בס"ד

קינשאסה עד הגאולה

קינשאסה עד הגאולה

באותו לילה, ליל חג הסוכות תשנ"ב, התהפך הרב שלמה בן טולילא במיטתו. "שמעתי בחלומי קולות נפץ ויריות", הוא משחזר, "ואז התעוררתי. נוכחתי לדעת שזה לא חלום ולא חזיון ליל אלא מציאות ממשית מרעידה. גם אשתי ע"ה התעוררה ושנינו הקשבנו מבועתים לצרורות היריות שמילאו את קינשאסה, עיר מגורינו".

התברר שהייתה זו ביזה צבאית שהפילה את חתתה על בירת 'זאיר' שבמרכז אפריקה, המוכרת כיום כרפובליקה הדמוקרטית הגדולה של קונגו, ובקצרה: קונגו. משכורת החיילים עמדה על סכום של דולר אחד לחודש, וכשהצבא עיכב גם את המשכורת הזו, יצאו החיילים – באישור מהדרג העליון – לבזוז את החנויות והעסקים בעיר הבירה. "הסתגרנו בבתים. איש לא העז להוציא את כף רגלו. שעות ארוכות חלפו וקולות הביזה עדיין לא נפסקו".

רק כעבור יום וחצי יראה הזוג בן טולילא את האור בקצה האפילה. "שגרירות ישראל אספה אליה ישראלים וגם יהודים שאינם ישראלים, כמונו למשל, וארגנה טיסת חילוץ". המקרה הזה – הרחוק מהמתרחש בקונגו המפותחת והדמוקרטית של ימינו – יכול להוות פתיח טוב כדי להיכנס לסיטואציה המרתקת בה זוג צעיר שרק לא מזמן נישא וחבק בת ראשונה, מרחיק נדוד למדינה אפריקאית נטולת התפתחות וחדשנות, כדי להקים בה בית חב"ד ולשמש כתובת לכל עניין יהודי.

רבנים במחלקת עסקים

איך מגיעים אברך שנולד במונטריאול וזוגתו שנולדה במילאנו, להקים בית חב"ד במדינה אפריקאית נידחת?

התשובה לשאלה מחזירה אותנו לשנת תשמ"ח. "הייתי עדיין בחור ישיבה, ונשלחתי יחד עם חבר נוסף, מטעם 'המרכז לענייני חינוך', לאפריקה למטרת הפצת יהדות. פעם אחת לחוף השנהב (מדינה בדרום-מערב אפריקה), ופעם נוספת לחמש מדינות, ביניהן זאיר היא קונגו. בכל מקום חיפשנו יהודים וכשמצאנו, פעלנו לעורר בהם את הזיק היהודי. היהודים ברובם לא היו מקומיים, אלא כאלה שהגיעו מרוסיה או מדינות שונות באירופה, לרוב לצורך מסחר ועסקים. הצטיידנו ברשימות עם שמות היהודים המתגוררים במחוזות בהם ביקרנו ויצרנו עמהם קשר.

הרב שלמה בן טולילא

"במקומות אליהם הגענו ללא רשימה, היינו משיגים שם של אחד היהודים במקום ובאמצעותו הצלחנו ליצור קשר עם כל השאר. שהינו באפריקה מתחילת חודש אלול עד לאחר ראש השנה ויום הכיפורים – כשאנו דואגים שיתקיים מניין פעיל בבית הכנסת המקומי בבירת קונגו". אנקדוטה מעניינת שמורה אצל הרב בן טולילא מאותם הימים. "לקראת הטיסה שלנו חזור לניו-יורק, הבחנו שכרטיסי הטיסה שלנו נעלמו. בתפילת שחרית בבית הכנסת המקומי, תפילה שאנחנו ארגַנו, ניסינו לברר אולי יש במקום בעל קשרי תעופה שיוכל לסייע לנו.

אחד המתפללים ניגש אלינו כששמע שאין לנו דרך להגיע לניו-יורק, והבטיח לסייע בידינו. כשהגענו לתפילת מנחה גם הוא הגיע, בידיו היו זוג כרטיסים שרכש על חשבונו והעניק לנו ללא כל תמורה. ועדיין הסיפור לא נגמר. "למחרת בבוקר, ניגש אלינו אחיו של אותו יהודי, שהיה גם שותפו בעולם העסקים, הוא ביקש מאיתנו את הכרטיסים והתנצל באומרו שהמזכירה שלהם, זו שהזמינה את הכרטיסים, טעתה טעות חמורה. 'היא הזמינה לכם מקום במחלקת אקונומי (מחלקת תיירים, הפשוטה).

