ט בק", אומר הפתגם החסידי, "ראשי תיבות 'קדשם, ברכם טהרם'". גדולי החסידות הפליגו במעלתו של הטבק. בשונה מ"משקה" או מאיזה מאכל טוב שמעורר את הנפש, טבק הוא "אוכל נפש" בלבד, דבר שרק הנפש נהנית ממנו.
עלילות רבות נקשרו במקטרת של הבעל שם טוב, עד כדי כך ששׂרים גויים חשקו בה וניסו לגנוב אותה. הבעל שם טוב עצמו נסע מרחק גדול, כך אומרת האגדה, בשביל להדליק מקטרת של תלמיד חכם אחד ובכך לזכות במצוות שימוש תלמידי חכמים. גם רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מקטר במקטרת שלו, וציין פעם אחת, לאחר כליאת בעל התניא, שעם המקטרת שלו הוא יכול להעלות את כל פטרבורג באש. ידוע שגם רבי נחמן מברסלב היה מעשן במקטרת, אך בשלב מסוים משך את ידו מעיסוק זה והורה לחסידים לעזוב את הטבק ולעבוד את ה' ללא שום מחיצות ואמצעים. ספר "טעמי המנהגים" אף ציין שעשב הטבק היה חשוב אצל הצדיקים כמו קטורת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והתבטאות זו הפכה לנקודת מחלוקת חריפה בין החסידים לבין המתנגדים, שראו בעישון דבר מגונה.
לא צריך לשבור
כיוון שבשבת לא מעשנים, נפוץ המנהג להריח טבק מתוך קופסה. בחצרות האדמו"רים והגבירים היו שהשתמשו בקופסאות כסף שעליהן היו פיתוחים בצורת המשכן או מפת ארץ ישראל. הרבי מבעלז הטעים את מנהג הרחת הטבק בשם הבעל שם טוב בכך שבכל ימות השבוע נותנים לעניים צדקה בממון, ובשבת נותנים להם להריח מתוך קופסת טבק מהודרת ובזה יוצאים ידי חובת מצוות צדקה בשבת. יש שנהגו להריח ולתת לאחרים להריח את הטבק לפני התפילה, משום צדקה ומשום "ואהבת לרעך כמוך", ויש שנהגו להריח את הטבק בעת תפילת "נשמת כל חי", כדי לרמוז שעיקר ההנאה בשבת היא לנשמה.
לכל אדמו"ר היה עניין מיוחד בקופסת הטבק שלו. המגיד ממזריטש השתמש בקופסת טבק לבנה משנהב בתוך שאר תשמישיו הלבנים כדי להורות על חסד. בעל התניא קיבל מאחד מחסידיו העשירים קופסת טבק מבריקה מכסף מזוקק. בגוף הקופסה השתמש האדמו"ר כדי לשמור את הטבק, בעוד שבמכסה השתמש כראי בעת הנחת תפילין של ראש. על הפרדת שני חלקי הקופסה הסביר ה"צמח־צדק", כי בעל התניא לא שבר את הקופסה אלא הוציא את הציר המחבר ביניהם, מכיוון שבכדי לשעבד את המוח לעבודת ה' (כפי שמרמזות התפילין של ראש), לא צריך "לשבור" כלום, אלא מספיק להבדיל בין צרכי הגוף לצרכי הנשמה.
חלק מקופסאות הטבק נותרו ירושה משנים קדמוניות. הרבי מבוהוש היה נוהג להניח את המטבעות שנתן לברכה בקופסאות עתיקות של רבי ישראל מרוז'ין ושל ה"אוהב ישראל" מאפטא, כדי שיתפסו מעט מן הריח שהריחו הצדיקים. גם בסערט־ויז'ניץ נהוג להריח בימים הנוראים מתוך קופסאות טבק עתיקות של האדמו"רים ה"אהבת ישראל" וה"מקור ברוך".
מבגדי כהונה ועד בגדי ישמעאל
האבנט החסידי ("גארטל") משמש באופן פשוט לקיים את דברי הגמרא (שבת דף ט) שיש לאזור את המותניים בעת התפילה משום "היכון לקראת אלוקיך ישראל", כעומד לפני המלך. כמו כן, ידוע הטעם "שלא יהא לבו רואה את הערווה" (ברכות דף כד). השולחן ערוך פסק שיש לאזור אבנט נוסף בשעת התפילה, אפילו למי שיש לו כבר אבנט. טעמים נוספים ללבישת הגארטל מובאים בשם ספר חסידים: כשאדם עומד להתפלל הוא נראה זריז יותר בעת שהוא חוגר את האזור במותניו.
המסורת החסידית שהדגישה את חשיבות התפילה, הדגישה גם את חשיבות הגארטל כאביזר נלווה לתפילה. בגמרא מבואר שהכהנים לבשו אבנט בעת עבודתם במקדש, כנגד הרהורי הלב, ולכן חסידים רבים הקפידו בעניין גם בתפילה, המקבילה לעבודת הקורבנות. ההפרדה שעושה הגארטל בין המוח והלב ובין הצד התחתון של האדם, מורה על הפרדה בין הקודש לחול. הגארטל הפך להיות לבוש חגיגי, ונהוג בחלק מן החסידויות ללבוש אותו לא רק בעת התפילה, אלא גם לאורך כל ימות השבת והחג, שכן לבישת הגארטל עצמו מעוררת תחושת חגיגיות וחשיבות. רבי מנחם מנדל מפרמישלאן, תלמיד הבעל שם טוב, נהג לחגור את הגארטל דווקא לפני הסעודה ולא לכבוד התפילה. כששאלוהו תלמידיו על מנהגו התמוה ענה להם: "אנו לובשים גארטל כדי שנשים לבנו לכך שהתפילה תהיה "בלתי לה' לבדו", אך את זאת כל תינוק יודע. אולם, אנשים לא שמים את לבם שגם הארוחה צריכה להיות לשם שמים, ולכך נדרשת הכנה מיוחדת…".
ישנן שיטות שונות במנהג הגארטל. ככלל, כולם עשויים משי מטעמי סוד או מחשש לשעטנז. עם זאת, הגארטלים שונים באריגה שלהם, בעובי, בצורת הקשירה ובמניין החוטים שלרוב הוא בעל משמעות סמלית כלשהי. חלק מחסידי ירושלים בני היישוב הישן חוגרים למותניהם אזור משי ערבי עם פסי שחור־לבן המזכירים את דוגמת ה"כאפייה". מלבד היות אותו לבוש חשוב בעת עליית החסידים, תירצו החסידים הירושלמים את המנהג בכך שהערבים לא שינו את לבושם אלפי שנים, ומן הסתם הם לובשים את אותו לבוש שהלביש אברהם אבינו את בנו ישמעאל. מתברר שחוץ מסידור ושטיבל, צריך בשביל עבודת ה' גם את ה"לחיים" והקוגל.
