נחזור אחורה בזמן: יום שלישי, י"ט בכסלו תקנ"ט (1798). רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן, יושב בתאו בבית הכלא בעיר פטרבורג שברוסיה ואומר תהילים. למעלה מ־50 יום עברו מאז נעצר בעקבות האשמה כי הוא מורד במלכות הקיסר.

לפתע נכנסים אל החדר סוהרים ומודיעים לו על שחרורו. האישומים נגדו התבטלו, התיק קרס והוא חופשי ללכת לביתו. הסיטואציה הזו מתרחשת בדיוק ברגע שבו אדמו"ר הזקן קורא את הפסוק בפרק נ"ה בתהילים: "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי"…

בחסידות, כמו בחסידות, אין שום דבר מקרי. הכול בהשגחה פרטית. לכן, המילים "פדה בשלום נפשי" הן לא סתם מילים שבמקרה אדמו"ר הזקן אמר אותן כשהוא התבשר על חירותו. הן מקפלות בתוכן את כל הרעיון של תנועת החסידות, ואת הדרך המיוחדת שהיא מעניקה לאדם לצאת בה לחופשי.

הפעם ב'הללו', פודקאסט הניגונים של 'צמאה', אנחנו מספרים את סיפורו של הניגון "פדה בשלום".

פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי,

כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי /

יִשְׁמַע אֵ־ל וְיַעֲנֵם וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה,

אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱ־לֹהִים /

שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו, חִלֵּל בְּרִיתוֹ /

חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקֲרָב לִבּוֹ,

רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת /

הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ – וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ!

לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק /

וְאַתָּה, אֱ־לֹהִים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת,

אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם –

וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ!

"פדה בשלום" הוא ניגון שמתחיל שקט; בחלקים מסוימים שלו הוא ממש מתחנן, כמו בקטע על הפסוק "ישמע א־ל ויענם"; ובסוף מגיעות הגאולה והשמחה – "ואני אבטח בך".

הצילו, בן המלך חולה!

הניגון הזה הוא ההמנון של י"ט בכסלו, חג הגאולה של בעל התניא, המכונה 'ראש השנה לחסידות'. אם כך, כדי להבין את "פדה בשלום" צריך קודם כל להבין את י"ט בכסלו: למה הוא נהפך לחג, כזה שאנחנו קוראים לו 'ראש השנה'? איך בכלל סיפור על אדמו"ר שהשתחרר מהכלא הפך ליום כל כך משמעותי שאנחנו חוגגים כל שנה, גם יותר מ־200 שנה לאחר מכן? מה בסיפור של אדמו"ר הזקן מצליח לגעת באנשים ולעורר אותם כיום? ואיך כל זה קשור ל"פדה בשלום נפשי"?

הרב מנחם ברוד: אדמו"ר הזקן לא ראה את המאסר שלו כעניין אישי. אם חז"ל אומרים ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", על אחת כמה וכמה כאן – במהלך שקשור לְרבי שממשיך את דרכו של המגיד ממזריץ' ומפיץ את אור החסידות. הנקודה בקצרה היא כזו: המאסר היה ביטוי לקטרוג שהתעורר למעלה, והשחרור הוא ביטוי לניצחון שהתרחש למעלה, כלומר – לאישור שניתן בשמיים להמשך הפצת אור החסידות בלי מגבלות, בלי עכבות, כך שיגיע לכל אחד ואחת.

תורת החסידות היא בשורה כל כך מתוקה, שמחדשת לחלוטין את עבודת ה' ומוסיפה חיות ועומק בכל דבר; למה שיתעורר קטרוג על מי שמפיץ אותה?

הרב ברוד: באמת זה לא התחיל אצל אדמו"ר הזקן. כבר כשאדמו"ר הזקן היה אצל המגיד ממזריץ', כאחד מתלמידיו, נוצר ויכוח בין דרכו של המגיד ממזריץ' לבין תלמידיו האחרים של הבעל שם טוב, לגבי מידת ההפצה של החסידות.

