זה אנחנו אומרים על הארץ – תאר לעצמך מה זאת ירושלים!".
"אלוקים לחם לנו"
על אף שאת מרבית חייו העביר הרב בירושלים, ושם בנה את תפיסתו עולמו, אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחייו, כלל לא קרה בירושלים. למעשה הוא קרה הרחק משם, בתוך לבנון. הרב וידר היה אחד הלוחמים בקרב סולטן יעקב. בכ' סיוון הקרוב ימלאו שלושים וחמש שנה לקרב העקוב מדם.
"היינו גדוד של בני ישיבות ההסדר. הגדוד הורכב מתלמידי ישיבות הכותל, כרם ביבנה ושעלבים", נזכר הרב וידר בכאב. "המשימה שלנו היתה לעשות חסימה על כביש בירות־דמשק. בדרך היינו אמורים לעבור דרך מתחם ענק במקום שנקרא סולטן יעקב. אלינו לא הגיע המודיעין שהמתחם מלא בחיילי אויב. נכנסנו לתוך מארב".
קרב סולטן יעקב זכור כאחד הקרבות הקשים ביותר שעבר צה"ל. הקרב הסתיים בנסיגת כוחות צה"ל מהמתחם, לאחר שכוח צה"ל שפרץ אליו גילה כי הוא מכותר בתוך מתחם סורי גדול, וחולץ בקושי בסיוע ארטילריה כבדה. הקרב זכור בעיקר בשל ההרוגים, הפצועים והשבויים הרבים שהיו בו לצה"ל, ושלושת חיילי המילואים הנעדרים עד עצם היום הזה: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.
"ככל שעברו השעות בלילה ראינו שהקרב רק הולך ומסתבך" מספר הרב וקולו נשבר קלות. זיכרון הקרב קשה לו, והכאב ניכר בכל משפט שלו בנושא. "הקרב התחיל בשתים־עשרה בלילה בערך. היינו בתוך מלכודת אש, ובבוקר נאלצנו לסגת".
"אני זוכר עד עכשיו מה שאמר לנו אחרי אותו קרב המג"ד שלנו, עירא אפרון, שהוא לא בדיוק מניח תפילין של רבינו תם. זה היה ערב שבת. עשינו קבלת שבת שם בחושך, כל ההסדרניקים. זה היה מחזה קורע לב. בכינו על החברים שלנו שמתו בקרב", מספר הרב. "אחרי השירה והדמעות המג"ד ישב איתנו וניתח את הקרב. אני לא זוכר מה היה הניתוח שלו, אבל את המשפט הבא אני זוכר מילה במילה: 'אילו הדבר היה הפוך, אחרי עשר דקות לא היינו משאירים להם אבן על אבן. אין לי הסבר אחר אלא שאלוקים לחם לנו את המלחמה שלנו מלמעלה'. זה מה שהוא אמר לנו באותו ערב".
מתי הבנתם שיש נעדרים בקרב?
"כשיצאנו מהקרב, הטנקים חנו במגרש מול התאג"ד. עמדנו למסדר, כדי להעריך את הכוחות. היינו שם רק שמונה צוותים. הגדוד מנה שלושים טנקים בתחילת הקרב. זה היה מחזה נוראי לראות שכל כך הרבה חסרים. לאט לאט התחילו לחזור עוד חיילים, חלק הגיעו עם טנקים, חלק בלי, חלק חזרו פצועים וידענו שחלק גם נהרגו. אני זוכר שבהתחלה החברותא שלי, הרב דוד תורג'מן, ראש ישיבת דימונה, לא חזר עם כולם. ואני זוכר שעמדתי בצד ודמיינתי מה ההספד שאני אומר בלוויה שלו בדימונה. היינו בטוחים שהוא נפל יחד עם חיילים נוספים. ברוך ה' הוא חזר במהלך היום. היו כאלה שידענו שהם נפלו, היו כאלה שחזרו במהלך היום, ולצערי יש כאלה שעד היום עוד לא חזרו".
עד היום, מספר לי הרב וידר, בכל שנה ביום הזיכרון, עוברים ניצולי הקרב בין כל קברי הנופלים. הרב מציין שהם לא פספסו שנה אחת. "אני רוצה לספר לך מה זה מג"ד בצה"ל. עירא התקשר אליי לפני כמה שבועות ושאל אותי מתי האזכרה. תראה לי עוד מקום בעולם בו המג"ד, שצריך להיות היום באזור גיל השבעים, הולך לאזכרה של חיילים שלו שנפלו".
מי הציל את מי
הרב וידר רואה באותו קרב חוליה אחת בתוך המאבק הגדול על גאולת הארץ בכלל, וירושלים בפרט. "לפעמים הולכים צעד קדימה ושניים אחורה" אומר הרב, ומכוון לשנתיים האחרונות ולאינתיפאדת הסכינים שהשתוללה ברחובות ישראל, ובעיקר בירושלים.
מה הופך את ירושלים לעיר שמושכת כל כך הרבה אש?
"ירושלים היא מרכז העולם, פסגת הקודש. כמו שמזיקים נמשכים לאור, כך גם מזיקים נמשכים לירושלים. אני זוכר שכשסאדאת הגיע לארץ, לקראת הסכם השלום עם מצרים, הוא הגיע לכנסת. ב'דרושה' שלו בכנסת הוא אמר שהערבים לעולם לא יוותרו על ירושלים. והוא התכוון לכל מילה. היה לו נוח לחתום על הסכם שלום אז סוגיית ירושלים נדחקה הצידה, אבל השאיפה שלהם לכבוש את ירושלים מעולם לא נעלמה".
כאדם שחי ברובע, הרב ראה ירידה בכמות המבקרים בו?
