"קרוב אליך זה עלון השבת שיהונתן הכי אהב" אומר לי חגי לובר. "אני זוכר דברים שהוא ציטט משם. הוא אהב לקרוא את הרב דודקביץ' והרב יהושע שפירא. יהונתן היה חסיד ארץ-ישראלי. הוא מאוד אהב חסידות, וראה בה את הדרך הכי מתאימה עבורו לעבודת ה'".
אלישע יהונתן לובר הי"ד, בן 24, תושב יצהר, נשוי ואב לילד (בנו השני נולד לאחר נפילתו. ה"צ), נפל בקרב בדרום רצועת עזה בי"ג טבת תשפ"ד. מהשיחה עם אביו, חגי לובר, שחקן ומייסד התאטרון היהודי 'אספקלריא', מצטיירת דמות של אדם מיוחד, רוחני מאוד, אוהב ועובד ה'. "יהונתן הרגיש שהדרך החסידית נותנת לעבודת ה' שלו המון ערך מוסף" אומר חגי. "עבורו, לימוד ההלכות וקיום המצוות המעשיות היו רק חלק מחייו כיהודי, ואילו נתח משמעותי מאוד בחייו הוא ראה בעבודת המידות, ההתקשרות לצדיקים וההתבוננות הרוחנית".
הוא בחר בדרך של חסידות מסוימת?
"הוא היה מאוד קשור לרבי נחמן, אבל אני לא חושב שהוא הגדיר את עצמו כחסיד ברסלב" אומר חגי. "כשבנו נולד הוא לא רצה לקרוא לו נחמן, כי הוא לא רצה למסגר אותו בדרכו הרוחנית. הוא אמר שאולי הוא ינק נשמה מחסיד אחר".
לבסוף יהונתן קרא לבנו נחמן כיוון שהשבעה על שני בני דודיו, הלל ויגל יניב הי"ד, הסתיימה ביום הברית. "הוא אמר שמנחם זו פעולה ונחמן זה מקצוע, ושהוא מרגיש שהמשימה של הילד הזה היא לעסוק בנחמה כמקצוע" אומר חגי ומוסיף: "אמר ולא ידע מה הוא אומר".
יהונתן הקפיד להתבודד כל יום: "הייתה לו אהבת השם מאוד גדולה. פעם שאלתי אותו מה הוא עושה בזמן ההתבודדות, כי אני, שלמדתי בישיבת מרכז הרב, לא למדתי חסידות ולא גדלתי על העבודה החסידית. רציתי להבין מה הוא עושה בהתבודדות שלו שהוא כל כך מקפיד עליה. הוא הסתכל עליי כאילו הוא לא מבין את השאלה ואמר לי: "מה זאת אומרת, אבא? אני מדבר עם ה'! בדיוק כמו שאני מדבר איתך עכשיו". היה לו קשר מאוד מיוחד עם הקדוש ברוך הוא, שכלל דיבור אישי וקרוב ואמונה חזקה בהשגחה פרטית".
חגי מספר לי סיפור שממחיש את הקשר האישי של בנו עם ה': "כשהוא יצא עם אשתו לפגישה החמישית, היא כבר החליטה שהיא רוצה להתקדם בקשר אבל ליהונתן היה את הקצב שלו. הוא היה בן אדם של נחת, מהילדים החולמניים שהולכים לאיבוד בכל טיול" צוחק חגי, "תמיד הלך לאט ולקח את הזמן. הם ישבו יחד ברכב כי בחוץ ירד גשם, ואז יהונתן אמר: "את יודעת, אביה? את הבחורה הראשונה שיצאתי איתה כבר לחמש פגישות". היא הסתכלה עליו ואמרה לו: "להגיד לך משהו? לי זה מספיק". הוא הסתכל עליה חזרה, קצת בהלם, ואז פתח את הדלת ויצא החוצה לגשם. היא חשבה שאולי הוא בורח", צוחק חגי שוב, "אבל הוא אמר לה: אני חייב לשאול את השם. הוא יצא לכמה דקות לגשם, חזר רטוב כולו ואמר: השם אמר לי שכן. מזל טוב".
