אין מספיק מילים ואין ביטוי לעומק הרגש לתאר בו את שבוע החסידות 'צמאה' תש"פ. חווינו חוויה סוערת שלוקח זמן רב להירגע ממנה, בעצם אולי עדיף שלא להירגע.
אנסה לתת טעימות מעניינות לקוראים היקרים שלהערכתי רובם היו בצמאה ומתגעגעים…
- מי שלא ראה
מי שלא ראה את יונתן רזאל מאחורי הקלעים, מבושם לגמרי, אבל לומד גמרא בין עלייה לעלייה לבמה ועושה השלמות לקראת סיום הש"ס בדף היומי, לא ראה עקשנות והתמדה…
מי שלא ראה את אברהם פריד פוצח ב"על הסלע הך" באירועי בני הישיבות, ביום שני וביום ושלישי אחרי 2 לפנות בוקר, לא ראה מימיו סלע מאוים בבקיעה של ממש…
מי שלא ראה את ישי ריבו משתטח מלא קומתו ושר בדבקות בשכיבה את "אני מאמין" במופע האחד עשר, קשה לו לדמיין את מה שמתואר על האדמו"ר הזקן שהתגלגל על הרצפה בדבקות באמצע אמירת מאמר חסידות.
מי שלא ראה את פניו היוקדות ומלאות אגלי זעה של נאור כרמי, המפיק המוזיקלי של צמאה, בעת ניגונו על הצ'לו את הד' בבות, לא ראה חסיד מנגן מימיו.
ובאותם הרגעים ממש של ד' בבות, מי שלא ראה את יעקב אסרף, המפיק האמנותי והבימאי של אירועי צמאה, פורץ בבכי מהקונסולה תוך כדי עבודה, לא יבין איך בצמאה המקצועיות והצימאון שלובי זרועות.
מי שלא ראה את הגיטרה שבערה לפתע באש על הבמה באמצע אחד המופעים, לא הבין עד כמה "צמאה זה אש".
מי שלא ראה את חנן בן ארי רוקד במופע האחרון בשיא הטבעיות עם סירטוק חב"די וכובע לא הבין עד כמה חנן הוא בעצם אברך חסידי וכל השאר זה רק בשביל הקטע.
ומי שלא ראה את מופע התופים לקראת סוף כל אירוע, לא הבין עד הסוף את "הללוהו בתוף"!
ועוד דבר לסיום, דבר שהשנה בלט לי מאוד ואהבתי: כשנכנס זמר חדש לכל במה שהיא, הצעירים צועקים 'אוווווו' כזה… ובצמאה, כשהתחילו להישמע ניגונים בני מאתיים שנה באולם גועש בבנייני האומה, הם נתקלו באלפי משולהבים שצועקים לעברם "וואווווו", זה צמאה!
- מה אנחנו רוצים
בסיום אחד מאירועי הנוער (חמישה אירועים שונים ליותר מחמישה עשר אלף נערים ונערות) פגשתי חבורת נערות יוצאות מהאולם הגדול, הן היו נראות מה שנקרא 'דתיות לייט', ושאלתי אותן מה האירוע הזה בשבילן. הן לא ידעו לענות וביקשתי תשובה בכל זאת. לא הצגתי את עצמי והן לא ידעו שיש לי קשר לאירוע. הן עצרו רגע וחשבו, ואז אחת הנערות ענתה: "פשוט גאווה להיות דוסה", והחברה שלידה אמרה "כיף להיות". אמרתי לעצמי: אם הצלחנו לעשות את זה, דיינו. זו אכן המטרה: לתת את החמימות ואת האור, את הגאווה ואת הכיף הכי גדול שיכול להיות דווקא ברוחניות, דווקא בשמחה טהורה ובהפקה מושקעת עם תכנים שחודרים לנשמה.
חברה של אשתי מספרת לה בשקט שבעלה לא ממש אוהב לקום בבוקר ולהתפלל במניין, והיא כבר מותשת מהוויכוחים איתו בנושא. היא קנתה לו כרטיס לצמאה. בבוקר שאחרי הוא קם כמו פנתר לבית הכנסת ואמר לה "צמאה עשה לי חשק להתפלל".