המגיד ממזריץ', רבי דוב בער, היה תלמידו של הבעש"ט והמשיך את דרכו בהנהגת החסידות. יום ההסתלקות שלו חל גם כן בי"ט בכסלו. למעשה, הוא לא רק שימר והמשיך את התנועה שייסד רבו, אלא גם הוביל אותה לשלב חדש. הוא התחיל להנגיש עוד יותר את תורת החסידות – לא רק להפיץ את הרעיונות המרכזיים שלה, אלא גם לבאר וללמד אותה בצורה רחבה ומובנת יותר. חלק מחבריו של המגיד, שלמדו גם הם אצל הבעש"ט, לא הסכימו עם הגישה הזו. אחד מהם היה הצדיק רבי פינחס מקוריץ.

יום אחד יצא רבי פינחס לבית הכיסא, וראה שם דף כתוב בכתב־יד מושלך בביזיון על הארץ. הוא הרים את הדף, וראה שכתובות בו תורותיו של המגיד ממזריץ'. רבי פינחס הקפיד על כך, ואמר בליבו: הנה, זה מה שקורה כאשר מגלים את סודות פנימיות התורה בצורה שבה אנשים אינם יודעים להיזהר – דברים יקרים כאלה מושלכים בביזיון במקום כזה!…

אחד מצעירי תלמידיו של המגיד, אדמו"ר הזקן, הבחין בסיטואציה, ופנה לרבי פינחס במשל. הוא סיפר על מלך שהיה לו בן יחיד. הבן חלה, והרופאים לא הצליחו למצוא שום תרופה למחלתו, עד שבא רופא מיוחד ואמר כי מצבו של בן המלך מידרדר והולך ולא ניתן לרפא אותו באמצעים הרגילים, אבל יש יהלום יקר ונדיר מאוד, שאם ישיגו אותו, יטחנו אותו לאבקה ויכינו ממנה שיקוי, הוא יוכל להציל את בן המלך.

חיפשו את האבן הנדירה הזו בכל מקום, עד שהבינו שהיא נמצאת – לא פחות ולא יותר – על כתר המלך עצמו. יתרה מכך: זו האבן המיוחדת והיקרה ביותר בכתר… אבל המלך מיד הסיר את הכתר מעל ראשו, נתן אותו למשרתיו וציווה עליהם: הורידו את היהלום מהכתר, טחנו אותו, הכינו את האבקה ואת השיקוי ותנו ממנו לבני – אולי טיפה אחת תיכנס לגופו ותציל את חייו!

זהו המשל. הנמשל הוא תורת החסידות. היא אכן אבן יקרה, אבל אם צריך להציל את עם ישראל – משתמשים גם באבן היקרה הזו שמשובצת בכתר המלך.

לאחר מכן אמר המגיד ממזריץ' לאדמו"ר הזקן: "המשל שלך הציל אותי מהקפידא של רבי פינחס מקוריץ". כנראה שהקפידא של רבי פינחס כאן למטה עוררה קפידא וקטרוג למעלה, ועל ידי שאדמו"ר הזקן המשיל את המשל הזה, הוא נתן מענה למקטרגים, ונתן צידוק להמשך דרכו של המגיד ממזריץ.

כשטיפה הופכת לשיטפון

מה היה לאחר הסתלקותו של המגיד? תלמידיו עזבו את מזריץ' וחזרו אל הערים והכפרים שמהם באו?

פרופ' עמנואל אטקס: כמה מתלמידי המגיד הפכו להיות מנהיגים חסידיים. ביניהם רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי מנחם מענדל מוויטבסק, רבי אלימלך מליז'נסק ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב. הם שהו תקופה מסוימת בבית מדרשו של המגיד והושפעו ממנו, וכאשר הם חזרו למחוזות מגוריהם, הם הקימו חצרות על פי הדגם של חצר המגיד. לעומתם, אדמו"ר הזקן לא נמנה עם התלמידים הללו. הוא לא רצה מנהיגות ולא הקים חצר, אלא עסק בלימוד ובהוראה.

בשנת תקל"ז (1777) החליט רבי מנחם מענדל מוויטבסק, מנהיג החסידים ברוסיה הלבנה – אזורי ליטא ובלארוס של ימינו – לעלות לארץ ישראל, יחד עם תלמידים נוספים של המגיד ועם קבוצה גדולה של חסידים. עלייה זו מוכרת כיום כ'העלייה הגדולה של החסידים', שביססה את היישוב הישן בארץ.