חגי נזכר בעוד סיפור שממחיש את האמונה הגדולה של בנו: "כשיהונתן הגיע למילואים בעזה, לא נתנו להם בהתחלה וסטים קרמיים. הלוחמים התלוננו על כך ואף החלו לאסוף תרומות כדי לרכוש וסטים קרמיים לכולם. יהונתן אמר לחברו "עם וסט, בלי וסט" וזה הפך להיות שם קוד ביניהם, בתוספת תנועת יד של לייק ודיסלייק. כמובן שהכוונה הייתה שמי ששומר באמת זה ה', וההחלטה מי ייפגע חלילה נמצאת אך ורק בידיו". הוא שותק רגע ואז מספר שבסופו של דבר, הכדור שהרג את יונתן פגע כמה סנטימטרים מעל הווסט הקרמי שהוא לבש. "בדיוק כמו שהוא אמר כל הזמן: עם וסט, בלי וסט".
חגי מספר שיהונתן הקפיד מאוד להתפלל עם גארטל. "היה לו גארטל לחול וגארטל לשבת. מהרגע שהוא התגייס, כשהוא רק התחיל טירונות, הוא מאוד הקפיד לחגור גארטל על המדים בזמן התפילה. פעם אחת, בטירונות, הם לא הספיקו לחזור לתפילת מנחה ולא היה ליהונתן גארטל. הוא לקח סכין, חתך את המיתרים של רצועת הנשק והפך אותה לגארטל. כשהמפקד ראה אותו עומד ומתפלל, חגור בחגורת הנשק והנשק מונח על הרצפה הוא חיכה שיסיים להתפלל, קרא לו וצעק עליו: "מה זה צריך להיות?". יהונתן, התמים הזה, אמר לו: "אבל המפקד, איך אני יכול להתפלל בלי גארטל?".
יהונתן ראה בשירות הצבאי ובמלחמה הנוכחית מצווה גדולה. "כשפרצה המלחמה הוא הפך להיות מאדם קצת מפוזר למאוד ממוקד מטרה. למשל, הוא מאוד רצה לקבל את התפקיד של הנגביסט" אומר חגי. "כשהוא קיבל אותו בסוף, הוא כל כך התרגש ושמח עד שהוא לקח את הגארטל שלו והפך אותו לרצועה של הנשק. הוא גם התעקש להתאמן במקלע מעבר לאימונים הרגילים, ואמר למפקד שלו שתמה על כך: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד".
זה נכון שהוא לא הסכים להחזיק סמארטפון?
"הוא מאד התנגד לטלפונים החכמים" מאשר חגי. "היה לו רק טלפון כשר, והוא עשה לעצמו מנהג חסידות שלא לגעת אפילו בסמארטפון. אם הטלפון שלי היה מצלצל לידו ואני הייתי רחוק יותר, הוא היה אומר לי: "אבא, אני מצטער אבל אני לא יכול להביא לך אותו. אני לא נוגע בזה". הוא אמר על עצמו שהוא שומר נגיעה מהסמארטפון", הוא נזכר בחיוך.
מה רוצים ממך עכשיו?
"אני חושב שיהונתן היה חייל חסיד" אומר חגי. "בברית של נחמן הוא אמר שהוא מקווה שהבן שלו יהיה חי"ל: חסיד, ירא שמים ולמדן".
מבין הסיפורים הרבים ששמע חגי לאחר נפילת בנו, שניים מרגשים אותו עד דמעות והוא רואה בהם סיפורי חסידים בני ימינו: "כשיהונתן וחבר שלו עלו לשמירה בחאן יונס, נזכר החבר שהוא לא התפלל ערבית. יהונתן לא היה איש של תוכחות, הוא רק הסתכל עליו ואמר לו: "תחשוב אם להתפלל זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממך עכשיו". חגי מוחה את הדמעות ואומר: "בעיניי, יש כאן אמירה חסידית עמוקה, על התבוננות בשאלה מה הקב"ה רוצה מאיתנו בכל רגע, ועל הקשר הישיר והמיידי שיכול להיות ליהודי עם בוראו. זו הבנה עמוקה של קשר חי ומתחדש בכל רגע עם מקור חיינו".
