הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון עמד לפתוח את המשא המרכזי בכנס השנתי של קציני דת בצבא ארצות הברית. אלפיים נוצרים, עשרה יהודים, שני מוסלמים, שישה בודהיסטים והינדי אחד – המתינו למוצא פיו של יהודי חסידי עם כיפה, פיאות, זקן וציציות בחוץ. את המתח באולם היה אפשר לחתוך בסכין. "הרגשתי את המתח" – משחזר הרב ג'ייקובסון. "הבנתי שיש רק דרך אחת: שלפתי את הבדיחה הכי טובה שאני מכיר. הם תפסו את הבטן מרוב צחוק. אחרי הבדיחה נפתחו הלבבות. הם ראו שאני אנושי, הם לא צריכים לפחד. אחרי זה כבר יכולתי להגיד הכל. אבל מה עשיתי? אמרתי להם: באתי להגיד תודה לכל אלה ששואלים 'מה הם יכולים לעשות בשביל אמריקה' ולא 'מה אמריקה יכולה לעשות בשבילם'. נתתי להם כבוד והערכה על מסירותם והם התמוגגו. כשהגעתי בהמשך למסר, הלבבות כבר היו פתוחים לרווחה".
זהו אולי סוד ההצלחה של הרב ג'ייקובסון, תושב מונסי, ניו־יורק, שהפך למרצה מבוקש ברחבי הארץ והעולם. השבוע הוא הגיע לארץ להתוועד יחד עם האלפים במסגרת אירועי 'צמאה' לכבוד י"ט כסלו בבנייני האומה. ניצלנו את ההזדמנות וישבנו איתו לשיחה מרתקת. בשל שעות הבוקר המוקדמות, אספקת הוודקה טרם הגיעה לבנייני האומה, אבל לוותר על 'לחיים' אי אפשר, אז אנחנו מסתפקים במים מינרלים ומברכים "שהכל נהיה בדברו".

מה נשתנה

אנחנו מביטים בקהל הרב שגודש את אירועי 'צמאה' ומנסים להבין, מה מושך את אותם עשרות אלפים שבימים כסדרם אינם מגדירים את עצמם כחסידים, לשבוע החסידות בבנייני האומה. "אמנם יש מופעים טובים והרבה אקשן, אבל יש גם סיבה פנימית יותר" – מטעים הרב ג'ייקובסון. "הקהל הרחב בכל שכבות הגיל צמא לגרסה מעמיקה יותר של היהדות, מתחת לפני השטח, מעבר לעשיית מצוות וקיום ההלכה – שזה כמובן היסוד. הם מחפשים משמעות עמוקה יותר. י"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות שבו ניתנה המתנה מלמעלה, לגלות את השכבה העמוקה הזו של היהדות. הקהל מרגיש את זה במודע או בתת־מודע ולכן יש נהירה כזאת".
שנים רבות היהודית 'הסתדרה' בלי חסידות. למה זה צריך לתפוס מקום מרכזי כל כך?
"היהדות אכן התקיימה שלושת אלפים שנה בלי חסידות ופתאום הגיע הבעל שם טוב וגילה שיטה חדשה. אבל הוא לא הראשון שחידש שיטה בעבודת ה'. אנחנו מוצאים בכתבי רבי סעדיה גאון והרמב"ם, האברבנאל, רלב"ג, רבי יוסף אלבו ושאר חכמי המחקר – שהם התחילו להסביר את היהדות מבחינה פילוסופית בהתכתבות עם חכמת יוון וחכמת אריסטו. בגמרא לא מצאנו דבר כזה, אז למה הם עשו את זה? הם ראו את האנרגיה של הדור ומה הצרכים שלו – ולכן התחילו להסביר את היהדות במושגים המתייחסים לאותו הדור. כך קרה בכל דור ודור. כך גם יש להבין הרקע לגילוי תורת הקבלה, חכמת הנסתר. לאחר החורבן של גירוש ספרד, העם היהודי היה זקוק לאור חדש".
גורם משפיע נוסף לשינוי עליו מצביע הרב ג'ייקובסון הוא ההשכלה. "בדיוק לפני שלוש מאות שנה התחיל בעולם עידן חדש של השכלה כללית, מה שגרם למהפכות גדולות בעולם בכלל וביהדות בפרט. למשל, כל הזרמים המזהים עצמם כיהדות, אלו המכונים היום רפורמים וקונסרבטיבים, הגיעו משם. לפני זה המלך או האפיפיור היו מעין דיקטטורה. ההשכלה הכניסה לתוך אירופה השקפה חדשה: היחס אל האינדיבידואל בתור מרכז העולם. הערכה לשכל, למדע, לחיפוש האני העצמי, למחקר האנושי. הכמרים שישבו בוותיקן חדלו להיות קובעי סדר היום. זה יצר אתגר חדש ליהדות בשני מישורים; במישור הפוליטי ובמישור האינדיבידואל. במישור הפוליטי – בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה, הם יכלו להשתלב בחיי הגויים ולאבד את זהותם בתור העם היהודי, עם ה'. במישור האינדיבידואלי, בגלל שכל התרבות העולמית הסתובבה תחת השלטון של מלכים – היה קל יותר ליהודי לבחור במלך מלכי המלכים. אבל ברגע שנוצר החיפוש אחרי ה'אני', לכאורה לא נשאר מקום לדת ולקבלת עול מלכות שמיים.
"החסידות הגיעה עם בשורה לשני המישורים: היא חיזקה את הקשר עם היהדות, על ידי גילוי הנשמה המקשרת כל יהודי במהותה העצמותית אל ה', כך שהרוחות שבעולם לא יכלו להתגבר עליה. והחסידות גילתה רבדים חדשים בתורה שמדברים אל הנפש הפנימית של האדם: 'מבשרי אחזה א־לוה' – בתוך הבשר עצמו אפשר למצוא אלוקות. ככל שאתה חותר יותר לתוך ה'אני' הפנימי כך תמצא יותר את הקשר שלך עם ה'. האינדיבידואל האותנטי הוא האדם שמוצא את פנימיותו ועצמיותו, שהיא 'חלק א־לוה ממעל ממש', בלשון התניא".

