בי"ג אלול תרס"ט כבה המאור הגדול של יהדות בבל. רבינו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי', נסתלק לישיבה של מעלה. את מקומו בהנהגה, מילא בנו יחידו (מלבדו הייתה לבן איש חי עוד בת), רבי יעקב חיים, שנודע כאיש פלא קדוש ונורא. קורות חייו, שלא נודעו כל כך כמו קורותיו של אביו הגדול, תואמות את העובדה שהיה איש פלא, בעל שייכות עמוקה לעולמות נסתרים. לצד גדלות בתורה וטהרת מידות מופלאה, נודע כבעל הנהגה של שימוש בקבלה מעשית ובעשיית מופתים, באופן שלא היה מצוי גם בין גדולי הצדיקים.

בחוברת שהופיעה לזכרו, 'קדוש יעקב', מובא קובץ סיפורים מרעישים על הנהגתו זו, שהתחיל בה עוד בימי אביו:

"פעם באה אשה בוכיה אל מרן הגאון רבי יוסף חיים, ואמרה כי גנבו לה את כל כספה, אך לא היה בידו להושיעה, ורצתה ללכת כלעומת שבאה. כשראה זאת רבינו יעקב עשה מה שעשה, ואמר לה כי כספה נמצא במקום פלוני תחת הבלטה השלישית… כששמע זאת אביו הגדול (הבן איש חי), הקפיד ואמר: וכי אתה חושב שאנחנו לא יכולים לעשות כך?"

בדומה לכך, סיפר הרב מרדכי אליהו זצ"ל מעשה ששמע מרבי אליהו כנוש זצ"ל, שזכה לאריכות ימים ולעלות לארץ מכוח ברכותיו של הבן איש חי. חכם כנוש היה בשעתו ראש לשוחטים בבגדד, והיה האחראי להביא בכל יום שישי בשר לביתו של רבינו יוסף חיים. ביום שישי אחד, לא היה לבן איש חי לשלם במקום על הבשר, ולכן אמר לחכם כנוש שישלם לו ביום ראשון. חכם כנוש יצא בפנים נפולות, ובצאתו פגש אותו רבי יעקב – הבן. כששמע את הסיפור, עצר רבי יעקב את חכם כנוש, התפלל ואמר מה שאמר, ואז אמר לחכם כנוש שיכניס יד למגרה שהייתה בבית, ויוציא ממנה כמה מטבעות שירצה. חכם כנוש עשה כדבריו, ואכן עלה בידיו סכום הגון. ביום ראשון, כשבא הבן איש חי לשלם על הבשר, אמר לו חכם כנוש שכבר קיבל שכר מרבי יעקב… הבן איש חי קרא לבנו וגער בו: "מה זה? ללמוד קבלה בשביל לשלם כסף?!"

רבי יעקב נולד לאביו רבי יוסף חיים בשנת תרי"ד. בילדותו התחנך באחד מבתי המדרש 'בית זילכה' שהיו בבגדד – ישיבת 'רבינו יצחק מרדכי'. כעבור שנים ספורות עבר ללמוד בבית עם אביו הגדול, וכך במשך שנים ארוכות למדו בצוותא. בשנים מאוחרות יותר למד עם חברו, המקובל האלוקי רבי יהודה פתיה זיע"א. הבן איש חי מזכיר פעמים רבות בכתביו את בנו, כשהוא מביא ממנו חידושי תורה בנושאים שונים, והוא מתאר אותו: כ"בני ידידי כבוד הרב יעקב", ופעם כתב עליו במכתב כך: "בני… שבח לאל יתברך, יש לו כתיבה יפה ובינה רחבה, ומסתדר בכל דבר, ושומר סודות. קשה לי לשבח אותו יותר מזה, משום שהוא בני…" רבי יעקב היה כרוך אף הוא באביו, ועל כך מעיד הסיפור הידוע על דרשתו הראשונה לאחר פטירת אביו.  