גם הסיפור הנוסף ממחיש את העבודה הרוחנית המיוחדת של יהונתן:
"לפני שנפל, יהונתן עמד בשמירה עם חבר שבדיוק קיבל חבילה מהבית אחרי הרבה זמן שלא יצא לחופשה. בתוך החבילה הייתה תמונה של אשת החבר ובתו. החבר מאוד התרפק על התמונה הזו, ויהונתן הסתכל עליו ואמר לו: "תחשוב אם אתה לא עובר על מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות". הוא התכוון להלכה האומרת כי "מאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה.. ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה…".
"מעניין שהחבילה שאנחנו שלחנו ליהונתן, שבה היו ממתקים בלבד, הגיעה ליעדה לפני שנהרג, ואילו חבילה ששלחה אשתו ובה תמונות שלה ושל בנו התינוק חזרה אלינו במהלך השבעה ולא הגיעה אליו כלל…", אומר חגי.
יהונתן היה אדם מאוד מיוחד. יש לך עצות חינוכיות למי שרוצה לגדל ילדים כמוהו?
"יש לי תשעה ילדים ברוך ה', ויש הרבה הבדלים ביניהם ובדרכים שהם בחרו לעבוד את ה'" אומר חגי. "אני חושב שחינוך זה לעשות את הטוב בלב שלם ובצורה אידאליסטית, כמו שאתם מבינים. תבחרו את הדרך שלכם, ואם הדרך שלכם זה לגדל פאות ולהתבודד כל יום – זה נהדר ומופלא, ואם הדרך שלכם היא אחרת – גם זה טוב וראוי. הכיוון צריך להיות לעשות את הטוב באמת ובאמונה ואין לכך דרך אחת. אפשר להקים תיאטרון, אפשר להקים יישובים, אפשר להקים ישיבה… כל אחד בדרכו, אהבתו וחיבורו המיוחד אל הטוב ואל הקדוש ברוך הוא". הוא מספר שגם דרכו שלו הייתה שונה משל בנו: "יהונתן ידע שאני לא בעניין של תפילות ארוכות או פאות ארוכות" הוא מחייך. "זה לא בגלל שאני מזלזל חלילה, זו פשוט לא הדרך שלי. יחד עם זאת הוא ידע שאני מאוד שמח שהוא מאמין במשהו באופן עמוק ומיישם אותו בחייו".
לא לשיח כוונות
חגי לובר הוא איש של אחדות. כשאני משוחחת איתו הוא נמצא בניו יורק, מבקר את בתו שעושה שירות לאומי בארה"ב וגם נושא דברים בפני קהילות יהודיות על מיזמי האחדות שלו ומתרים כספים לשם כך.
בהפגנות השמאל שהתחדשו לאחרונה, הוא עמד כמעט לבדו מול המפגינים. בידו אחז תמונה גדולה של יהונתן ועליה הכיתוב "די להפגנות ולשיח האלים".
"ההפגנות שהיו לפני השבעה באוקטובר מאוד פגעו ביהונתן" הוא אומר. "הן פגעו בכולנו, בכל מי שיש לו לב רגיש, כל מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא ואוהב תורה ויהדות. המחלוקת על הרפורמה גרמה לפגיעה קשה בדברים שקשורים ליהדות והשיא היה ביום כיפור, כשפוצצו בתל אביב את תפילות היום הקדוש. יהונתן נפגע מזה באופן אישי, הוא הרגיש כאב מאוד גדול. אחרי השביעי באוקטובר היינו בטוחים שההפגנות הללו לא ישובו. דיברנו על זה איתו ועם שאר הלוחמים שלנו – היו לנו ארבעה לוחמים בעזה – וכולנו היינו בטוחים שאין כבר שום שריד להתנגדויות האלה. כולם דיברו מסורת, דיברו על שורשים ואני יודע שיהונתן הרגיש את זה ושמח על זה. ואז, פתאום, חזרו ההפגנות וחזר השיח הקשה של 'אנחנו נשרוף את המדינה'".