מלחמת אמריקה ויפן

"בדור שלנו בפרט רואים איך הנוער משווע ליהדות שמתחברת מאוד לפן האנושי שבו. יש זרמים ביהדות שמתקיימים על ידי זה שלא מסתכלים כל כך מה קורה בתוך הנפש, ההרגשות, החוויות, המצוקות הפסיכולוגיות האנושיות. החסידות במהותה, בפרט שיטתו של האדמו"ר הזקן, אבל בעצם כל ענפי החסידות, נתנו לאדם הסתכלות וחשיבה שהוא יכול לעבוד את ה' בצורה אנושית. לא צריך להזניח את עצמו, ולקבור את אנושיותו ואתגריו הפנימיים.
"החסידות לימדה, שצריך לראות את ההלכה כהשתקפות של המציאות, לא כמו מקבץ הוראות שמאלץ אותך. רוצה לשחק בשבת? אומרים לך לא. רוצה ללכת לים? לא. ללכת לסרט? לא. הבעל שם טוב אמר שהלכה ראשי תיבות 'הריעו לה' כל הארץ' – זה בעצם היסוד של תורת החסידות. המתנגדים חששו שהחסידות משנה את ההלכה, חלילה. להפך, חסידים הידרו במצוות יותר מאחרים".
שמעתי שהרב מפיץ חסידות בקרב ישיבות ליטאיות ובקרב ציבורים ליטאיים, מלייקווד עד לטלז, אחרי שנים רבות של התנגדות בקרב הציבור הליטאי. מה קרה פתאום?
"השתנו הזמנים. אבא שלי היה עורך עיתון באידיש והיו מלחמות גדולות בינו לבין חסידי סאטמר בויליאמסבורג. כיום, חצי מההזמנות שלי להרצאות מגיעות מחסידי סאטמר. רוב ההתנגדות לחסידות באה פשוט מהעדר ידיעה. בחור גדל בבית או בישיבה שדיברו נגד זה, הוא פשוט לא יודע אחרת. ברגע שהם נפתחים לעולם החסידות, בתשעים וחמש אחוז מהמקרים ההתנגדות מתפוגגת. ההתנגדות בעצם הייתה מאוד חיצונית ורדודה. חלק מההתנגדות בא מסיבות תרבותיות ופערי שפה ומנטליות.
"ההתנגדות לחסידות נמוגה ואיננה. אלה שחושבים שעדיין יש התנגדות, דומים לאלה שחושבים שהמלחמה של אמריקה נגד יפן עדיין נמשכת. אין היום פירוד בכלל ישראל. כולם צמאים לשמוע את דבר ה'".