בתום השבעה על רבי יוסף חיים, עלה בנו רבי יעקב חיים לדרוש בציבור במקום אביו. בית הכנסת שבו דרש, 'סלאת אל כביר', היה מלא מפה לפה באלפים שהיו רגילים לבוא ולשמוע את דרשותיו של הבן איש חי בזמנים מיוחדים. רגעים ספורים אחרי שהתחיל לדרוש, התחילו היושבים להתלונן שהם לא מצליחים לשמוע את הרב. רבי יעקב ניסה להגביר את קולו ככל יכולתו, אבל עדיין רבים היו שלא יכלו לשמוע את הדברים, עד שרבי יעקב עצר את הדרשה וזעק בבכיה: "אבי הגדול – שכינה דיברה מתוך גרונו, לכן נשמע קולו לכל העם! כעת רואים מה שאיבדנו!"

עם זאת, רבי יעקב אכן מילא מקום אביו ברמה, כפי שהעיד עליו נוסע יהודי בשם ר' דוד ששון: "ביום השבת דורשים לפני מנחה, ורוב הקהל הולך לבית הכנסת הקטן לשמוע את דרושו של רבי יעקב ב"ר יוסף חיים. בשעת הדרוש יושב ראש הקהל לפני הדרשן על הארץ. גם נשים הרבה הולכות לשמוע…"

אם הם רואים אותו

מעבר ללימוד תורה ברבים, היה רבי יעקב מנהיגה של יהדות בבל ועסק בנושאים שונים – חינוך יהודי, הקמת ישיבה לבעלי בתים בשם 'מדרש בית טאקו', תמיכה בעניי הקהילה ובעניי ירושלים ועוד. בני הקהילה מצידם העריצו אותו בכל ליבם. ישנו מכתב מיהודי בשם ששון אהרון גבאי, שמעיד על הסיפור הבא:

"יום אחד היה קרח ברחובות העיר, ולעני אחד היה ברית מילה, והחליטו שאם לא יבואו חכם יעקב הי"ו ורעייתו, לא יעשו כלל את הברית! והוכרח חכם יעקב ולקח את רעייתו עמו כדי שתגיש את התינוק. והלכו איתם שני אנשים כדי לסייע להם בהליכה עד 'ראס אל צ'ול' ליד אבו סיפן (בקצה המרוחק של העיר)".

כאמור, הנהגתו של רבי יעקב התייחדה בכך שלא פעם השתמש בקבלה מעשית כדי לעזור ולהושיע לבני עדתו. על כך מסופר עוד בחוברת 'קדוש יעקב':  

"בזמן מלחמת העולם הראשונה, הייתה עת צרה ליעקב, והיו חוטפים בחורים לעבודת הצבא התורכי, והיה בזה סכנה גדולה, בבחינת 'כל באיה לא ישובון'. לכן, רוב הבחורים ברחו בעת ההיא לבצרה, שהייתה תחת שלטון אנגלי, אך גם שם לא הונח להם, ורבים מאוד נפטרו ממחלת המלריה שפרצה שם… אולם הגאון רבי בנימין בן אחי מרן הגרי"ח, והגאון רבי אליה חבה, לא הצליחו לברוח והתחבאו בבית רבינו.

"בליל שבת קודש פרשת וירא תפסו את חכם אליה לקחתו לצבא, והעבירו אותו את הגשר מעל נהר חידקל, אל עברו השני. אך חכם אליה שפיקח היה, שיחד את המפקד ואמר לו, בין כך עתה לילה, תשחררני עד מחר. ואכן שיחררו המפקד בתנאי כפול שלמחרת יתייצב.

"בדרכו חזרה, כשחצה את הגשר, היו לאורך הגשר זקיפים עם כידונים שלופים, להרוג את העובר ללא תעודה, ולא ראו אותו בדרך נס ממש, וחזר לביתו בריא ושלם. אביו, חכם יהושע, היה בוכה ללא הרף, ואמר לחתנו הגאון רבי אליהו כנוש שהיה מקורב למשפחת מרן הבן איש חי, שידבר עם רבינו יעקב שיסכים להחביא את בנו. ואכן רבינו הסכים, והחביאו יחד עם בן דודו הגאון ר' בנימין, למרות עונש המוות שריחף מעל ראשי המסייעים בהברחת מחויבי גיוס. כנראה שהיתה הלשנה עליהם ומיד הגיעו שוטרים לרבינו ואמרו לו, אנחנו דורשים שתסגיר לידינו את שני הבחורים שמתחבאים בביתך. אמר להם לא היו דברים מעולם וכו', ונפטר מהם לזמן מה.

