"תנו לי מילה ותקבלו עליה בדיחה עכשיו, במקום, כל מילה בעולם". כך מזמין הרב לסרי את באי השיעורים הרבים שלו לאתגר אותו, וכשהם מנסים וזורקים מושגים אקראיים אל תוך חלל האולם, הרב לסרי אכן עומד במילתו. שש-בש, שוטרים, כובעים או מרבי רגליים – לכולם הוא ימצא מיד בדיחה, במהירות שליפה שלא מביישת סטנדאפיסט מקצועי וחד באופן מרשים.
"אדם אחד", מספר הרב לסרי, "הסתובב בשדה ועשה תנועות של זריעה, אבל בידיים ריקות. שאלו אותו: מה אתה עושה? והוא ענה: זורע אבטיח. אמרו לו: אבל אין לך שום דבר ביד! אז הוא ענה: נכון, זה אבטיח בלי גרעינים".
הרב מיכאל לסרי הוא דמות מוכרת בעולם לימוד התורה, הקירוב והפצת היהדות, ופועל בו כבר עשרות שנים. הוא מרצה בעיקר בנושאי חינוך, זוגיות ושלום בית, ואחד הדברים המאפיינים אותו באופן מיוחד הוא ההומור: שיעוריו של הרב לסרי גדושים בהומור ובבדיחות, ולסרטונים הרבים בערוץ היוטיוב שלו יש עשרות אלפי צפיות.
אבל צחוק, מסתבר, הוא גם עניין רציני מאוד. שוחחנו מעט עם הרב לסרי על המקום של הצחוק והשמחה בחיינו, ועל המשמעות הרבה שיש להם כחלק מעבודת ה'.
איך בעצם הגעת לעולם הזה, של הקירוב?
"בצעירותי למדתי בישיבת 'פורת יוסף' בירושלים. במהלך תקופת האירוסין שלי התוודעתי פתאום לעולם של החוזרים בתשובה, עד אז האפשרות הזו כלל לא הייתה נמצאת לי במודעות. שמעתי שבתנועת 'ערכים' מתעסקים בחזרה בתשובה, ופניתי לשם כדי ללמוד ולהיכנס אל העולם הזה. אם לאדם יש כוחות לפעול בתחום הזה – זה מצויין. הרי זה מה שהקב"ה רוצה שנעשה, שנאהיב אותו על כל עם ישראל".
מדוע דווקא בעזרת ההומור?
"עם הזמן ראיתי שאחד הכלים הפועלים בתחום הזה בצורה הטובה והיפה ביותר – זה הצחוק, השמחה. זו שיטתה של תורת החסידות: לדבר עם אנשים בצורה ישירה ופשוטה, לשמוח איתם, לחבק אותם, לשיר איתם ולרקוד איתם, וכך לקרב את עם ישראל לקב"ה.
"בספר משלי נאמר 'כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ', ואומר רש"י 'אל תקרי מהונך אלא מגרונך'. על האדם לקדש שם שמים ולעבוד את ה' בעזרת הכוחות שניתנו לו, ומי שלא עושה זאת מועל בתפקיד שהקב"ה נתן לו. בשלב מסויים הבנתי שהקב"ה נתן לי כוח לשמח, ואם יש לי כוח כזה, עלי להשתמש בו כדי לקרב את עם ישראל. לכן השקעתי את כל המרץ דווקא בנושא הזה, וב"ה אני פועל וחי בתחום הזה כבר מעל 40 שנה".
הומור מהחיים
הרב לסרי מסביר מעט על משמעותו של ההומור: "הומור הוא הדבר הכי רציני בעולם. מדוע? כי ההומור הוא דרך חזקה במיוחד של האדם לשמוע ולקבל דברי מוסר, דווקא כשהוא צוחק על עצמו. כך למשל, כשאני מדבר על זוגיות, אני מספר וצוחק על וריאציות שונות של זוגיות, ואנשים קולטים פתאום שבעצם מדובר ממש עליהם.
"לדוגמא: אישה אחת שואלת את בעלה: כבר 20 שנה אנחנו נשואים, למה אתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי? עונה לה בעלה: אמרתי לך את זה כשהתחתנו לפני 20 שנה. אני מבטיח לך שאם משהו ישתנה אני אעדכן אותך…
"הרבה זוגות מדברים בתחילת הדרך על אהבה, אבל אחרי שמתחתנים המילה הזאת כבר נעלמת. כשהאדם מקבל מוסר וצוחק על עצמו, המסר עובר אליו בצורה עוצמתית, אנחנו צוחקים מהדברים דווקא כי הם נכונים.
"חלק מרכזי מההרצאות שלי עוסק בדברים פשוטים שקורים בבית, וכיוון שזה קורה לכולנו בבית וזה אמיתי, זה מצחיק. הצחוק מציף החוצה את מה שהאדם מחביא בפנים, את הדברים שאנו לא מדברים עליהם בדרך כלל, שלא נעים להתעסק בהם, אבל הם עדיין שם.
