כשלושים אמהות בעלות תשובה ובנותיהן התכנסו בשבוע שעבר ליום פתוח ראשון מסוגו, שהתקיים באולפנה בגבעת וושינגטון. הבנות הנרגשות הגיעו על מנת לבדוק את מה שאולי ייתן סופסוף מענה למצוקתן – העדר מקום לימודים מתאים ל'מגזר' בעלי התשובה.
"בהחלט אפשר להגדיר את קהילת בעלי התשובה כ'מגזר' בפני עצמו, שכן הם לא שייכים באופן טבעי לשום חברה הקיימת כבר" אומרת הדסה עובד, המרכזת את פרויקט הנשים של קהילת 'נטיעות', קהילתו של הרב עודד ניצני ממעלות, 'חוזרות עם תשובה' וכן בעלת תשובה בעצמה מזה עשרים שנה.
עובד היא שותפה פעילה בפיתוח ובהעצמה נשית של מאות בעלות תשובה מקהילות שונות בארץ, ובשנתיים האחרונות היא מלווה את הרב מרדכי ורדי, רב בית הספר לקולנוע 'מעלה', שהחליט לצלם סרט דוקומנטרי על קהילת נטיעות. בעלי תשובה רבים מצאו לעצמם השתייכות חברתית ואינם מחפשים הגדרה חברתית חדשה, ובכל זאת רבים אחרים נמצאים עדיין בתהייה ובחיפוש דרך.
"המכון לחקר ישראל בשיתוף הג'וינט, ערך מחקר מקיף וגילה שכישורי ההשתכרות של בעלי התשובה נמוכים מאוד. נתונים מדאיגים נוספים מצביעים על כך שבדור השני של בעלי התשובה, בכל משפחה יש ילדים שנשרו בדרך וכן שהילדים תפסו כיוון שונה מההורים. נחשפנו לקיצוניות גדולה ומנעד דתי רחב בתוך המשפחה. בעקבות הנתונים האלו, ראיינתי נשים רבות שחזרו בתשובה וזיהיתי שיש לנו מכנה משותף רחב. החלטתי לנסות להפיק ערבים לנשים, בהם נוכל להיפתח ולדבר על הקשיים ועל ההתמודדויות מחד, ולחפש פתרונות פרקטיים מאידך" היא מספרת.
ספרי על נקודות שעלו במפגשים האלו.
"רבות ציינו שהיחסים בתוך המשפחה לא מתנהלים על מי מנוחות. יש במשפחות רבות מערכת יחסים לא טובה ולא חיובית עם ההורים של בעלי התשובה, שהם הסבא והסבתא למעשה. בעבר ניתנו הדרכות להתרחק מהמשפחה החילונית ולא לחשוף את הילדים כדי שחלילה לא יתקלקלו… דווקא מתוך כך יצאו תקלות גדולות. למדנו שכבעלי תשובה אנחנו חייבים להירגע וללמוד לפתח מערכות יחסים תקינות עם הורינו. לאהוב אותם יותר ולהעריכם על מה שקיבלנו מהם".
ואז הגעתן לדבר על חינוך.
"יש חסר בתחום. תלמודי תורה לבנים דווקא הלכו והתמסדו וכיום יש מוסדות מותאמים, אבל מסגרות לבנות לא היו עד היום. רוב הציבור שאני מדברת עליו שלח עד היום את בנותיו לסמינרים חרדים או לחינוך חרדי פתוח, אבל הבנות לא הרגישו 'בבית' אף פעם. היו מקרים לא נעימים של הקנטות וחיפשו אותן בפינות.
"גם באולפנות הן לא בדיוק מסתדרות, מכיוון שהן מגיעות מבית ספר יסודי חרדי ויש להן פערים לימודיים גדולים יחסית וגם סולם הערכים שונה. הן לא מגיעות מבתים ששמים את הדגש על הצלחה והישגיות, אלא מבתים בהם מעודדים דברים כמו יצירה, רוחניות, חיפוש, בנייה עצמית ועבודת ה'".
לתוך הוואקום הזה, ניסה להיכנס הרב ורדי עם הצעה חדשה ומעניינת.