החסידים שנשארו ברוסיה כתבו לרבי מנחם מענדל מכתב, בו הם ביקשו ממנו למצוא עבורם מנהיג חילופי. בתגובה, רבי מנחם מענדל ביקש מאדמו"ר הזקן לקבל על עצמו את הנהגת החסידים ברוסיה הלבנה.

כתוצאה מהשילוב של היותו תלמיד חכם גדול והוגה דעות מקורי, ובזכות כושר המנהיגות והכריזמה האישית שלו – קרה דבר מדהים: בתוך שנים אחדות הגיעו לאדמו"ר הזקן אלפי חסידים. בשונה ממנהיגים אחרים, הוא חשב שצריך להדריך את כל החסידים על פי האידאלים המקוריים של החסידות, ולהביא אותם לידי דבקות ללא פשרות. מנהיגים חסידיים אחרים באותה תקופה שמו לב שלחלק גדול מהחסידים שמגיעים אליהם חסרים הכישורים הרוחניים וההשכלתיים, וכתוצאה מכך הם היו מוכנים להוריד את רף הדרישות שלהם. אבל אדמו"ר לא רצה להוריד את רף הדרישות, הוא שאף להעלות את החסידים גבוה ככל שרק אפשר.

הרב ברוד: למעשה, אנחנו רואים כאן מהלך הדרגתי בהיקף של גילוי החסידות: הבעש"ט גילה את החסידות בנקודות מאוד מתומצתות; המגיד ממזריץ' הרחיב מעט את היריעה, אבל גם התורות שלו הן די קצרות; אדמו"ר הזקן הלך עוד צעד גדול קדימה, וביאר את דברי החסידות בצורה שיכולה להיות מובנת בשכל אנושי סטנדרטי.

הרבי מלובביץ' זי"ע הסביר שההתפתחות ההדרגתית של החסידות הביאה איתה גם קטרוג הדרגתי. כלומר: כאשר המגיד ממזריץ' הרחיב את הפצת החסידות בסגנונו, התעורר ספק בעולמות העליונים על כדאיות המהלך, ולבסוף הוכרע: כן, כדי להציל את עם ישראל שווה 'לבזבז', כביכול, אבן כל כך יקרה כמו סודות התורה ופנימיותה, כמו שתיארנו לעיל. אבל לאחר מכן, כאשר בעל התניא המשיך והרחיב את גילוי החסידות עוד יותר, ההכרעה הזו כבר לא הספיקה.

האופן שבו נהגו הבעש"ט והמגיד ממזריץ' מתאים למשל של בן המלך, שבו מדובר על טיפה אחת ויחידה שמיועדת להציל את חייו ולסייע לו לצאת ממצב החירום שאליו הוא נקלע. אבל כאשר אדמו"ר הזקן גילה את החסידות בצורה כל כך רחבה ומעמיקה, והוסיף עוד ועוד ביאורים מסודות התורה – זו כבר לא 'טיפה'; זה גילוי הרבה יותר גדול ממה שנצרך רק בשביל להציל את עם ישראל. חשוב לזכור: לאורך הדורות, תחום פנימיות התורה הועבר בשקט ובסודיות מרב לתלמיד, ורק לאנשים שהיו מוכשרים לכך. מסיבה זו, על פעילותו של אדמו"ר הזקן בגילוי סודות התורה התעוררה כבר שאלה חדשה…

הלשנה!

מרכבה שחורה ובה חיילים של הצבא הרוסי הגיעה לעיירה השקטה ליוזנה. החיילים החזיקו צו החתום בידי הקיסר ובו פקודה – לעצור את אדמו"ר הזקן ולהביא אותו לחקירה בעיר הבירה פטרבורג. האשמה: מרידה במלכות הקיסר. פסק הדין על עבירה שכזו יכול להיות הגליה למרחקים, ועלול להגיע גם לעונש מוות. איך הגיעה האשמה חמורה כזו לפתחו של אדמו"ר הזקן?