"אני מדבר למשל על כך שכשזוג קובעים פגישה ויושבים בערב באיזו מסעדה יוקרתית, הם קצת צבוּעים. אם הם רוצים להיפגש באמת באופן טבעי, שמשקף לגמרי את המציאות – עליהם להיפגש ב-6 בבוקר, כששניהם עייפים ומעוכים ועוד לא מגולחים או מאופרים…
"ואכן, זוגות רבים מגלים פתאום אחרי החתונה הרבה דברים שהם לא ידעו לפני כן. לרוב, אנשים לא מדברים על זה כי זה לא נעים, אבל זאת האמת".
הרב לסרי מוסיף: "ההומור לא עומד רק בפני עצמו, לא מדובר בליצנות. יש להומור מסר, ערך מוסף. יש מקום אחד שבו אני לא מעביר הרצאות רציניות אלא רק מספר בדיחות – אצל חיילים בצה"ל. אבל למעשה, גם לבדיחות יש מסר.
"יש אנשים שלא אוהבים להקשיב לרבנים, ופתאום הם רואים רב מצחיק ומבינים שזה משהו אחר ממה שהם חשבו וממה שקלטו בתקשורת, ואפשר לצחוק ביחד והכל, איזה יופי. ההומור הוא הכלי הכי חזק כדי לפתוח לבבות. ובאמת, ברוך השם יש גם המון שחוזרים בתשובה בזכות הרצאות כאלו".
ההומור, אומר הרב לסרי, אינו נותר רק בתחום הבדיחות. "אפשר גם לספר סיפור בצורה מצחיקה, אבל בסוף זה סיפור עם מסר חזק העומד בפני עצמו".
יש אצלכם גם הומור בבית?
"בוודאי. אני לא מנסה בדיחה בחוץ עד שאני מנסה אותה על אשתי, ואם היא צוחקת – אני מספר אותה. ההומור בבית מאוד חשוב, כי כשיש הומור בבית – ניתן לקחת את כל מה שקורה לנו בשמחה ובהומור. אני אומר לאנשים, שכשנופל חפץ ונשבר במסעדה או בית מלון, כולם מתלהבים ואומרים: "מזל טוב!". למה? כי זה לא שלנו. נראה אותנו אומרים את זה גם כשנשבר משהו ששייך לנו…".
מרבים בשמחה
הרב לסרי מרחיב אודות השמחה: "בספר דברים, לאחר כל הקללות, נאמר 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל'. עבודת ה' האמיתית, אומר לנו הקב"ה, נעשית בשמחה ולא בעצב.
"האם שמחה היא דבר חיצוני או פנימי? אנחנו רואים שכתוב 'יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה", שמחה היא כזו שבאה מבפנים. אנשים רבים אינם שמחים כי הם תקועים כל הזמן בדאגות מהעבר או מהעתיד, וזה הורס להם את ההווה".
השמחה, אומר הרב לסרי, קשורה גם בביטחון העצמי של האדם ותלויה במידה בה הוא בטוח בעצמו ובמקום שלו: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – אדר מלשון אדיר. כשהאדם קם בבוקר ומרגיש שהוא קטן, הוא יהיה עצוב. אבל כשהוא קם ומרגיש שהוא אדיר, הוא מלא בשמחה".
מדוע השמחה קשורה דווקא לפורים?
"קודם כל, כתוב 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' – כלומר, בכל השנה אנחנו צריכים לשמוח, אך בחודש אדר אפילו יותר. שנית, אנחנו יכולים למצוא המון שמחה וחדוות נעורים אצל ילדים. כאשר ילד משחק מחבואים ומוצא את מי שהתחבא לו, הוא כמעט מתפוצץ מרוב התלהבות ושמחה. גם בפורים, במגילת אסתר – אנחנו מגלים את ההסתר, אנחנו מוצאים את הקב"ה שמסתתר במגילה, חושפים את הנסתר שבמציאות, ואין שמחה גדולה מזה.
"מגילת אסתר מספרת על תקופה בה כבר לא היתה נבואה והכל מתנהל לכאורה בצורה טבעית, בלי ניסים. אבל דווקא שם אנחנו מגלים את הנסתר, את ישועת ה'".
צרה ויגון אמצא
"ההומור עוזר לנו להתמודד גם עם הדברים הגדולים שבחיים וגם עם הדברים הקטנים", מזכיר הרב לסרי ומספר: "יש לי סוכרת, אני לא יכול לאכול דברים מתוקים. וכשאומרים לי: למה אתה לא אוכל את זה? אני עונה, שכשהאדם יותר מדי מתוק הוא כבר לא אוכל מתוק, זה מספיק לו. אנחנו מנסים למצוא את השמחה בכל מה שקורה לנו".
אולם ישנם גם מאורעות קשים יותר בחיים. לפני כשבע וחצי שנים, ביום שישי שחל בערב חג השבועות, בנו של הרב לסרי טבע למוות בחוף הים באשדוד, בעת שנכנס אל הים כדי לטבול לכבוד שבת.