"לפני כשנתיים התחלנו לצלם סרט דוקומנטרי על תנועת התשובה בארץ היום ולאט לאט הלכנו והבנו שיש לקבוצה הזו ישות עצמאית" מספר הרב ורדי. "אנשי 'נטיעות' הם דוגמה לכך שבעלי תשובה יכולים לקחת חלק פעיל בחיבור וגישור בין עולמות. יש להם איכויות של חיפוש והעמקה גם בשאלות חברתיות וגם בשאלות דתיות. המהלך הזה מעניין אותי ולכן בשיתוף פעולה אתם אני עורך עליהם סרט. אחד הקשיים שצפו לא אחת במהלך הצילומים, הוא הקושי של הדור השני של בעלי התשובה להיקלט במסגרות חרדיות.
"מאחר והייתי שותף בהקמת המסלול המוזיקלי 'הללי' בתוך האולפנה הקיימת 'ישי' שבגבעת וושינגטון, החלטתי לנסות לתווך בין הנהלת המקום לבין הקהילה הזו. אני מאמין שבעלי תשובה צריכים מוסדות משלהם ואני רואה חשיבות בכך שהם יסללו בעצמם את הדרך החינוכית שלהם. בעלי התשובה שפגשתי במהלך הצילומים, הם אנשים עמוקים מאוד, חושבים, עובדים, אנשים עם איכויות מפתיעות אז למה שהם לא ינהלו בעצמם את חינוך ילדיהם ויביאו אותם אל המקום הנכון מבחינתם? בעיניי זה אך מתבקש ואני גם רואה כאן מהלך חברתי שישפיע על כל החברה הישראלית".
ולמה לא להטמיע את הבנות בתוך כיתה של דתיות לאומיות?
"בשלב זה של חייהן, יש להעצים את הנערות האלו ולבנות להן עמוד שדרה וזהות מגובשת משל עצמן. אני בטוח שמאוחר יותר בחייהן הן יצאו וישפיעו מתוך עולמן".
אתה מקנא בהם?
"לפעמים כן. אנשים אמיצים שעשו מהלכים דרמטיים, יש בהם הרבה גבורה ועומק. מצד שני יש שם ניסיונות לא פשוטים. המילה 'לקנא' היא לא נכונה בעיניי, אבל אני בהחלט יכול להיתרם מהם והם מעשירים אותי".
דפנה להב, אמא של רבקה העולה לכיתה ט', מרגישה שיש בפתיחת הכיתה הניסויית באולפנה, בשורה חדשה לציבור בעלי התשובה. על אף גילה הצעיר, בתה כבר עברה מספר מוסדות בחייה בשל נסיבות החיים. "התחלנו את דרכנו בביתר עילית עם קהילתו של הרב עודד ניצני. שם היא הספיקה ללמוד בבית ספר של הקהילה עד כיתה ג'. לאחר מכן עברנו כולנו למעלות עם הקהילה ואז היא עברה לבית־ספר יסודי בכרמיאל שהיה שייך לזרם הליטאי, כיוון שזה היה הכי קרוב למה שרצינו להעניק לה, אך האמת היא שלילדים של בעלי תשובה אין מסגרות רלוונטיות עדיין. לבנים נפתח תלמוד תורה ייעודי עד כיתה ח' אבל הבנות לא מצאו את עצמן. בבית הספר היסודי זה לא כל כך נורא, אבל כשצריך להכריע ולבחור מוסד המשך – תיכון, הרבה בנות נופלות בין הכיסאות. בכיתה ז' בתי עברה לאולפנה דתית־לאומית וגם שם הן לא כל כך התמזגו. המוסדות היו מצוינים אבל הבנות פשוט לא מצאו את מקומן. הפערים גדולים מדי".
"בכל מוסד בו למדנו היו לנו חברות ומצאנו עם מי לבלות וללמוד" מוסיפות רבקה, בתה של דפנה, ודבורה חברתה, "אבל תמיד ניסו להגדיר אותנו והיו לנו המון וויכוחים אידאולוגיים עם הבנות בכיתה. כשלמדנו בציבור הליטאי נשאלנו – 'רגע, אתם חרדים או לא?' כשהשבנו שכן, תמיד השאלה הבאה הייתה – 'אז למה אמא שלך לא מכסה את הראש עם פאה? ולמה אבא שלך בלי חליפה?' כל מיני הגדרות חיצוניות כאלו וקודים של לבוש שבעולם שלנו הם לא מאוד משמעותיים. ה' הוא אבא טוב מבחינתנו, וזה הכל. העניין הוא שכשאת מגיעה להורים עם שאלות כאלו, גם הם לא ממש יודעים לענות.