אם תשבור יהיו לך שניים

כיום אצל כולם, כולל הליטאים, מדגישים הרבה יותר אהבה וחיזוק ופחות שמאל דוחה. נדמה שאפילו חב"ד ויתרו כליל על הביטושים.
"בעם ישראל תמיד היו שתי שיטות, של הדגשת ה'סור מרע' או של הדגשת 'עשה טוב'. סיפרתי בהתוועדות אתמול שפעם נתנו במתנה לאדמו"ר הזקן קופסת טבק מכסף. התגובה של האדמו"ר הזקן הייתה שיש לאדם אבר אחד בגוף שהוא בלי תאווה, שזה החוטם. גם אותו צריך להכניס לתאווה? אז הוא השתמש במכסה של הקופסה בתור מראה כדי לכוון את התפילין של ראש. מישהו סיפר על כך לנכדו בעל הצמח צדק ואמר לו 'סבא שלכם שבר את המכסה של הקופסה, כדי להשתמש בו בשביל התפילין'. הצמח צדק קטע אותו באמצע: 'אצל סבא שלי לא היה דבר כזה – לשבור. לא את עצמו, לא אחרים ואפילו לא קופסת טבק. אלא מה? היה חוט מחבר בין המכסה לקופסה ואותו הוא הוציא'.
"אם מישהו מרגיש נשבר מהיהדות – זאת לא יהדות. אם מורה, מחנך, משפיע או ראש ישיבה – מזמין אותי לחדר ומבטש אותי, אומר לי משהו בהתוועדות, בשיעור או בשיחה – ואני הולך הביתה ומרגיש שבור ורצוץ – כנראה שהוא לא אמר לי את היהדות. ביהדות אין שבירה, אלא תיקון ושיקום. יכול להיות שזה חריף, כואב או משהו שאני לא אוהב לשמוע, אבל זה לא שובר. הרופא לפעמים עושה דבר כואב, גם להתאמן בחדר כושר יכול להיות כואב – אבל זה לא שובר, זה בונה. אם מישהו מכיר את היהדות כמשהו ששובר אותו לרסיסים – כנראה שסיפרו לו סיפורים הזויים. סוד התורה זה לראות את הנקודה האלוקית בכל דבר. רק בפעמים נדירות, 'שבירתם זוהי תקנתם', אבל אין דבר כזה של תכלית לשבור. התכלית תמיד היא שיקום, בניין, תיקון".
אם לאדם יש תאווה כלשהי, לא צריך לשבור אותה?
"אפילו כשצריכים לשבור תאווה, הנקודה היא לא שבירה אלא תיקון. המשפחה שלי סובלת מסוכרת. אבא שלי ודוד שלי נפטרו מזה, ותמיד אנחנו צריכים להיזהר מרמת הסוכר בגוף. היום בבוקר במלון הגישו לי חתיכה יפה של עוגה. רציתי לאכול את העוגה, אבל הייתי צריך להגיד לעצמי: לא, אתה לא אוכל. זה שבירה או תיקון? רק טיפש יגיד שזה שבירה. זה התיקון הכי גדול. אם הייתי הולך אחרי התאווה שלי ואוכל את העוגה, היום שלי היה רצוץ ושבור וזאת השבירה הכי גדולה. על ידי זה שאמרתי 'לא' לתאווה, נתתי כבוד לגוף שלי, לזרימת הדם שלי, לאנרגיה שלי. אפילו כשהיהדות דורשת שבירה, זה שיקום. כשיש לך אינסטינקט לקוי, כמו התמכרות – אם אתה לא שובר את זה ונכנע לזה – אתה מחריב את החיים שלך. לפעמים השבירה הכי גדולה היא התיקון הכי גדול.
"דבר נוסף, יותר עמוק: אפילו כששוברים תאווה – צריך לדעת איך עושים את זה. האדמו"ר מקוצק אמר שאם שוברים תאווה לשניים – יש לך עכשיו שתי תאוות… הנקודה היא להבין מאיפה התאווה מגיעה. התאווה משוועת ומבקשת שתשבור אותה. התאווה היא רק כיסוי לאיזה פצע. בהליכה אחרי התאווה לא מרפאים את הפצע, אלא רק משככים מעט את הכאב.
"לכל אדם יש חבלים שכובלים אותו ולא נותנים לו להיות חופשי באמת. צריכים להסיר את החוט, כדי לכוון את התפילין – את הלב והמוח. לא צריכים לשבור, להפך. צריכים לשחרר את העצמיות, שלא תהיה כבולה לדברים חיצוניים".