"כשנפטר הבן שלי", מספר הרב, "באו לנחם אותי מפקדים בצה"ל. הם פחדו שאני הולך להתרסק, ולא יהיה מי שיצחיק את החיילים יותר. אבל אני אמרתי להם שבאמת הבן שלי חי וקיים. אנחנו קברנו רק את הבגדים שלו – זה הגוף, אבל הנשמה שלו נמצאת איתנו פה כל הזמן. הודעתי להם, שמעכשיו אכפיל פי שניים את ההופעות שלי בצה"ל, לעילוי נשמת הבן שלי.
"בספר תהילים נאמר 'צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא'. כשיש לנו צרה ויגון – דווקא אז 'בשם ה' אקרא'. ודאי שהגוף שלנו גם רוצה לבכות ועלינו לתת את המקום להתפרקות שלו, אבל אנחנו צריכים גם להתבונן על הדברים בצורה נכונה ובהירה בעזרת השכל שלנו. כך אנחנו מוצאים את האיזונים הנכונים, בהם לפעמים השכל שלנו גובר ולפעמים דווקא הגוף. בפן הפרטי, ברור שאנו בוכים כמו כולם, אך בפן הכללי – יש פה הנהגה א־לוהית".
ההומור, מסתבר, הוא כלי להתמודדות אפילו עם הצער והכאב הגדולים ביותר על אובדן יקירינו: "היו אדמו"רים שעשו צחוק בבית האבלים כדי להפיג את האבל והכאב. גם אני משתדל ללכת לנחם ולשמח הורים שכולים". כמובן, לא מדובר במלאכה פשוטה, "צריכים לדעת איך לעשות את זה, ולעשות את זה מאוד בעדינות. אם לא קולטים את הנפשות קודם לכן, זו בעיה".
איך באמת אפשר לדעת האם שייך להכניס הומור בסיטואציה כל כך רגישה?
"קודם כל אתה מדבר עם האנשים ברצינות, אתה לא סתם בא ומתחיל לספר להם בדיחות. אבל בתוך דברי הניחומים יש גם מעט הומור, ואם האדם מחייך ורואים שהוא רוצה בזה, אפשר להגביר".
ונהפוך הוא
הצחוק הוא חידה לא פתורה כבר הרבה מאוד שנים. מדוע בעצם דברים מצחיקים אותנו?
הרב לסרי מסביר: "מהו בעצם הצחוק? מהיכן הוא מגיע? מההיפוך שמתרחש בסוף הדברים. למשל: לאדם עשיר שנפטר נותרו חובות רבים. באו בעלי החוב ולקחו את מה שנשאר מהרכוש והכסף שלו. בא אחד מהם ולקח דווקא את המזרון שלו. שאלו אותו: מכל הדברים היקרים שהיו לו אתה לוקח את המזרון?! ענה להם בעל החוב: אם היו לו כל כך הרבה חובות והוא עדיין ישן טוב בלילה, כנראה שיש משהו במזרון הזה…
ודוגמא נוספת: קשיש אחד מגיע להתגורר בבית אבות. בזמן הקבלה שואלים אותו:
– יש לך איזה שהן בעיות מיוחדות?
– כן, אומר הקשיש, יש לי בעיית סמים.
– בעיית סמים? בגיל הזה?
– כן, אני כל הזמן שוכח איפה שמים את זה, ואיפה שמים את זה…
"מה שמצחיק אותנו בבדיחות רבות זה ההיפוך, ההפתעה שמגיעה בסוף הבדיחה".
הרב מסביר על מקור הדבר: "מי הוליד את הצחוק בעולם, את האפשרות להפך את הדברים בסוף? אברהם ושרה. שרה הייתה עקרה ושניהם היו זקנים ולא יכלו להביא ילדים לעולם, ובסוף, בגיל מאה, כשכל הגוף והמערכות כבר 'מתות' כביכול – נולד יצחק, הכל התהפך. לכן נקרא יצחק בספר הזוהר 'קץ-חי' – הוא הגיע מאנשים שאחרי המוות קמו והשיבו את החיים.
"ישנם שני סוגים של צחוק: יש את צחוק הכסיל, שעליו אמר שלמה המלך: 'כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל', ו'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל', ויש צחוק של 'אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ'. הצחוק האמיתי הוא לצחוק על המוות. בכל העולם אנשים צוחקים רק עד המוות, כי כולם מרגישים שהמוות צוחק עלינו. זה צחוק הכסיל – עד שנגמר העולם. לעומת זאת, הצחוק של עם ישראל הוא בבחינת 'אז ימלא שחוק פינו', וכן 'ותשחק ליום אחרון' – לנו יש חיבור אל הנצח, אל הטוב שקיים גם לאחר המוות, ולכן אנחנו צוחקים למוות בפנים.
"על ישמעאל נאמר שהוא 'מְצַחֵק' – בהווה, אך יצחק נקרא בשמו זה בלשון עתיד, 'צוחק מי שצוחק אחרון'. כשאנחנו שומעים בדיחה, אנחנו צוחקים רק בסוף. בהתחלה הכל נראה רגיל, אך בסוף הסיפור מתברר לנו שהכל בעצם הפוך. זה הצחוק של עם ישראל – אנחנו צוחקים בזכות הקשר שלנו עם העתיד, עם הנצח.