אורה לה להחליף מיידית את הכרטיסים אל מחלקת העסקים המכובדת'. "הבטנו בו בפליאה, לא מבינים בשל מה הכבוד הרב הזה, והוא, שלא היה חסיד, השיב לנו: 'לא יתכן שרבנים של חב"ד, עושי דברו של הרבי, יסעו במחלקה הרגילה, הָיוֹ לא תהיה'. ואכן, קיבלנו כרטיסים חדשים כשאין לנו בעצמנו מושג כמה גדול השינוי בין מחלקת תיירים לבין מחלקת העסקים". כשעלו על הטיסה לניו יורק, מצאו עצמם שני הבחורים במחלקה המלאה באנשי עסקים, רובם עוסקים ביהלומים – המסחר הרווח בקונגו. "הם שאלו אותנו באיזה תחום של יהלומים אנו עוסקים. השבנו שאנחנו שליחי חב"ד. 'כן', הם השיבו, 'אבל באיזה תחום של יהלומים עיסוקכם?' הם לא הרפו לנוכח שני הצעירים במחלקת הביזנס". שנתיים יחלפו עד שהרב שלמה ישוב לעסוק ביהלומים הבלתי מלוטשים הפזורים במרכז יבשת אפריקה הגדולה.

אל תעשו טובה

החוטים המושכים את ליבו ללבלובה של היהדות באפריקה נוצרו באותו ביקור, וכאשר פגש לראשונה את רעייתו מרים, סיפר לה על משאלת ליבו. "תגובתה הפליאה אותי. 'אפריקה? רעיון מעניין. היבשת הזו תמיד עניינה אותי'. היא הייתה מוכנה להקריב חיים שלמים כדי להפריח תורה ויהדות ביבשת הגדולה והמנותקת".

לאחר נישואיהם הביעו הזוג את רצונם לפני האחראי על השלוחים, הרב משה קוטלרסקי, והוא בירר האם יהיו מוכנים להקים את מרכז היהדות הגדול בקונגו שיחלוש על עשרים ושלוש מדינות סביבו שבכל אחת מהן יש עשרות עד מאות יהודים. הם הסכימו וקיבלו את ברכת הרבי מליובאוויטש. מכאן, הכל כבר היסטוריה. "היות וזה לא היה בית חב"ד הפעיל במדינה או אזור שכבר קיים שם שליח, אלא במגדלור רוחני המוקם במדינה חדשה לגמרי, הדריך אותי המזכיר, הרב חודקוב, מה לכתוב לרבי. הנוסח היה בערך כזה: 'לכ"ק אדמו"ר שליט"א.

קיבלנו הצעה מהמל"ח (המרכז לענייני חינוך) להקים בית חב"ד במרכז אפריקה. הורינו משני הצדדים מסכימים לזה. יש בידינו מימון כספי לשנה. יש במקום מקווה טהרה. והננו מוכנים בשמחה ובטוב לבב לנסוע בשליחות כ"ק אדמו"ר שליט"א והננו מבקשים את ברכתו והסכמתו'". לא בחינם מצטט הרב בן טולילא את הנוסח: "התבקשנו לכתוב שאנו אכן נוסעים בשמחה ובטוב לבב. ולא בכדי. הרבי לא רצה שנעשה לו טובה ושניסע במסירות נפש.

אם אתה חושב שאתה נוסע לקונגו כדי למסור את נפשך למען הרבי, עדיף שלא תיסע. הרבי רצה שהחסידים יהיו בריאים בנפשם ויפיצו את אור היהדות והאמונה מתוך שמחה וטוב לבב, מתוך דרך חיים מאושרת".

קול תורה בקונגו

וכך מגיע זוג צעיר עם ילדה קטנה לקינשאסה, עיר הבירה של זאיר, כשהם עוזבים עולם מתפתח מאחורי גוום לטובת הפצת יהדות במדינת עולם שלישי, רחוקה ממושגים של ציוויליזציה. "אי אפשר לתאר במילים את המצב הנורא של קונגו באותן שנים. אני מדבר על מדינה בלי תשתיות, בלי כבישים סלולים. מצב נורא. טלפונים סלולריים עוד לא היו אז בעולם, אבל בקונגו גם הטלפון היה מוצר נדיר למדי. קווים לא היו פעילים וכדי לשוחח מספר דקות למדינה אחרת, היינו צריכים להזמין תור מראש. ההתמודדות לא הייתה קלה".

 גם מאוחר יותר, כשכבר הגיעו הטלפונים הסלולריים למרכז אפריקה, הייתה עלות השימוש בהם מופרזת. "כל דקה של שיחה יוצאת, עלתה שישה-עשר דולר. וכל זה במדינה בה הדולר הוא בעל ערך מופלג. כדי לקבל את סיכום הדברים של שיחות הרבי בהתוועדות השבת, דרך הפקס, הייתי משלם מאה דולרים טבין ותקילין".