"לאחר מכן כשעברנו לאולפנה השייכת לזרם הדתי־לאומי, הכילו אותנו שם יותר אבל גם שם היינו עוף מוזר וכינו אותנו 'הברסלבריות', ומצד עצמנו הרגשנו שלא התמלאנו בחיות מספקת כפי שחיפשנו".
מה אתן מחפשות בעצם?
"אנחנו רוצות לבחור בעצמנו את הדרך שלנו בעבודת ה' ולא מספיק לנו שההורים שלנו בחרו בזה. ההורים שלנו נורא זהירים אתנו, הם חוששים שנעשה את הטעויות שהם עשו ולכן הם מאוד מבוהלים ומגוננים. ההורים התקרבו לה' מתוך התלהבות ודבקות גדולה ואנחנו רוצות להרגיש שאנחנו בוחרות בעבודת ה' ומתלהבות בעצמנו, לא כי ככה אמא אמרה לנו. ביום הפתוח הרגשנו שפה משותפת עם כל הבנות שהגיעו, זיהינו את אותו רצון אמיתי וכנה לחפש עומק ומשמעות, דיבורי נשמה ורוחניות. מישהי אמרה שם משהו ואני קפצתי ואמרתי לה – 'וואו גם אצלנו זה בדיוק ככה'… זה טוב מאוד שסופסוף נמצא את השפה המדויקת שלנו".
רבקי, תלמידה נוספת העולה לכיתה ט' מזדהה עם התחושות: "עד היום נדדתי בין כמה מסגרות ולא ידעתי מה אני. חרדית? דתית־לאומית? כעת פגשתי לראשונה מסה של בנות שהן כמוני. עם אותן מחשבות ואותם לבטים".
קרני, אימה של רבקי, מבקשת להסביר את התחושות של הבנות:
"חשוב להבין שבעלי תשובה אלו לא אנשים שחזרו בעבר בתשובה, אלו אנשים שכל הזמן מחפשים תיקון ורוצים להגיע למקום של גאולה. אנחנו קצת מרוכזים בעצמנו ויוצא שדור הילדים הוא הקורבן של כל הניסוי והטעייה שלנו – ההורים. רבקי היא בתי השמינית ועברנו כל כך הרבה גלגולים ומוסדות חינוך עם ילדינו. כל אחד מהם מברר אותנו עוד קצת. זו פעם ראשונה שאני מרגישה שהולך להיות לה מענה שתפור למידותיה".
"הערכים עליהם מחנכים בציונות הדתית הם נפלאים אבל לא תמיד הם מה שאנחנו מחפשים להעניק לבנותינו" מוסיפה דפנה. "אלו בנות עם תביעה רוחנית גדולה, עם רצון לעבוד את ה' בכל לב, עם חיפוש רוחני מעמיק יותר. אני יכולה להבין את הבת שלי ואת הקושי שלה ומקווה שמצאנו פתרון".
מיה בשן, אשת חינוך למעלה מעשרים שנה שאף כתבה ספרים העוסקים בחינוך ועובדת עם בני הדור השני לבעלי התשובה, מברכת ומעודדת את המסלול החדש:
"שאלת החיפוש וחוסר הזהות בקרב בני הדור השני לבעלי תשובה הוא דבר מוכר. לדעתי אם נמקד את 'הבעיה' שחשים בני הדור הזה, הוא שלחרדים מבית יש כלים רבים לעבודת ה' ולחיי תורה ומצוות. לבעלי התשובה יש אורות רבים. אלא שלדור השני של בעלי התשובה, אין לא את הכלים ולא את האורות… המטרה היא לעורר את הרצון של הבנות האלו. לגרום להן לרצות ולהתקרב ולחפש. להדליק להן את הלב זו העבודה. ומבחינתי לעורר את נקודת הרצון זה על ידי לימוד חסידות.