"בחזרתו לביתו, אמר לח' בנימין ולח' אליה להסתתר מיד בעליית הגג, ולימד אותם לומר פסוקים מסויימים כדי להינצל מידיהם, ואמר שגם הוא יתפלל בעדם. ובאו מיד הג'נדרמים, ודרשו לעשות חיפוש בביתו, ואמר להם אין בביתו שום בחורים וכו', אך הם לא האמינו לו, והחלו לערוך חיפוש מקיף בן כמה שעות, ולבסוף עלו גם לעליית הגג, וכמה שחיפשו וחיטטו לא מצאום. והעידו חכם אליה וחכם בנימין, כי הם ראו אותם עין בעין ונפגשו מבטיהם זה בזה, אבל זכות יעקב רבינו עמדה להם ונסתמאו עיניהם".

לפי גרסה אחרת של הסיפור, המופת היה בולט עוד הרבה יותר. אותו יהודי שהיה מבוקש על ידי הצבא, ישב בשיעור בביתו של רבינו יעקב, כאשר פרצו שוטרים לבית כדי לקחת אותו:

"והנה יום אחד באמצע השיעור, נכנסו שוטר תורכי ועמו יהודי אחד 'מוכתר', שהילך עמו ומוסר לו היכן נמצאים הבחורים. אמרו הפקידים לנוכחים, כי הם מבקשים להסגיר לידיהם את הבחור אליה חבה. מיד אמרו החברים לרבינו בבהלה, באו התורכים לקחת את אליה. וחכם אליה עודנו יושב שם לפניו, ואמר רבינו בקול, כשהוא מצביע לעבר חכם אליה, ועיניו של רבינו כל הזמן בספר, 'אם הם רואים אותו שיקחו אותו'. איך שסיים את דבריו, נעלם חכם אליה מן העין, ולא ראו אותו הנוכחים. נבהלו כולם, אך רבינו המשיך ללמד כרגיל. הפקידים הבינו כי קרה דבר ופנו לצאת, רגע לפני יציאתם החוצה הפנו את ראשם וראו את חכם אליה יושב במקומו… חזרו חזרה וחזרו על בקשתם, שמבקשים הם את הבחור אליה, וחזר המעשה על עצמו, ואמר רבינו כשהוא מצביע לעברו, 'כבר אמרתי, אם הם רואים אותו שיקחו אותו', ושוב נעלם מיד. ואמר המוכתר היהודי לשוטר התורכי, 'פה זה מלאכים, בא ונברח מכאן לפני שישרוף אותנו'".

נגד צורריך

במשך שתים עשרה שנות הנהגתו של רבי יעקב, צוררים שונים שעמדו נגד הקהילה היהודית באו על עונשם, בדרכים לא שגרתיות: 

"פעם אחת הילך רבינו יעקב ברחובות בגדאד, יחד עם הדרשן המפורסם מורנו הרב רבי יחזקאל עזרא יהושע הלוי, ורבינו חבש לראשו כובע כמנהג החכמים. ראה אותו שיך אחד רשע, ועינו היתה צרה בו, ורצה לצחק בו. ניגש לעברו, וזרק את כובעו של רבינו לארץ. כל חבריו אמרו לו: 'השתגעת להתעסק עם החכם הזה?' אבל הוא צחק עליהם ולא שת לבו לזה. אמר רבי יחזקאל עזרא לרבינו, כבוד תורתו רוצה שאגיב כנגדו? אמר לו רבינו: 'לא, אין צורך, חכה יום אחד בלבד ותראה מה יקרה עמו'. כשבא רבינו אל ביתו, שחט תרנגולת ונטל ממנה את הריאה ותלה אותה בקיר ביתו. למחרת צמקה הריאה, ואמר רבינו לחכם יחזקאל עזרא, 'נגמר העניין', ואחר שעה כבר נשמעה השמועה ברחובות העיר כי אותו שיך מת. כן יאבדו כל אויביך ה'".

לא רק לכבודו שלו פעל רבי יעקב נגד צוררי היהודים, אלא גם בעבור בני עדתו:

"יהודי אחד, דרכו הייתה כל יום לעבור בשוק, וכל פעם שעבר היה גוי אחד רשע בעל בסטה זורק עליו עגבניות. הגיע היהודי לרבינו יעקב ותינה את צרתו בפניו. נתן לו רבינו פתקא שישים אותה תחת הבסטה של הגוי, וכששוב עבר ורצה הגוי לזרוק עליו, החלו כל העגבניות להיזרק ולהכותו על ראשו עצמו והרגו אותו. כן יאבדו כל אויביך ה'".