שבועיים חופש מהשולחן ערוך…

"בכל דבר, כמו בביזנס – צריך תמיד להסתכל על התוצאות. היו בעם ישראל כאלה שדגלו בשיטת השבירה, אבל ראינו במוחש מה התוצאות בחינוך של שבירה ומה התוצאות של חינוך בחיות ובקירוב ובשמחה. אי אפשר להשוות".
הרב ג'ייקובסון מדגיש ששיטת החינוך בחיות ושמחה אין פירושה קלילות וחוסר אכפתיות. "המטרה היא לתת לילד להבין מה טוב לו ולעזור לו בכך. ילד צריך להרגיש שטוב לו עם היהדות. צריך לזה הרבה השקעה. חינוך המיוסד על אהבה דורש השקעה ואכפתיות.
"המגיד מלעכוביץ' אמר על הפסוק 'ובאת אל התיבה – אתה ובניך ואשתך ונשי בניך". תיבה מלשון מילה. כשיש מבול בעולם, צריכים להכניס את כל המשפחה אל תוך הדיאלוג, אל תוך תיבה. כשיש מבול, אי אפשר לסמוך על זה שהכל יעבור ממילא על ידי אנרגיה. צריך לשמוע, להקשיב, לדבר, להבין מה קורה בליבותיהם של בני המשפחה. אנחנו רוצים שהאכפתיות תהיה גם שלהם.
"לחנך תלמידים וילדים רק עם ענישה זה שטוח" – מחדד הרב ג'ייקובסון. "ישבתי פעם עם חבורה של אברכים נשואים, בני תורה, ושאלתי אותם: עם יד על הלב, לא אספר לאף אחד. אם אלוקים מגיע אליכם ונותן לכם שבועיים לעשות הכל, מה שבא לכם, בלי שולחן ערוך. מה תעשו? 'מה זאת אומרת, לא נשאיר אף עבירה מיותמת' – הם ענו בלי להסס. אמרתי להם: 'אם אישה תגיד לבעלה – קח שבועיים חופש ממני ולך עם כל אשה שתרצה'. יש בעלים שיקפצו משמחה ויש בעלים שישיבו לנשותיהם: 'אני רוצה רק אותך'. זה מה שהחסידות רוצה. 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו' – הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא הוא כל כך גדול וחזק, אני לא רוצה להפסיד אותו. זוהי יראת שמים אמיתית. אני ירא לא מעונש, אלא מהפסד של קשר יקר".