אולי זה שיח שבא ממקום שמרגיש שהחטופים נשכחו מלב?
"אני לא חושב שאנחנו צריכים שיזכירו לנו את החטופים. כל מי שפתח פעם תורה, יודע מה זה פדיון שבויים. אנחנו יודעים שזה דבר חשוב ביותר, אנחנו מייחלים לו מאד, אבל גם אם המטרה חשובה מאין כמוה, אי אפשר בשמה לפרק או לשרוף חלילה מדינה. כל האווירה שהייתה בהפגנות היא אווירה של אנטי, של נגד ושל אמירה בלתי אפשרית ש"אם אני חושב משהו ואחרים לא מסכימים איתי אז אני אשרוף את המדינה, אחסום כבישים, אפגע באנשים, אקלל, אסתער על ביתו של ראש הממשלה". אין שום דבר(!) שמצדיק פעולות כאלה, על אחת כמה וכמה וקל וחומר בשעת מלחמה".
חגי לובר הוא איש שמדבר ברכּוּת, בדרך ארץ ובאופן לא מתלהם, אבל כשהוא מדבר על ההפגנות הוא מדבר בתוקף רב: "אין לי מילה שיכולה לתאר את זה! הדבר הזה צריך להיאמר בקול ברור: אין אידיאולוגיה בעולם שמצדיקה לקיחה של העם הזה למלחמה ומריבה פנימית וממילא למפלה".
נפגשת עם אנשי 'אחים לנשק', מה אמרת להם?
"למדתי להכיר אותם אחרי המוות של יונתן" הוא אומר, "כשהם באו לנחם, והדבר הראשון שאמרתי להם היה: אני מאמין בכנות כוונותיכם".
הוא מסביר שהוא מתנגד באופן נחרץ ל"שיח כוונות": "זהו שיח המייחס לכל מי שלא חושב כמוני כוונות של זדון. מקור שיח הכוונות הוא בזרם הפרוגרס, המייחס לשפה שבה אדם מדבר או להתנהגויות מסוימות כוונות זדון, כמו למשל הטענה שבכך שאני קורא לאשתי 'אשתי' זה אומר שאני מתכוון להקטין אותה ולשלוט עליה. אני לא מוכן לייחס לאנשים כוונות כאלה, ממש כמו שכשאני עולה לכביש אני לא מניח שיש אנשים שרוצים להתנגש בי. אני מניח שלנהגים האחרים יש כוונות טובות ורצון לשמור על חייהם. כך גם לאחים לנשק ולמפגינים הרבים אני לא מייחס כוונות זדון חלילה".
ובכל זאת יש ביניכם מחלוקות חריפות.
"נכון. אמרתי להם כך: יש לפחות שתי סיבות פרקטיות שבגינן אסור לכם לשרוף את המדינה, לקרוא לסרבנות ולהדליק מדורות באיילון. הסיבה הראשונה היא שאתם תמיד טוענים שבניגוד לדתיים, שסבורים שיש אמת מוחלטת הכתובה בתורה, אתם מאמינים ברלטיביזם וביחסיות, ושתמיד יכולה להיות גם דעה אחרת ואמונה אחרת שצריך להקשיב לה. כשאתה הולך ושורף מדינה בגלל דעה, הרי לפי התפיסה שלך עצמך יכול להיות שהדעה שלך היא לא נכונה, אז איך אתה שורף מדינה על משהו שיכול להיות טעות? במשך שנים הטיפו לנו אנשים נאורים וליברלים על איך אנחנו מעזים לומר שהקדוש ברוך הוא אמת שהרי האמת היא יחסית, אבל מסתבר שגם החילונים הגדולים ביותר הם דתיים וחרדים, ומאמינים באמת אחת מוחלטת".