הרב ברוד: אחרי פטירתו של הגאון מווילנה, בשנת תקנ"ח (1797), תנועת ההתנגדות לחסידות – שהגר"א היה מהדמויות המרכזיות והחשובות שהיו מזוהות איתה – התעוררה מחדש. הטריגר להתעוררות הזו היה שמועה שלפיה החסידים שמחו בזמן פטירת הגאון. האמת היא שאדמו"ר הזקן, גם בזמן המחלוקת, נזהר מאוד בכבודו של הגאון, וכתב שהצטרפותו לחרם על החסידות נבעה רק מכך שהגיעו אליו עדי שקר וסיפרו לו דברים לא נכונים על החסידות והחסידים, ושהוא בטוח שהיה משכנע את הגאון בצדקת דרכה של החסידות, אם רק הייתה לו האפשרות לדבר איתו.

צריך להבין שהתקופה בה הופיע הבעש"ט, ולאחר מכן תלמידיו, הייתה תקופת משבר קשה מאוד בעם ישראל: גם משבר פיזי, אחרי פרעות ת"ח ות"ט, שהיו במידה מסוימת השואה של יהדות אוקראינה־רוסיה – כמעט לא הייתה משפחה שלא נפגעה בפרעות האלה, ועם ישראל היה מאוד שבור ומוכה; וגם משבר רוחני גדול, אחרי הפרשה של משיח השקר שבתי צבי שטלטלה את כל העולם היהודי. בעקבות זאת, כל מגמה חדשה באותה תקופה 'זכתה' לחשד גדול, שמא יש בה המשך של השבתאות וכדומה. מלבד זאת, אינטרסים שונים ומשונים גרמו לידיים רבות לבחוש בקדירת ההתנגדות לחסידות – לנפח, להגזים, לשקר ולהוציא שם רע. כך, כמה וכמה מגדולי ישראל קיבלו 'עדויות' שלפיהן החסידים סוטים מדרך התורה, עוברים על הלכות וכדומה. כתוצאה מכל המהלכים הללו נוצרה ההתנגדות לחסידות.

הוועד שהוקם כדי להילחם בחסידות החליט לעשות משהו שעד אז היה קו אדום בעולם היהודי – הם הלשינו בפני השלטונות לרעתו של אדמו"ר הזקן.

פרופ' אטקס: בחודש מאי 1798 נשלח לתובע הכללי של הקיסרות הרוסית מכתב החתום בידי הירש בן־דוד. מסתבר שלא היה יהודי כזה, ושזהו שם־עט שבא להסוות על זהותו האמיתית של הכותב, שלא ברור בדיוק מי הוא, אבל ברור שהוא מחוגי המתנגדים בווילנה. באגרת נכתב שאדמו"ר הזקן תומך – לא פחות ולא יותר – במהפכה הצרפתית, 'רחמנא ליצלן'… באותה תקופה רוסיה הייתה במחנה הפוליטי הנגדי לצרפת המהפכנית. ולא זו בלבד: עוד נכתב שם שאדמו"ר הזקן מדריך את החסידים לגנוב כסף מהוריהם ולהביא אותו אליו. ובכלל, החסידים חיים חיי הוללות… דברים נוראים ואיומים.

למה ההלשנה הייתה דווקא על אדמו"ר הזקן?

פרופ' אטקס: לדעתי, סיבה אחת – כי החסידים בווילנה קשורים איתו, הוא הרבי שלהם. סיבה שנייה – הוא המנהיג החסידי המשמעותי והפופולרי ביותר בכל אזורי ליטא ורוסיה הלבנה. לכן מכוונים את האש אליו ומאשימים אותו בכל ההאשמות.