לאיטליה – בזמן המתאים

שורשיו של הרב ג'ייקובסון מגיעים מגיאורגיה. סבו ר' סימון היה ספרדי ואילו שם משפחתו בכלל יעקבשווילי. איך התהפכו היוצרות? כשהסבא היה בדרך לאיטליה ללמוד שיטה של ייצור עורות, הוא עבר דרך רוסטוב ברוסיה, שם גר האדמו"ר החמישי לבית חב"ד, הרש"ב. הוא התפלל באותו בית כנסת עם הרש"ב בראש השנה ומאוד התרשם ממנו. הוא סיפר לו על נסיעתו לאיטליה כחלק מהעסק המשפחתי, אבל להפתעתו הרש"ב ענה לו: "לאיטליה תלך בזמן המתאים, עכשיו תישאר בישיבה ותלמד". כך עשה הסבא שהפך לחסיד חב"ד.
בשנת תר"פ נפטר הרש"ב, ובמקביל הבולשביקים השתלטו על השלטון ברוסיה והחלו בגזרות קשות נגד הדת. שלוש שנים לאחר מכן קרא אדמו"ר הריי"צ לתשעה תלמידים, שהסבא היה אחד מהם, ועשה איתם שבועה בתקיעת כף שימסרו את נפשם על היהדות ברוסיה "עד טיפת דמם האחרונה". בהמשך עצרו את הסבא ודנו אותו למוות, שהומתק לעשרים וחמש שנה של עבודות פרך בסיביר, שם עבר עינויים קשים. כשהוא יצא מסיביר בסוף המלחמה, סטאלין נתן רשות ליהודים מפולין ששהו ברוסיה בזמן המלחמה, לחזור לפולין. הסבא זייף לעצמו דרכון ושינה את שמו מיעקבשווילי לג'ייקובסון. האדמו"ר הריי"צ כתב לו מכתב וביקש ממנו להוציא ילדים יהודים שהיו במנזרים בזמן השואה. במסגרת נסיעותיו הוא הגיע גם לאיטליה, וכך נסגר המעגל.
הסבא והסבתא נפטרו בטורונטו שבקנדה בגיל צעיר והשאירו אחריהם שלושה יתומים צעירים, הבכור הוא אביו של הרב יוסף יצחק. שני הגדולים כבר יכלו ללמוד בישיבה, אבל השלישי היה צעיר מדי. "משפחה אחת הציעה לאבא 150,000 דולר, שהיה סכום עתק באותם ימים, כדי לאמץ את האח הצעיר. הוא שאל את הרבי מלובביץ' שהיה אז בתחילת מנהיגותו, שענה מיד שאחים לא מוכרים, אלא הציע למצוא משפחת אומנה בניו יורק תמורת תשלום. משפחת ליפסקר שהיו לה כבר תשעה ילדים קיבלה על עצמה את המשימה והם גידלו את האח. אבא היה מבקר אותו פעמיים בשבוע, והמשפחה נשארה מאוחדת. כך הוא גם הכיר את הבת הגדולה של המשפחה ו… זאת אמא שלי" – מחייך הרב ג'ייקובסון.
השניים קבעו את משכנם בשכונת קראון הייטס, סמוך לבית המדרש של הרבי ועם השנים הצטרפו גם הילדים. כבר כילד צעיר אהב הרב יוסף יצחק להשתתף בהתוועדות אצל הרבי ובשלב מסוים הצטרף לצוות החוזרים שסיכמו את ההתוועדויות. "הרבי היה מדבר במשך שעות ארוכות בשבת ויום טוב, ללא כל אפשרות הקלטה. הרב יואל כהן, החוזר הראשי, תמיד היה מחפש בחורים שיעזרו לו בעבודה, והם התחלפו כל כמה שנים. סימון, אחי הגדול, היה אחד מהחוזרים, היה לי חוש לזה והוא הכניס אותי לעניינים. הרבי היה מדבר ובמוצאי שבת היינו חוזרים ורושמים. הרבי היה עובר בדקדקנות על הדברים ועורך את הדברים מחדש לא מעט פעמים ומשנה המון, הציפיות שלו היו גבוהות והוא לא אהב טעויות טפשיות".
הרב יואל כהן ממשיך לחזור על השיחות של הרבי כהוויתן, לעומת הרב שלקח כיוון אחר…
"הבנתי שהתפקיד שלי הוא להעביר את המסר של תורת הבעל שם טוב לכל הציבור. אני מדבר גם לגויים. לכל קהל צריך להתאים את הדברים לאישיות שלו. דיברתי בפני אלפיים קציני דת של הצבא האמריקאי. זה לא רק עניין אותם, אלא שהם רצו שאבוא לכנסיות שלהם כל יום ראשון…".