"בהתחלה זה באמת היה קשה. אני זוכר את השבת הראשונה של 'זמן חורף' בשנה שעברה. בכל שבת ראשונה של 'זמן' אנחנו (ישיבת הכותל) יורדים לכותל לקבלת שבת. באותה שבת הכותל היה ריק מאנשים. החלטנו שאנחנו נשארים שם לכל התפילה, כולל השיחה של ערב שבת. אם אני זוכר נכון גם הרב הראשי הרב לאו הצטרף אלינו. אחרי השיחה ניגשו אלינו כמה חסידים, מהבודדים שהיו שם, ואמרו לנו שהצלנו את הכותל. אמרנו להם שלא אנחנו הצלנו את הכותל, אלא שהוא הציל אותנו".
וכיום? המצב חזר לקדמותו?
"לאט לאט זה קרה. בחודש הראשון באמת לא היו הרבה אנשים ואנחנו המשכנו להגיע לכותל כל שבת. משבוע לשבוע המצב השתפר והיום הרחבה חזרה להיות מלאה והרובע מלא באנשים".
החיים ברובע הפכו להיות מאתגרים יותר?
"אנחנו לא מרגישים את זה כי החיים תמיד היו כאן מאתגרים. בין ברובע היהודי ובין ברובע היהודי המתחדש" הוא אומר בחיוך ומתכוון לרובע המוסלמי. "בכל אחד מהרבעים החיים קשים. ברובע המוסלמי הקשיים הם בטחוניים. לגור בתוך שכונות ערביות זה לא דבר פשוט. זה דברים שאני שומע מאברכים שלנו שגרים שם, אבל הם לא מוותרים ומתייאשים. בכלל, עם ישראל לא ידוע כאחד שמתייאש. וגם לנו, אלה שגרים ברובע היהודי, יש קשיים. אצלנו זה מבחינה חומרית בעיקר. מדי שנה מבקרים ברובע מיליון איש. כל כמה שבועות הרובע נסגר בגלל אירוע או ביקור של מישהו חשוב, וגלי התיירים יוצרים לא פעם גם בעיות צניעות. עם זה אנחנו צריכים להתמודד".
הזכרנו את הרובע המוסלמי והקשיים שם. ובכל זאת, מספר היהודים שם רק גדל משנה לשנה. היום קשה יותר לרכוש שם בתים?
"תמיד היה קשה. תמיד הבתים נרכשו בדרכים לא דרכים, שלא בהכרח שאפשר לדבר עליהן. את הגשר שמוביל לחצר גליציה אני סללתי באישון לילה יחד עם עוד מתנדבים. וזה לא שאני קבלן או משהו כזה. הראשונים שהיו שם היו אנשי ישיבת 'עטרת כהנים'. הם התחילו לקנות בית פה ובית שם. היום יש כבר כמה ישיבות ברובע המוסלמי ויהודים רבים שגרים שם, וגם בשכונות של מזרח העיר. חשוב לדעת, ואני לא בטוח שכולם יודעים את זה, שעד למלחמת השחרור היו שכונות יהודיות רבות במה שהיום נקרא הרובע המוסלמי ומזרח העיר. רק יצאנו לגלות של תשע עשרה שנה.
"ברוך ה' מספר התושבים רק הולך וגדל, בעיקר בגלל אלו שמוכנים להקריב בשביל לחיות במרכז הקדושה".
ואם לא מחר
ירושלים מושכת אש לא רק מערבים, היא מוקד לוויכוחים בלתי נגמרים גם בתוך הציבור היהודי בארץ. עיקר המלחמה הוא על אופיה של ירושלים, כאשר גורמים שונים מנסים לנתק את ירושלים מאופיה הדתי.
יש איזושהי הרגשה של דיסוננס גדול בין מספר המבקרים בשנה בכותל לבין העובדה שחלק ניכר מהציבור הישראלי מרגיש ניכור לעיר. לא מעט אנשים בארץ הגיעו לכותל בפעם הראשונה רק בתור חיילים.
"אתה צודק בעניין הזה. באופן טבעי, לאוכלוסייה החילונית יש פחות קשר לכותל מלאוכלוסייה הדתית. בגלל זה ראש העיר עושה פעילויות רבות שנועדו ליצור קשר חיצוני בין האוכלוסייה לעיר העתיקה. משהו בגדר 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'. דוגמה לכך היא 'פסטיבל האור' שנערך כאן מדי שנה. זה לא שאנחנו שמחים עם כל חלק וחלק שבו… אבל אנחנו רואים שהוא מושך הרבה אוכלוסייה שבלי זה לא הייתה מגיעה לעיר העתיקה. קשר צריך לטפח וככה יוצרים אותו".
לסיום, איפה נראה את ירושלים בחגיגות המאה שלה?
"לא רק בעוד חמישים שנה. אנחנו מאמינים שכל יום יכול לבוא המשיח ואיתו הגאולה השלמה. הרבי מלובביץ' זצ"ל אמר דבר מעניין: לכוהנים אסור לעבוד במקדש כשהם שתויי יין, ויש גמרא האומרת שאסור גם היום לכוהנים לשתות יין בכלל. הרבי מלובביץ' שאל למה שיהיה אסור, הרי הליכת מיל – כלומר מרחק הליכה של שמונה עשרה דקות – מספיקה בשביל להעביר שכרות, אז למה לכוהנים אסור לשתות יין? ועל זה הוא אמר שהגאולה יכולה לבוא גם בתוך שמונה עשרה הדקות האלו שבין שתיית היין לפיקחון. אנחנו מאמינים שאם נזכה, כבר היום נראה את הגאולה השלימה, ואם לא היום – מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים".