התובע הכללי של הקיסרות קיבל את מכתב המלשינות, ושלח מכתב לקיסר עצמו. את הקיסר תופסת שורה אחת ממכתב ההלשנה: ההאשמה על עזרה למהפכה הצרפתית, והוא החליט לקחת את הדברים ברצינות. התובע הכללי פנה אל המושלים של וילנה ורוסיה הלבנה, ופקד עליהם לחקור את העניין. הם התחילו לחקור, והדו"חות של החקירות שלהם קודם כל מראים שהם לא הבינו דבר בעולם החסידי. הם כן ידעו לספר שלאדמו"ר הזקן יש סמכות אדירה ושהחסידים מצייתים לכל דבריו. מלבד זאת, הם מספרים שלחסידים יש מנהגים מוזרים, כמו של כת סודית, ושהם לא יכולים לגלות את הסודות שלהם…

האמת היא, שהחשש מפני כת סודית היה מספיק כשלעצמו כדי לעורר חשד אצל הקיסר. באותה תקופה פרחו כתות סודיות בכל מיני מקומות באירופה, והממשלה הרוסית מאוד חששה מפני דברים כאלה. לכן המסקנה הייתה לעצור ולחקור אותם, כך שיוכלו לגלות את הסודות שלהם.

ביום י"ג בתשרי תקנ"ט (1798) יצאה הפקודה מהקיסר: לעצור את אדמו"ר הזקן ואת ראשי החסידים מקהילת וילנה, ולהביא אותם לעיר הבירה פטרבורג תחת פיקוח חמור, כיאה למי שנחשד בעבירות של מרידה במלכות הקיסר.

הרב ברוד: כאשר באו לאסור את אדמו"ר הזקן, בהתחלה הוא יצא מהבית מבעד לדלת האחורית והסתתר. הוא רצה לשקול ולהרהר האם להסגיר את עצמו וללכת למאסר או לנסות לברוח. הוא הלך לאחד מחשובי החסידים שלו, רבי שמואל מונקס, כדי להתייעץ איתו.

רבי שמואל אמר לאדמו"ר הזקן את המשפט הבא: "אם רבי אתה – הרי לא יקרה לך שום דבר; ואם אינך רבי – באיזו זכות נטלת מכל כך הרבה יהודים את התענוג בענייני העולם הזה?!…" כלומר, דרך החסידות מדריכה את האדם למאוס בתענוגות העולם, לשאוף אך ורק לאהבת ה' ויראתו ולדבוק בקב"ה. ואם אינך רבי – טען כביכול רבי שמואל – והדרך הזו שלימדת לרבים לא באמת באה מתוך הצדיקות שלך, באיזו זכות לקחת מכל כך הרבה אנשים את התענוג הגשמי בענייני העולם הזה? ואכן, אדמו"ר הזקן החליט ללכת עם אנשי הצבא שבאו לאסור אותו.

הוא חזר הביתה והתכונן למעצר. בבית הוא כתב מכתב לחסידים שלו, בו הוא מחזק אותם וגם מבקש מהם בצורה ברורה – לא לרדוף אחרי המתנגדים לחסידות, למרות שהיה ברור שההלשנה הגיעה מהם.

קו פרשת המים

המרכבה ובה אדמו"ר הזקן הגיעה למבצר מבודד בעיר הבירה פטרבורג, ושם החלו לחקור אותו. לאחר נפילת הקומוניזם, בתחילת שנות ה־90 התגלו בארכיון הסנאט של הצבא הרוסי תמלילים של החקירות הללו, ובתוכם כתב־יד של תשובות שכתב אדמו"ר הזקן לחוקריו – הוא כתב בלשון הקודש, ודבריו תורגמו לרוסית.

פרופ' אטקס: אחת הטענות המרכזיות כלפי אדמו"ר הזקן הייתה שהחסידות היא 'דת חדשה'. הממשלה הרוסית לא רצתה דתות חדשות, כי באותה תקופה היו גם כתות שסטו מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית (הפרבוסלבית). בתשובות שכתב, אדמו"ר הזקן הסביר לחוקרים שהחסידות היא לא דת חדשה. מה שמאפיין אותה הוא דגש על תפילה בכוונה. תפילה בכוונה תמיד הייתה דבר מאוד חשוב ביהדות, אבל בדורות האחרונים עלו לגדולה רבנים שקנו את הרבנות בכסף מהפריץ הפולני. הם היו 'עצלנים' מבחינה רוחנית, המעיטו בחשיבותה של התפילה בכוונה ודרדרו את המצב הרוחני של היהדות, ואילו החסידות החזירה עטרה ליושנה וחידשה את התפילה בכוונה.