בילי גראם היהודי

מאחורי ההגעה של הרב כנואם המשא המרכזי בכנס קציני הדת של צבא ארצות הברית מסתתר סיפור מרתק. "גדלתי בקראון הייטס באותו רחוב בו גר קצין דת יהודי בצבא ארצות הברית בשם ר' יעקב גולדשטיין, חסיד חב"ד. בעת מלחמת המפרץ, ראש קציני הדת האזורי היה בפטיסט נוצרי בשם דאגלס קארבר, ששאל את גולדשטיין היכן הוא ישן, הציע לו לישון אצלו והשניים נעשו ידידים. עשרים שנה אחר כך קארבר נעשה מפקד קציני הדת הכללי. פעם בשנה מתקיים כנס ענק של כל קציני הדת, במשך שבוע שלם, כדי לעורר אותם. במשך שנים רבות היו מביאים את בילי גראם, מטיף נוצרי ידוע. קארבר החליט לגוון ולהביא יהודי לשם שינוי, מתוך מחשבה שהיהדות זה אם הנצרות והגיע הזמן לשמוע גם אותם. הוא חשב את מי אפשר להביא וצלצל לגולדשטיין וסיפר לו שהוא מחפש את בילי גראם היהודי. גולדשטיין התקשר אלי והטיל עלי את המשימה.
"בשיחה איתם אי אפשר לחזור על שיחה של הרבי כצורתה המקורית, זה לא ילך" – צוחק הרב ג'ייקובסון. "צריך לקחת רעיון ולהלביש את זה בצורה שמדברת אל ליבם. לקחתי רעיון ששמענו פעם מהרבי שמתאים לפרשת השבוע, וישב. איך יוסף הצדיק נעשה משנה למלך? אומרים שבגלל החלומות. אבל לא מתבוננים למה הוא פותר חלומות. כי פעם אחת "וירא אותם והנם זועפים (שר המשקים ושר האופים), וישאל…: מדוע פניכם רעים היום", סיפרו לו על החלומות, פתר, משם הגיע לפתור את חלום פרעה, נעשה משנה למלך והציל את כל העולם מרעב וגם את המשפחה שלו. הרבי מנתח את העניין: אתה בבור, בכלא. לא כלא כמו היום במדינה דמוקרטית עם חדר כושר, ספרייה וסרטים. יוסף רואה שני גויים עצובים ושואל אותם 'מדוע פניכם רעים'. מה זה, שמחת תורה? אתה בכלא! על אחד מהם ייגזר גזר דין מוות בעוד מספר ימים. מה הם צריכים לעשות? לרקוד? המצב של יוסף עצמו לא היה מזהיר יותר. מפה רואים מה הגדלות של יהודי. שבכל מצב הוא ידע שה' איתו ושיש לו שליחות. לא רק שהיה שמח בעצמו, אלא רצה שגם הגויים יהיו שמחים. בזכות השאלה שלו, העולם כולו ניצל מרעב. אמרתי לקציני הדת: תלמדו מיוסף הצדיק. ללכת לכל חייל ולשאול לשלומו. אתם לא יודעים איך זה יכול לשנות לו את החיים ואת כל העולם".
הרבה פעמים הרב פותח את הרצאותיו במילתא דבדיחותא, כדי לפתוח את הלבבות. "בהרבה בתי כנסת יש ניכור לשמיעת דברי תורה. אני נעמד לדבר, ומרגיש שהקהל נאנח 'עוד דבר תורה'. אני צריך לשבור את הסטריאוטיפ, אז אין ברירה. לא כולם צריכים את זה, אבל המון כן. אחד מעשרה הרוגי מלכות היה רבי חוצפית המתורגמן. בכתבי האריז"ל מובא שהוא נקרא כך בגלל שלא היה מתרגם באופן מדויק, שהיה קל ובטוח יותר, אלא היה מתרגם את המשמעות בצורה רלוונטית. שהייתה צריכה הרבה זהירות וחוצפה גם יחד. זה גם חשבון הנפש שלי" – מודה הרב ג'ייקובסון.
הרב מצליח לדבר אל כל כך הרבה קהלים שונים ומגוונים. בארץ, בחו"ל, גברים, נשים, חסידים, ליטאיים ואפילו גויים. מה סוד ההצלחה?
"בשער של התניא האדמו"ר הזקן כותב שהוא מיוסד הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד". היהדות צריכה להיות רלוונטית לחיים שלי במישור מעשי, אינטלקטואלי, רגשי, אמוציונלי ופסיכולוגי. רלוונטיות היא מילת המפתח".