מתוך ההתמודדות הזו, החלה קרן היהדות לזרוח בעיר. "התחלנו לדאוג לילדים היהודיים בקונגו. הקמנו תלמוד תורה ויזמנו פעילויות, כדי שהילדים הגדלים במקום נידח זה, בדרך כלל להורים אנשי עסקים, ייחשפו ליהדות ולדבר ה'. אני זוכר שפניתי אז לצייר מקומי שתמורת תשלום זעום צייר לי ציורים מוחשיים על מגילת אסתר. לאחר מכן הוא צייר גם הגדה של פסח. כך, לאט ובטוח, החלנו לבסס את החיים היהודים בעיר".

לאחר שהקימו את המרכז בקינשאסה, המשיכו הזוג לפעול גם מחוץ לעיר ומחוץ למדינה, עד שהגיעו להפצת יהדות בעשרים ושלוש מדינות כשבאחת עשרה מהן יש בתי חב"ד עם פעילות קבועה. אפילו ישיבה לבחורים הקים הרב בן טולילא לפני כעשור, כשהביא בחורים מניו יורק ללמוד בקינשאסה ולהדהד את קול התורה בקונגו.

"אתה יהודי, נכון?"

איך באמת עושים את זה? איך אשה צעירה יכולה לעזוב משפחה וחיים תוססים ולחיות במקום מרוחק,

אפילו בלי קשר טלפוני תקין?

" זה בהחלט לא היה קל. ולשבחה של רעייתי ייאמר, שהיא הייתה מוכנה ומזומנת למען המטרה הזו. כל ימיה לא הפסיקה לרגע מלהיות שותפה פעילה בכל הקשור להפצת אור היהדות במרכז אפריקה". מרים ינקה את תחושת השליחות מבית אביה, הרב ישועה חדד, שהיה השליח במילאנו שבאיטליה. "חמי, הרב ישועה, זכה לקבל מהרבי ברכה מופלאה: שיזכה לזהות יהודים. ואכן כך. הוא היה הולך ברחובות במדינות שונות בחו"ל, רואה אנשים חולפים, גויים כולם, ועוצר ליד אחד ההולכים ואומר לו: 'אתה יהודי, נכון? בוא הנח תפילין'. זה היה מופלא מאוד.

אני זוכר שהוא הגיע לבקר אצלנו בקונגו וכדרכו היה מסתובב בסקרנות ורוצה לראות כל דבר. כשביקרנו אצל האופה שהיינו משתמשים במאפייתו כדי לאפות בעצמנו את הלחם עבורנו, טיפוס שבחיים לא היינו חולמים שיש לו קשר ליהדות, הוא הביט עליו ואמר לו: 'אתה יהודי'. מה שהתברר כנכון". הרב בן טולילא ממשיך ומספר לנו על מהמורות וקשיים רבים שהיו מנת חלקם במהלך השנים. כמו ההפיכה המקומית המסוכנת, שבעקבותיה היה עליהם להימלט מקונגו למשך זמן. מעל כל קושי, כשתחושת השליחות בוערת בהם והמטרה שלנגד עיניהם מרוממת אותם.

"לפני שלושים שנה" מספר הרב שלמה "הייתי נוסע מקונגו לארצות שונות במרכז אפריקה לחפש יהודים. באחד המסעות הגעתי למדינה שהיתה בקשרים הדוקים עם אש"ף, לאש"ף היתה שם שגרירות והזהירו אותי שהמדינה מסוכנת ליהודים. "יצאתי מהמלון, ורציתי להתחיל לחפש יהודים. חיכיתי למונית, ולפתע עוצר לידי רכב בעל לוחית רישוי דיפלומטית. הנהג, אפריקני מקומי, פותח את החלון וקורא לי: 'אתה הרב שלמה מקונגו?' עניתי בחיוב. והוא אומר 'בוא תיכנס לרכב ואל תחשוש, אני לא מאש"ף'. "נכנסתי לרכב שלו והוא מספר לי שאמנם הוא לא יהודי אבל אשתו והילדים שלו יהודים.

הוא היה בעברו שגריר במדינה אירופאית כלשהי. אשתו מוצאה מרוסיה, וכיוון שרצתה להשתחרר מרוסיה נסעה לאפריקה בתכנית חילופי סטודנטים, שם הכירה אותו והם התחתנו, ל"ע. עכשיו, לדבריו, אשתו שרויה במצב נפשי לא טוב, עצובה ובודדה במדינה האפריקנית. ולכן הוא מתחנן שהרב יבוא לבקר ולעודד אותה. "מיד הסכמתי ונסעתי איתו לביתם. האישה פתחה את הדלת וכמעט התעלפה מתדהמה כשראתה רב יהודי במדינה עוינת ונידחת כל כך.