החקירות לא התקיימו בתוך המבצר המבודד, שהיה מוקף במים, אלא במקום אחר בעיר. לפני כל חקירה השיטו הסוהרים את אדמו"ר הזקן על גבי סירה – מהמבצר אל חדרי החקירות.

הרב ברוד: באחד הלילות קרה משהו ממש פלאי. זה היה בתחילת החודש, ואדמו"ר הזקן רצה לקדש את הלבנה. הוא פנה לסוהר שהשיט את הסירה וביקש ממנו שיעצור את הסירה כדי שהוא יוכל לקדש את הלבנה. הסוהר סירב. אמר לו אדמו"ר הזקן: "אם ארצה, אוכל לעצור בעצמי את הסירה". ואכן, הסירה נעצרה. אבל אדמו"ר הזקן לא התחיל את הברכה. הוא אִפשר לסירה להמשיך לנסוע ואחר כך שוב ביקש שוב מהסוהר לעצור את הסירה – ורק אז הוא הסכים, ואדמו"ר הזקן קידש את הלבנה.

זה בהחלט מעניין, ועוד נדבר על כך בהמשך.

בזמן המאסר, זכה אדמו"ר הזקן לביקור בלתי שגרתי. אחרי השחרור הוא סיפר שכאשר ישב בכלא התגלו אליו רבותיו מעולם האמת – הבעש"ט והמגיד ממזריץ'.

הרב ברוד: הוא שאל אותם: למה זה מגיע לי? על מה ולמה אני יושב בכלא? והם ענו לו: בשמיים התחזק הקטרוג עליך בגלל שאתה מפיץ את החסידות בהרחבה גדולה כל כך. הוא שאל אותם: אם כן, מה אעשה עכשיו? ענו לו: כיוון שהתחלת, אל תפסיק. ואדרבה – תפיץ יותר.

פרופ' אטקס: אדמו"ר הזקן השתחרר מהמאסר בי"ט כסלו תקנ"ט (נובמבר 1798) ומיד כתב שתי אגרות מאוד חשובות: הראשונה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בהתחשב בקשר הטוב שביניהם ובהיותו אחד מהמנהיגים החסידיים החשובים באותה תקופה, והשנייה לרבי ברוך ממז'יבוז'. בשני המכתבים הוא מתייחס לנס הגדול של השחרור שנעשה לו, אבל גם מדגיש באופן ברור – לא רק אני השתחררתי ויצאתי זכאי; החסידות כולה יצאה זכאית.

ההלשנה על אדמו"ר הזקן הייתה בו־בזמן גם הלשנה על כל החסידות, ומתוך רצון לטעון – כפי שכתב אותו 'הירש בן־דוד' במכתבו – שצריך לגייס את כל החסידים או לשלוח אותם לסיביר. והנה, הקיסר פסק שאין שום פגם בחסידים ובחסידות, ושאין כל סיבה למנוע מהם להתנהל לפי דרכם. אדמו"ר הזקן כותב לחבריו: זכיתי. ובזכות מה זכיתי? בזכות ארץ ישראל! הרי הוא עמד בראש מפעל ההתרמה הכספית לחסידים שיושבים בארץ ישראל. זכיתי – והנה החסידות יצאה זכאית.

הרב ברוד: ואכן, אחרי שחרורו, לא רק שהוא לא הפסיק או צמצם את הפצת החסידות, אלא להפך – הוא הרחיב אותה בהיקפים רבים עוד יותר. הרבי הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד, חילק את חייו של אדמו"ר הזקן ל"לפני פטרבורג" ו"אחרי פטרבורג", כאשר המאסר (שהיה בפטרבורג) הוא קו פרשת המים. ובאמת, אפשר לראות בצורה מאוד ברורה איך שמאמרי החסידות שלו אחרי השחרור מהמאסר מתרחבים בצורה דרמטית ובולטת מאוד.

זו, אם כן, הסיבה לכך שי"ט כסלו מכונה 'ראש השנה לחסידות', כי היום הזה הוא נקודת ציון לתחילתו של משהו חדש בעולם.