ומתוך התיאורים שקראתי ממה שכתבו אנשים על צמאה, לא היה אפשר שלא להתרגש מזה: "מולי יושבת בחורה מתולתלת, השער שלה צבוע בשלל צבעים ונזם באפה, על החולצה שהיא לובשת יש סמל של השומר החדש. אברהם פריד שר את ד' בבות כמו שרק הוא יודע, הקול שלו עולה לגבהים ואז מתרסק על רצפת האולם, והבחורה מתנועעת בדבקות ושרה, ואני רואה שהיא בוכה. לא בכי חרישי אלא יבבות ארוכות חסרות נשימה. חברה לידה מושיטה לה טישו ומחבקת אותה אבל היא מסרבת להירגע". כמו הבחורה הזו היו עוד אלפים. ואת זה אנחנו רוצים! לקרב את הניצוץ אל המאור, להעיר את הנשמה.
מעולמות נוספים, מאלו שהגיעו ישירות מפעילות 'תורת חב"ד לבני הישיבות' בישיבותיהם: שלושת אלפים ומאה בחורי ישיבות הגיעו להיבחן על חוברת גדושה במאמרי חסידות שהופצה בכל הארץ, בישיבות מכל הסוגים, בחודש שלפני י"ט כסלו. המצליחים במבחן קיבלו תלוש צנוע לרכישה של ספרים ביריד החסידות במקום. הסתובבתי בין הבחורים ושאלתי אותם מה מביא אותם לכאן. בחור מישיבה ליטאית, הכי מפורסמת, ענה לי: "חסרים לנו לימודי 'מחשבה' בישיבה, אני לומד קצת חסידות בשביל שיהיו לי מושגים בהשקפה". בחור מישיבת הסדר ענה לי: "לי זה פשוט עוזר להתחזקות בלימוד התורה. המבחן בחסידות, ההתוועדויות ומופע הניגונים, זה החיזוק השנתי שלי"! ובחור שלישי, חסידי עם פאות מסולסלות, עונה לי: "זה האירוע היחיד בשנה שאני פוגש דתיים וחרדים מכל הסוגים באותה השתוקקות ובלי מסכות, הפנימיות של כולם רוצה חסידות, רוצה את הקדוש ברוך הוא. זה עושה לי טוב".
- שבת שלפני צמאה
שתי קבוצות, משני הקצוות הרחוקים ביותר של החברה הישראלית, נמצאות בשבת הכנה לי"ט כסלו ולאירועי בנייני האומה.
קבוצה אחת של בני ישיבות ליטאיות שבתה בכפר חב"ד. מאה בחורים, עידית שבעידית, מהישיבות הכי טובות ומפורסמות, כשבין הבאים היו גם נכדים של גדולי הדור. הם למדו והתוועדו בליל שבת שעות ארוכות עם המשפיע האגדי (לא פחות!) ר' זלמן גופין והגיעו ל"דקה מן הדקה". בשעה 12 בצהריים בין הקידוש לסעודה נקלעתי לוויכוח סוער בקבוצה של כשלושים בחורים האם הדבקות של בעל התניא זה ה"תורה לשמה" של נפש החיים.
באותה שבת, וכהכנה לאותם ימים, התקבצו בירושלים 250 סטודנטיות, רובן הגדול לא דתיות, מ-20 אוניברסיטאות בישראל, לשבת שלמה של הכנה לצמאה עם השליחות של חב"ד בקמפוס. גם הן התוועדו והגיעו לדקויות; לא דיברו שם על גדר "תורה לשמה", אבל כן דיברו על השתחוואה פנימית וביטול אל מול ה', וגם להן היו שיעורים והתוועדויות שעות ארוכות. המעיינות הם אותם מעיינות, וכשהמעיין עצמו מגיע – כל הצמאים מכל הסוגים יכולים לשתות ממש מאותם מים. במוצאי שבת, מאות הסטודנטיות יצאו ביחד מאכסנייתן במלון שערי ירושלים אל בנייני האומה לאירוע צמאה הראשון והרוו את צימאונן. בני הישיבות שהיו בכפר חב"ד המשיכו להתפלפל עד ליום שני בלילה כשנפגשו באירוע חצות של בני הישיבות.