הסיבה השניה שהוא מנה באוזני אחים לנשק היא שאם יש היתר לשרוף ולהרוס בגלל דעה מסוימת, בהכרח יש היתר לשרוף ולהרוס בגלל דעה שונה. "אם זה ככה – אנחנו יכולים לסגור את המדינה היום! אייל נוה, ידידי מאחים לנשק, אמר לי "הצלנו אתכם מעצמכם בכך שעצרנו את הרפורמה". זה גם מה שיגאל עמיר – להבדיל, ואני ממש לא משווה – טוען שעשה. מבחינתו הוא הציל אותנו. האם במסגרת הזאת של להציל אדם מעצמו כביכול אתה אומר שמותר לך לרסק את הכלכלה והצבא? האם מותר לך לחסום כבישים? חסימת כביש זה אחד הדברים הכי אלימים שיכולים להיות! אתה עוצר אנשים חפים מפשע שכל מטרתם להגיע הביתה, אישה יולדת בדרכה לחדר יולדות, או זוג שנמצא בדרכו לחתונה שהשקיע בה את מיטב כספו ולוקח אותם כבני ערובה, ולא בגלל שאתה מתנגד למה שהם אומרים, אלא באופן אקראי כדי להשיג תוצאה ממישהו שלישי ולהשיג אותה בכוח, רק כי אתה לא יכול להשיג אותה בהליך דמוקרטי של בחירות".
לובר מוסיף ומספר שכשלמד לתואר שני באוניברסיטת בר אילן, החליטה האוניברסיטה לשבות כמחאה נגד הרפורמה המשפטית. "על רקע זה קמתי ופרשתי מהלימודים".
עד כדי כך?
"בהחלט. אי אפשר לקחת אותי כבן ערובה במאבק שאני לא מסכים עליו. באתי בשביל ללמוד, אני משלם במיטב כספי, הם לא יכולים לקחת אותי בן ערובה".
ובכל זאת אתה קורא לאנשי אחים לנשק 'ידידיי'?
"זה הלימוד הכי גדול מהשביעי לאוקטובר. כפי שסיפרתי, כשאנשי אחים לנשק באו אליי הביתה בכדי לנחם אותי, המשפט הראשון שהוצאתי מהפה היה "אני מאמין בכנות כוונותיכם". לא יתכן שמכיוון שמחלוקת על הדרך אינה מחלוקת מספיק עמוקה, אנשים טוענים שכוונות ברי הפלוגתא שלהם הינן רעת המדינה, שליטה, אכזריות ותאוות כוח. אני קורא לכולם 'ידידיי' מכיוון שבעומק אנחנו ידידים. שנינו רוצים במטרה טובה. יש לנו מחלוקת על הדרך, אבל בעומק מדובר באנשים שמטרתם לעשות טוב לעם ישראל גם אם אני חולק על הדרך שלהם. הסיסמה השחוקה "אחדות אינה אחידות" היא כמעט מיותרת לאנשים שלומדים גמרא והלכה ומכירים לעומק את העניין של המחלוקת. אנחנו יודעים איך לחלוק, ממש כמו בית הלל ובית שמאי, שלמרות שהיו להם מחלוקות חריפות, הם לא נמנעו מלהשיא את בניהם ובנותיהם זה לזה, וזה הביטוי הכי עמוק של חיבור".
איך הגיבו אנשי אחים לנשק לאמירה שלך?
"הם מאוד התחממו מהמשפט הזה שנאמר לפני מאות מנחמים. כשנפגשנו מאוחר יותר, הם התחילו להגיד לי כל מיני דברים על ראש הממשלה ואז אמרתי להם: תעצרו בבקשה ותגידו את מה שאני אמרתי לכם – על נתניהו".