עוד סיפור מבהיל על דאגתו של רבי יעקב לבני עדתו ועל המופתים שחולל עבורם, מסר המקובל הרב שמואל דרזי זצ"ל (גדל בבגדד, לימים עלה לארץ והיה חברותא של הרב כדורי זצ"ל במשך שנים ארוכות, ולעת זקנתו ייסד את ישיבת המקובלים "ניות ברמה" בשכונת מקור ברוך בירושלים):

"פעם אחת התקיים לימוד בבית הכנסת והמדרש בו למד ר' יעקב חיים זצ"ל, והגישו לפניו על שולחן כיבודים של פירות, עוגות וכיוצא בזה. באמצע השולחן, הייתה צלחת אחת ובה היו גרעינים לבנים. הושיט ידו ר' יעקב חיים לעבר הצלחת, וכל הקהל צופה בו ומצפה לשמוע ממנו את הברכה על אחד ממיני המאכל שהיו על השולחן. ר' יעקב לא בירך, רק היה מסתכל בשולחן. מתבונן בו, ואינו אומר דבר. כל הקהל היה דרוך בהקשבה מלאה, אך הרב ממשיך בשתיקתו ואינו אומר דבר.

"לאחר מספר רגעים, בעודו מתבונן בשולחן, סימן הרב באצבעו ממקום שהייתה צלחת הגרעינים הלבנים באמצע השולחן, כעין קו מסביב-סביב לשולחן עד קצה השולחן שלידו. לאחר מכן, לקח את אותה הצלחת בידיו והעביר אותה מסביב לשולחן, לפי אותו קו שסימן באצבעו, עד שהביאה לעבר השני של השולחן למקום שלידו. כל העם מסתכל בו בפליאה ומשתאה למעשהו.

"לאחר שהעביר הצלחת, קרא את שמש בית הכנסת ואמר לו: 'תיגש עכשיו לרחוב חידקל, הנמצא על שפת נהר חידקל, למקום פלוני ופלוני, ותביא הנה מיד את שני הילדים שתמצא שם – ילד וילדה. רוץ מהר והביאם ואל תשתהה!' רץ השמש מייד למקום ששלחו ר' יעקב חיים, וכל הקהל ממתין ומצפה לדעת כיצד ייפול דבר ומה יהיה תכלית המעשה. הרב ישב כל העת ועיניו עצומות, וכל הקהל מחריש.

"לא ארכה השעה, והנה להפתעת הנוכחים נכנס השמש ועמו ילד וילדה, שהיו נראים נסערים ומזועזעים. והנה, רק ראו הילדים את דמותו של הרב רבי יעקב חיים, רצו אליו בבהלה והם מחבקים אותו ומנשקים ידיו ורגליו, ופורצים חליפות בבכי ובשחוק וטומנים ראשם בחיקו כמפלט מפני רודף, והדיבור ניטל מהם.

"ליטפם הרב אף הוא וחיבקם, דיבר אליהם רכות ואמר להם: 'ילדיי, יקיריי, חביביי, ברוך פודה ומציל! השבח לאל יתברך ויתעלה! ספרו נא לי, אמרו כיצד ניצלתם ומה עבר עליכם?' אז פתחו הילדים וסיפרו כי ערבי אחד חטפם ושם אותם בסירה והפליג עמם בנהר חידקל. כשהגיעו למרחק-מה בתוך הנהר, כ-150 מטר מן החוף, ביקש לאונסם, והמה בוכים וצועקים. 'לפתע, ראינו את דמותך הרב מרחפת עלינו, ואז הושטה הסירה במהירות חזרה אל עבר החוף וירדנו. בעודנו תוהים ומשתוממים החלנו לרוץ כל עוד נפשנו בנו, ואז פגשנו אדם שבא לקראתנו והוא שהביאנו הנה'.