הרב ברוד: י"ט בכסלו, חג הגאולה, הוא לא רק יום שמחה על שחרורו של האיש שהוא הרבי, אלא יום שמחה על קבלת 'האור הירוק' להפיץ את אור החסידות. המציאות כיום, בה כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לפתוח ספרים, ללמוד ולהבין את המעיינות של פנימיות התורה, היא בזכות האישור שניתן ביום הזה לדרך הזו של הפצת החסידות.

תמונת הכרעה: חיבוק

דיברנו על הסיפור של המאסר והגאולה, בואו נדבר עכשיו על "פדה בשלום נפשי".

הרב מנחם דוברוסקין: הזכרת קודם לכן את הסיפור על העצירה של הסירה. אם אדמו"ר הזקן ידע איך לעצור את הסירה בכוחות שמיימיים אלוקיים שהיו לו, למה הוא הניח לסוהר להמשיך להשיט אותה ורק אז ביקש ממנו שוב לעצור בעצמו ואז ערך את קידוש הלבנה?

בשביל לענות על השאלה הזו, צריך להבין את החידוש הגדול של אדמו"ר הזקן בספר התניא, חידוש שמתבטא בשלוש המילים "פדה בשלום נפשי".

כאשר אדם חווה הפרעות ממישהו שעומד מולו, או מהסביבה שלו, ישנם כמה אופנים שבהם הוא יכול להתמודד: יש אדם שכאשר הוא מרגיש שמישהו עומד מולו ומתנגד לו, הוא מתגבר ומשתדל עוד יותר לחזק את המצב שלו, בהתקפה נגדית או בהתחזקות פנימית, העיקר לא ליפול בכיוון שאליו מנסים למשוך ולהוריד אותו. לעומת זאת, יש אופן שני, בו אדם מתנתק מהאירוע. הוא עולה לאיזו עליית גג, פורש לחיים רוחניים ולא רוצה להתמודד עם הסביבה, וחוסר יצירת הקשר עם הסביבה עוזר לו לא ליפול.

שני אופני ההתמודדות הללו הם למעשה שני צדדים של אותו מטבע: הפחד מהצד השני והחולשה של האדם גורמים לו להתקיף ולהתחזק, או לחילופין לברוח.

לעומת זאת, הדרך הפנימית שהחסידות מגלה היא – להיות מואר ומושפע מהמקום הפנימי שמאיר בתוכך, ולעמוד בכוחו מול הסביבה ומול העולם – לא להתנתק, לא להתווכח, לא להתגונן, ובטח לא להיות מושפע, אלא אדרבה: לגרום לכל מי שנמצא בסביבתך להרגיש את טוּב הטעם שבדרך שלך.

אדמו"ר הזקן מלמד אותנו שאין באמת 'צד שני' שעומד ומתנגד לנו. כל הקיום של ה'קליפות' בעולם הזה הוא רק כדי שנבוא ונהפוך אותן לטוב. לכן הוא לא הסתפק בכך שהוא יצליח לעצור את הסירה בכוחות עצמו, נגד הרצון של הסוהר; הוא רוצה שהסוהר עצמו יסכים לעצור אותה לצורך אמירת הברכה.

זו הבשורה של "פדה בשלום נפשי". המילים הללו מדברות על כל אחד מאיתנו. איך אתה מתמודד ביום־יום? איך אתה פודה את עצמך מהמאבקים? אם אתה נכנע למאבקים, נכנע ליצר הרע, או לחילופין עסוק במלחמת התשה מולו – עדיין לא הגענו לחג הגאולה.

"פדה בשלום נפשי" מנחה אותנו להכריע את הקרב באמצעות חיבוק גדול… בחסידות מבארים ש"פדה בשלום נפשי מקרב לי" – "קרב" מלשון "קירוב", שהרי במהלך הקרב הצדדים מתקרבים זה לזה. כלומר, כשאתה רוצה להיפדות ממצב מסוים, עליך להתקרב אל המקום, לדבר עם מי שעומד מולך בנעימות, להיות מלא בשכנוע פנימי עמוק – כזה שיקרין החוצה ובדרך של קירוב הדעת הצד השני ירגיש שכדאי לו להיות בצד שלך, לטובתו.

להפוך את האויב לאוהב זו לא רק טקטיקה בשדה הקרב, סוג של ניצחון מושלם; אצל אדמו"ר הזקן זה ממש היסוד של הכל. זו תשובה לשאלה למה הקב"ה ברא את העולם, ולמה יש רוע בעולם – הכול קשור ל"פדה בשלום".