"אני מאמינה שהבנות האלו הן הסיירת של הקדוש ברוך הוא. המשימות שלהן הן מיוחדות, יש להן לב בוער כמו אש, רק צריך לתת להן אמונה, דרך ודלק. כי אלו ילדות שלמדו כבר בבית השתוקקות מה היא.
"אני חושבת שלא צריך להתעכב אתן על לבוש ועל אורך הגרביים, אבל גם לא לוותר להן על העומקים הרוחניים שהן מסוגלות להגיע אליהם. בעזרת סיפורי צדיקים וכלים של עבודת ה' במתיקות, אפשר להפוך אותן לחלוצות המסלול, כי הן סוללות דרך ראשונית לדור שלם שיגיע אחריהן.
"אלו בנות שחוו בלבול וחיפוש של ההורים בהרבה מקרים. לפעמים ההורים עושים שינוי ומחליפים קהילה או מחליפים רב באמצע החיים. בשונה מבנות שמגיעות מבית דתי, וראו רוב חייהן את אותה מציאות יציבה וקבועה".
פייגי בהר, המדריכה החברתית של בנות המסלול, היא עצמה בת לבעלי תשובה. פייגי נישאה בגיל שבע עשרה והיא כבר אמא לשני ילדים. לדבריה היא חושבת שהנישואין היו מפלט מהסמינר שלא התאים לה, ולא כך הדברים אמורים להיות.
"כמי שחוותה בדיוק את חוסר האונים שבחוסר ההגדרה ובלבול הזהויות שיש לעתים לבעלי תשובה, אני חושבת שיש כאן בשורה של ממש. אני רואה שליחות לעבוד עם הבנות האלו ולהעניק להן את המסלול האידאלי עבורן, שמתאים להן וייתן להן מקום בעולם.
"בשנים האחרונות ילדי הדור השני של בעלי התשובה תובעים 'זכות קיום' מצד מי שהם. אני כבר מרגישה איך אני חוזרת לתסביך הזהות הזה עם ילדיי שלי. בתי בת הארבע קיבלה תשובה שלילית מגן בקהילה חרדית אליו ניסינו להתקבל, ואני בהחלט חושבת שהגיע זמן למהפכה בעניין הזה. לא יכול להיות שנחזור שוב ושוב למקומות האלו בהם אנחנו 'לא פה ולא שם'".
אילו אתגרים חינוכיים את צופה?
"בגיל הזה ובפרט בקרב האוכלוסייה הזו, המקום של חיפוש הזהות העצמית מעסיק מאוד את הבנות. זה גם משהו גנטי לדעתי, שכולנו ירשנו מהורינו – הרצון להגיע לאמת, לחפש, להתלבט. לענות תשובות באמונה לבחורות צעירות שמחפשות דמות רוחנית וסמכותית, זו מתנה עבורי. מבחינת מדדי הצלחה, חיבור בין הבנות ויצירת לכידות קבוצתית ייחשבו כהצלחה מבחינתי כי הרבה בנות מרגישות קצת בודדות במסע הזה".
הרב אריה גברא, ראש אולפנת גבעת וושינגטון, רואה בניסיון פתיחת המסלול הזדמנות לכלל תלמידות האולפנה לתרום ולהיתרם מהשילוב. "הרציונל הוא ליצור מסגרת קטנה בתוך מסגרת האולפנה הכללית, שתהיה מותאמת לאוכלוסייה הייחודית של בעלי תשובה עם אפיונים מיוחדים שלהם. מתוך הבנה והכרת המורכבות של בעלי התשובה, ניסינו להתאים להן צוות חינוכי מותאם, עם נגיעה חסידית ונטייה לחיפוש ולבירור כפי שמתאים לבנות אלו.
"האולפנה היא כלל ישראלית ומכילה בתוכה מגוון רחב של ציבורים, אנחנו שמים כאן דגש על השלמת הפערים הלימודיים ועל העולם התורני ומוכנים להרים את הכפפה ולקבל בנות כאלו.
"החיבורים יהיו מעניינים. מצד אחד הן יצטרכו להשתלב במארג של האולפנה, ומצד שני הן מגיעות מחינוך טיפה שונה. אנחנו רואים ערך עליון בשילובן ונשמח להיתרם מהן".