"הילדים עדיין היו נרעשים ונרגשים בספרם את אשר עבר עליהם. חיבקם שוב הרב כשהוא לוחש ואומר: 'ישתבח שמו ויתעלה כסא הדרו לעד, ברוך פודה ומציל, ברוך שהחזירכם שלמים ובריאים אלינו'. ויותר משהיו אותם הילדים נרגשים, היה כל הקהל מסביב נרעש למראה החזון המופלא שנגלה לפניו. המה ראו כן תמהו את המופת של רבם הקדוש והנערץ, שחיזק בקרבם את ידיעתם אותו כאיש אלוקים, שרוח הקודש מגלה לו רזין וטמירין ותנועותיו ומעשיו מכוונים מן שמיא".

תורתו מגן לנו

מכתביו של רבי יעקב חיים, שכפי הנראה רבים היו, נדפסו רק שני ספרים, בעודו בחייו. הספרים נדפסו בידי תלמידו המובהק של הבן איש חי, רבי בן ציון חזן שעלה ארצה על פי הוראתו של רבו, ועסק בהדפסת ספריו. בניגוד לדרך הקלה והזולה – לשלוח את הכתבים להדפסה בליוורנו שבאיטליה, הקפיד הבן איש חי, כדי לחזק את יושבי ארץ ישראל, להדפיס את ספריו דווקא בירושלים. כך נהג גם רבי יעקב בשני ספריו: "ציצים ופרחים" – ביאורים על פסוקי התורה על דרך הסוד, ו"זכות אבות" – על מסכת אבות (שצורף לספרו של אביו – "חסדי אבות"). מספר תשובות הלכתיות של רבי יעקב התפרסמו בקבצים שונים, ובנוסף להם לאחר פטירתו הודפס ספרו 'גאון יעקב', חידושים על אגדות הש"ס. גם בדברי תורתו ניכר החיבור שלו לעולמות טמירים, כפי שמעיד החידוש הבא, שנמסר גם הוא בידי רבי שמואל דרזי זצ"ל:

"פעם ניגשו התלמידים לרבי יעקב חיים ואמרו לו: 'גלה נא לנו רבנו, עד מתי נהיה בגלות החיל הזה? עד מתי נסבול ונהיה תחת עול זרים הרודים בנו ומשעבדים בנו, ומתי תחל גאולת ישראל?' אמר להם הרב ר' יעקב חיים זצ"ל: 'דעו לכם, כי בקרוב בימינו יזכו ישראל לשוב לארצם קמעא קמעא, והם ישלטו בעצמם, ותהיה להם גם מדינה. אך עליהם לדעת כי יהיה להם אויבים מסביב, ועליהם לנהוג כפי שכתוב בפסוק: 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל', כלומר, אם הם מרימים ידיהם ראשונה כנגד אויביהם אז 'וגבר ישראל' – יגברו על אויביהם וינצחום. אבל אם יניחו ידיהם, ויחכו שהאויבים יתקיפום, אז 'וכאשר יניח ידו וגבר עמלק', יגברו אויביהם עליהם'…

"כאלה וכאלה היו הדברים שאמר ר' יעקב חיים, והדברים מאירים ומזהירים כדברי נבואה ממש. וכך ראינו בעינינו מאז קום המדינה ועד הלום, שכאשר ישראל הרימה ידיה ראשונה כנגד אויביה ומשנאיה – ניצחה והתגברה עליהם. ואילו כאשר הם הרימו ידיהם עלינו, וכמו במלחמת יום הכפורים, הייתה התוצאה כפי שהייתה. וחכם עדיף מנביא".

כשתים עשרה שנה שימש רבי יעקב ברבנות, ובי"ב מרחשוון תרפ"א נסתלק לישיבה של מעלה.

לאחר הסתלקותו, כתב בנו רבי דוד (שמילא את מקומו במסירת הדרשות בציבור) מכתב בו הספיד את אביו:

"…כל יום מימיו הקדיש לאחרים, ובלילה היה ישן לא יותר משעתיים-שלוש, ושאר הלילה לומד לימודו הקדוש לעבודת האל יתברך. והיום מוקדש לציבור, שאלות ותשובות בנושאים שונים, ובעבודת האל יתברך משלים את שאר היום ללא כל מנוחה. ועליו נאמר הפסוק 'והגית בו יומם ולילה'… ונבקש מהשי"ת, שזכות הצדיק זיע"א תגן בעדכם ובעדנו, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, ובא לציון גואל, אמן כן יהי רצון".