הרב שניאור קץ: בעל התניא מסביר בספרו, שרצונו של הקב"ה הוא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". אין בעיה לקב"ה 'לבטש' את העולם בשתי שניות, ולגרום לכולנו לכרוע על ברכינו ולצעוק "ה' הוא האלוקים", אבל זו הכרעה שמכופפת את המציאות. הקב"ה רוצה שהמציאות תהיה מציאות, שהעולם יהיה עולם, ושאותו עולם כמו שהוא – בכלים הרגילים שלו – יכיר במציאות ה'. את הדבר הזה בעל התניא מסביר לנו בכל תורתו – במיוחד ב'שער הייחוד והאמונה', חלקו השני של התניא – שהאלוקות נמצאת בתוך המציאות הטבעית של כל מה שקיים בעולם ובחיים של האדם עצמו.

העובדה שבעל התניא אִפשר למשטר הרוסי לאסור אותו – ולא אמר איזה שם מפורש ופרח באוויר והפך להיות 'רואה ואינו נראה' – היא בגלל המגמה שהוא רוצה להחדיר בנו: העניין שלנו זה לא לשבור את העולם, להפך: "עזוב תעזוב עמו" – להרים את העולם לאלוקות, למצוא את האלוקות שנמצאת בתוך העולם. כך מתפרש בחסידות הפסוק "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" – לא שהקב"ה הוא רק א־ל של העולם, כלומר שאלה שני דברים: יש עולם בפני עצמו ויש בורא השליט ומשגיח עליו, אלא "א־ל עולם" כדבר אחד, כי אין עוד מלבדו. זה דבר שאנחנו חייבים להעמיק בו ולמצוא אותו. התכלית שלנו היא לא לשבור את הכלים של העולם או לשבור את עצמנו בסיגופים, אלא העניין הוא למצוא את האלוקות בתוך החיים היום־יומיים שלנו.

הרב דוברוסקין: לכן אדמו"ר הזקן התעקש להיות במאסר ולעבור את הקשיים, כדי שסוף־כל־סוף גם הקליפות הטמאות עצמן – כלומר: החוקרים הגויים – יסכימו שהחסידות זכאית.

כשמתעמקים בכך מבינים שזו המשמעות של הגאולה, של העתיד שאנחנו הולכים ומתקרבים אליו. הרי ביחס לגאולה נאמר בדברי הנביאים שאפילו טבעם של בעלי החיים ישתנה והם יחיו בשלום זה עם זה, "וגר זאב עם כבש". מדוע? כי כל הסכסוכים והפירודים שיש כיום נובעים מתחושת האנוכיות של הצדדים השונים, אבל כשהעולם כולו יתמלא בדעת ה', "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", יורגש ויתגלה איך הכול הולך למקום אחד. כולם ירצו לעבוד את ה', "ונהרו אליו כל הגויים" – כולם יישאבו ויימשכו לדברים.

מהסיבה הזו התגלתה החסידות בדורות שלפני ביאת המשיח. כך כבר כיום אנחנו נערכים לעידן הגאולה באמצעות תורת החסידות. היא נותנת לנו את הכלים להבין שהנפש הבהמית לא באה להילחם איתנו, היא מבקשת שנרתום גם אותה לעבודת ה'.

הרב קץ: התוצאה של י"ט בכסלו, בסופו של דבר, צריכה להיות פתח להסתכלות אחרת על המציאות ועל החיים שלנו. אם אנחנו באמת חיים כך, אז זה באמת חג שמח, כזה שמביא הרבה אור וחיות למשך השנה כולה – מה קורה מחר בבוקר בתפילה, באכילה, בשינה; מה קורה לי מול החברים שלי, איך אני חי איתם. על כך השמחה בחג הזה, והדברים הללו נוגעים באופן כללי לכל יהודי. זה לא משהו פרטי של חסידי חב"ד, של מי שאוהב חסידות, או של מי שיש לו דווקא שטריימל או כובע עם קיפול כזה או אחר. זו תורה ובשורה ששייכת לכלל ישראל.