מילים כבר לא מספיקות היום

"המטרה של האדמו"ר הזקן הייתה להעביר את המסר שכל הצדדים של האדם הם חלק מהקשר שלו עם ה'. לא צריכים לעשות ניתוח ולחתוך שום חלק מאיתנו, אפילו דברים קשים ומאתגרים. את הבשורה הזו, אנשים צמאים לשמוע. קשה להם כבר לחתוך חלקים מעצמם כדי להיות יהודים טובים. בפרט היום לפני ביאת משיח, שהרי אז החידוש יהיה שכל ההוויה תגלה את הדרת ה' וזה מתחיל בתוך האדם עצמו, שכל המציאות שלו תהיה חלק מזה. 'קרוב אליך' – לא כמו שאתה בשמיים, אלא כמו שאתה בארץ. זה המסר שאני מנסה להעביר בצורה כזאת או אחרת.
"כל אחד יכול למצוא את מקומו בין עובדי ה', מבלי להתכחש לאנושיות שלו, לתאוות ולאתגרים שלו. גם התאוות שלי הן חלק ממה שה' רוצה ממני. אני יכול להיות נוכח בפני ה' עם כל הווייתי. איני צריך להתכחש לשום דבר.
"אנשים קוראים ספרים על גדולי ישראל או על יהודים מדורות קודמים ומרגישים שזה לא שייך אליהם. שומעים שיחות מוסר של רבנים ודרשות – שמביאים רעיונות מאוד יפים, אבל לא מצליחים להתחבר אליהם. זה לא מדבר אל האנושיות שלהם. 'ואנשי קודש תהיון לי' – מסביר הרבי מקוצק, הקדושה צריכה להיות אנושית. אם זה לא מדבר אל האדם – הוא לא מתחבר לזה. או שהוא מתנתק ונעשה ציני או שטחי.
"אני רואה הרבה יהודים טובים, חרדים לדבר ה', אבל הם מפסידים את האינדיבידואליות שלהם. האמביציה, החלומות, השאיפות, הנפש המאירה, הניגון המיוחד שלהם, מת קצת. וזה עצוב מאוד. זה מה שיוצר דור לא בריא.
"החסידות מלמדת שהתורה שייכת לכל חלק מאיתנו, אפילו החלקים שלכאורה מנוכרים לגמרי מרוחניות. החסידות לא בורחת משום סיטואציה ושום אדם. אין דבר שמפחיד אותה. יש לה ביטחון עצמי מופרז. היא לא מאמינה באבסלוטיות של הרע או התאווה. היא קוראת לזה קליפה. דרך החסידות אנשים מתחברים אל עצמם.
"ועוד דבר. מילים כבר לא מספיקות היום. הנוער צריך חוויה של האלוקות. מילים לא ממלאות את החלל. רוצים להרגיש את אלוקים".
כל מצווה אפשר להפוך לחוויה? בשלב מסוים מתרגלים ונשחקים.
"בוודאי שלא בכל יום אפשר להתלהב, אבל מי שלומד חסידות בצורה מסודרת, מקבל חיות בקיום המצוות. כמובן שלא מספיק ללמוד, אלא צריך גם להתבונן בזה. להתרכז, להפנים, לחשוב על זה לפני התפילה. לנגן ניגון, ללכת לרקוד, להתוועד ולדבר עם אחרים בעניין בדיבוק חברים. החסידים לא רק לומדים חסידות בתיאוריה, אלא חיים ונושמים עם זה. האם זה ייתן חיות לכל דבר? כל אחד לפום שיעורא דיליה".

דרך הגוש
הרב מרצה מבוקש ברחבי הארץ והעולם. האם יש הבדל בין בחורי ישיבה ישראלים ואמריקאיים בענייני עבודת ה'?
"הגמרא אומרת 'חד מינייהו כתרי מחנן'. בארץ תמיד עבודת ה' היא ברמה נעלית יותר ועמוקה יותר. ארץ ישראל היא מקום מיוחד מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית. יש בארץ הרבה יותר אמת, יש הרבה יותר מתח באוויר ושום דבר לא מגיע בקלות. דמים רבים נשפכו כדי שיהיה אפשר לחיות בארץ, מה שמייצר אנרגיה רצינית ומחייבת יותר. גם בהרצאות שלי, השפה היא שונה לגמרי. בארץ אפשר להגיע לעומק מהר יותר, בחוץ לארץ לוקח יותר זמן. חז"ל פסקו שגושה ואוירה טמא. גוש העפר של חוץ לארץ הוא טמא, טומאת ארץ העמים. כשמרצים תורה וחסידות באמריקה, צריכים לחדור תחילה דרך הגוש, עד שמגיעים לנשמה. בארץ האווירה אותנטית יותר ואפשר להגיע מהר יותר לנקודה".