- מתוך החידושים של השנה
בנוסף ליריד הענק של הספרים ולמופעים (מלשון "הופיע מהר פארן"…) המושקעים במיוחד עם הטעם הבלעדי לצמאה, הקפדנו לתת כנס חסידות חי ותוסס לפני המופע, כדי לא להגיע למופע על בטן ריקה. וכך לפני 12 המופעים התקיימו 12 כנסי חסידות, בהם רבנים ורבניות נתנו הרצאות מאלפות והתוועדויות וגם נוגנו ניגוני הכנה למופע, כך שההגעה למופע היתה כשהכלי כבר מוכן לאור. מי שטעם, יודע על מה אני מדבר. ומי שלא טעם – שלא יפספס את זה בשנה הבאה.
אל תוותרו אף פעם על המרק והחמין. רבבות החוגגים שטעמו יודעים כמה זה חשוב ומוסיף. י"ט כסלו הוא חג, ובחג שמים דגש גם על הגשמיות, סעודה של מצווה. וכשקר בחוץ ויש חמין בפנים, זה קולע בול. החידוש של השנה היה הכוסמת, מאכל מסורתי של התוועדויות י"ט כסלו עוד מימי רבנו הזקן. עוד לא מצאתי את הסיבה מניחת הדעת למנהג זה, אבל מה זה משנה… ועוד חידוש היה המסך הענק שהוצב באולם החמין ונתן לסועדים את האווירה של מה שקורה בשאר האולמות בו זמנית.
הספר "מעמקי נשמת כל חי" שיצא לאור במיוחד לאירוע וחולק לרבבות היה הפתעה לרבים מהאנשים. לא מדובר בעודף שנשאר לנו, אלא בספר שיצא לאור במיוחד למופע ושמטרת חלוקתו היא פשוט שילמדו בו, לדעת יותר חסידות ולהתפלל את נשמת כל חי, ואת כל התפילה, טוב יותר.
- סיום התניא
עמית יצחק, למי שמכיר, הוא אחד הגיטריסטים הגדולים בישראל. הוא מלווה את מופעי צמאה מיום היוולדם ולא מוכן לוותר על השבוע המפרך הזה. הוא זכה גם שמרוב התלהבות הגיטרה שלו עלתה באש באמצע אחד האירועים. בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא חוזר על ווארט ששמע ממני (…) לפני כמה שנים: בשבוע הזה הרבי הזקן עושה את הכל, אנחנו צריכים רק לא להפריע.
אבל השנה עיניו הבורקות ברקו עוד יותר, הוא סיפר לי שקיבל החלטה בי"ט כסלו הקודם ללמוד את כל התניא, בכל יום קטע קצר לפי החלוקה היומית, ועכשיו בהתרגשות גדולה הוא מסיים את התניא. בסיום המופע שהיה בערב י"ט כסלו הוא נכנס לחדר קטן ועשה את הסיום עם הנגנים של צמאה, ואז זכיתי להזיל דמעה. אני רגיל בלימוד הזה מתוך החת"ת מגיל צעיר, וחסרה לי ההתלהבות של הסיום בפעם הראשונה. אין דומה לה.
גם הרב ארלה הראל משילה, היצירתי והפורה, מספר לי שבשנה שעברה קרה לו נס גדול בי"ט כסלו והוא קיבל על עצמו לימוד של התניא היומי, והיום הוא מסיים.
מומלץ בחום לכל אחד ואחת מאיתנו. כלי יומי לאורות הגבוהים של צמאה, ויש היום ים של ספרי ביאורים והנגשות לספר הספרים הזה של החסידות.