הם הצליחו?
"הם עשו זאת לבקשתי כי אני אב שכול" הוא אומר. "אמרתי להם: תהיו חלוקים על מה שאתם רוצים, אבל אנחנו לא מדברים על שיח כוונות, כי שיח כוונות גורם לנו לכך שלא תהיה לנו שום יכולת לשתף פעולה. אם אתם מסוגלים לחשוב שמישהו רק רוצה להפיל את המדינה הזאת אז ברור שאין על מה לדבר איתו ואין שום קשר אליו. אבל זה דורש עוד לימוד לכולנו. אני מבחינתי דן את כל בני האדם לכף זכות. זו הנחה של אמונה. אנשי אחדות הם לא אנשים שיושבים על רגל על רגל בבית ומכסים את עיניהם במטליות של אהבה. אלה אנשים שפועלים כיוון שהם יודעים איזה כוח מאחד יש בעם הזה".
יצירה גם בצער
איך השפיעה הנפילה של יהונתן על היצירה שלך?
"היצירה שלי מתמקדת עכשיו ב-7 באוקטובר. בהצגה שהעלינו עכשיו מדובר על התמודדות עם שכול וטרור, התמודדות עם רגשות סותרים ועם פחד וגעגוע. להצגה קוראים 'שבעה באוקטובר'. אני מאוד מתמקד בדבר הזה. בנוסף, הקמתי עמותה שעוסקת במסרים של אחדות, גם כלפי המנהיגות וגם כלפי האזרחים".
את ההצגה העלה לובר לבמה ביום ה-30 לנפילת בנו. זו הצגה שהחל לעבוד עליה מיד אחרי הטבח, והיא מבוססת על סיפורים אמיתיים של אנשים שאיבדו את יקיריהם. בהצגה שולב גם מיצג של וידאו ארט עם הקלטת קולו של יהונתן כשהיה ילד בן 4. "אמרתי ליהונתן שאני מעלה הצגה שבה משולב קולו כילד קטן, והוא תכנן לבוא לצפות בה" אומר לובר. "עכשיו זה קשה מאד ואני בוכה לא פעם בחזרות. העליתי את ההצגה למרות הקושי והכאב, כי הבנתי שזה יכול לחזק הרבה אנשים בעת הקשה הזו".
אנחנו לקראת יום העצמאות. אתה אופטימי ביכולת שלנו להתאושש ולהתנחם?
"בואי נדבר על עובדות: הותקפנו, נשחטנו, אבל קמנו, הסתערנו וניצחנו, אפילו די בקלות, למרות המחיר הנורא. עשינו עשייה ענקית של חסד וזה הכוח האמיתי שלנו שמתגלה בשעת משבר. אנחנו עדיין בשעת משבר, אבל החוסן והכוח של העם מתגלה בשלל מישורים. הרוב המוחלט בעם הוא כל כך מוחלט, והוא כולל גם את הכוחות שבדרך כלל אנחנו רואים אותם מתנגדים לנושא של אחדות ושל תחושת אחווה".
לובר הוא איש של אופטימיות ושל תקווה: "יש לנו נטייה להתמקד ברע אבל המלחמה הזאת יצרה הזדמנות נדירה, שכמו כל הזדמנות – אפשר חלילה לאבד אותה. זו לא תעודת ביטוח, זו לא הבטחה, זו הזדמנות. צריך להפשיל שרוולים ולעבוד, כל אחד בתחומו ויכולתו. צריך להבין ש"עם ישראל חי" זו לא סיסמה – זו תוכנית עבודה. כולנו צריכים להתגייס למאמץ הזה ולתת לכך את תשומת הלב העיקרית. אנחנו יודעים שהמשבר זה אותו כיסא שעליו יושבת האישה בשעת הלידה, ואנחנו בטוחים שהולכת להיות פה לידה. בסופו של דבר – אנחנו מנצחים".