ישבתי עם האישה, והיא סיפרה שאמא שלה בינתיים זכתה לעלות לישראל. חייגנו לאמא שלה בארץ, ולמרות שלא הצלחנו לשמוע כמעט כלום כי איכות השיחה הייתה גרועה, הן בכו מהתרגשות. שאלתי אותה: מה את עושה כאן? תעלי לארץ! היא הסבירה שהיא תקועה במדינה האפריקנית, כי החוק במדינה הוא שאזרח זר הנשוי לאזרח מקומי לא יכול לעזוב את המדינה בלי אישור של בן הזוג, ולדבריה אין סיכוי שבעלה יתן לה אישור לעלות לארץ. "אמרתי לה שתגיד לו שאמא שלה לא מרגישה טוב, והיא מבקשת לבקר אותה יחד עם הילדים לפני שהיא עוזבת את העולם.

המקומיים מאוד מכבדים בקשה כזאת. הייתי צריך לעשות לה ולילדים ויזות. זה היה מורכב מאוד אבל הצליח, שילמנו לה גם על כרטיסי הטיסה, והיא עלתה לארץ ועד היום היא בארץ. במשך השנים איבדתי את הקשר עם המשפחה, אבל לפני שנתיים קיבלתי אימייל מבנה של האישה שסיפר שהיום הוא שומר מצוות!".

האסיר והצלחת בידו

לקראת סיום השיחה, מבקש הרב בן טולילא לשתף אותנו בסיפור מעניין. הסיפור התרחש לפני למעלה משני עשורים, כשקונגו עוד הייתה מדינת עולם שלישי. הנשיא השליט דאז נסע עם פמלייתו ברחובות העיר, והיה ידוע לכל שבעת מעבר שיירת הנשיא, על כל הרכבים לפנות את הנתיב ולהמתין עד שהשיירה כולה תעבור. כשהשיירה כבר חלפה, המשיך אחד הנוסעים בכביש בנסיעתו לפי תומו. היה זה יהודי. קבוצת חיילים עצרה אותו בברוטליות והאשימה אותו כי רצה להתנקש בנשיא. מהר מאוד הוא מצא עצמו מושלך לכלא. "שום כלא אינו מקום מלבב", אומר הרב בן טולילא, "אולם הכלא באפריקה, במיוחד באותם ימים, היה זוועתי במיוחד. ההתנהלות בו הייתה נעדרת כל תנאים וחסרת כל היגיון.

חלפו שבועיים שלמים עד שמי שהיה אחראי על האסירים, עמו היו לי קשרים, חזר משהייה מרוחקת ויכולתי לדבר עמו למען אותו יהודי". כשהרב בן טולילא פנה אל אותו מקומי ששמו היה מוזס, הוא כלל לא שש להתערב בנושא. "פניתי אליו ואמרתי לו: הלא שמך מוזס. מוזס הוא משה. משה רבנו. אתה יודע מה היה תפקידו של משה רבנו? משה היה שליח האלוקים להוציא את היהודים מבית האסורים, לגאול אותם ממצרים. אתה צריך ללכת בדרכיו.

זה הייעוד שלך מן השמים, להציל את היהודי מבית האסורים! הוא התרגש מאוד ואמר לי: 'אני נשאר כאן רק עוד חצי שעה, אם תגיע מיד, אשחרר את האסיר תכף'". הרב בן טולילא מיהר להגיע לבית האסורים, מוזס האפריקני קיבל את פניו והציע לו להיכנס אל אגף האסירים, שקיבלו באותה שעה את ארוחתם, ולתור אחר האסיר המדובר. "נכנסתי וליבי נכמר לראותו. לא ייאמן איך הוא היה נראה לאחר שבועיים של שהייה במקום הנורא הזה. ניגשתי אליו, הוא היה עם צלחת ריקה בידו, בדרך לקבל את מנתו הדלוחה, ואמרתי לו: בוא! באתי לשחרר אותך! הוא תלה בי מבט מבולבל ואמר: 'אבל אני בדרך לקבל את האוכל שלי, אני רעב'. צעקתי לעברו: אתה שומע מה אתה מדבר? הגיעה גאולתך! בוא מהר וצא מכאן לחיים חופשיים! "הסיפור הזה הותיר אותי עם מסר עצום לגבינו.

אנו שרויים בגלות. גלות היא מצב רע ומר לנפש היהודית. הרבי היה מדגיש שהגלות היא הפך המצב האידיאלי שבו יהודי צריך להיות. ובכל זאת אנו עסוקים בשלנו. אנו חושבים שהנה, רק נסיים את מה שנותר לנו, רוצים להספיק עוד בתוך הגלות, ואיננו קולטים שאנו כמו אותו אסיר העומד עם הצלחת לקבל מנה דלוחה, כשמצד שני ממתין לו החופש. את זה עלינו לחרוט בלב – אנחנו כלל לא צריכים להיות כאן, אנו נדרשים למהר ולפעול למען הגאולה הקרובה!".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן