יעקב שורשו הוא מבחינת עולם התיקון, ושורשו של עשיו הוא מבחינת עולם התוהו. והאורות דתוהו הם גדולים מאוד, ולא יכלו להתלבש בתוך הכלים. ונסתלקו האורות מהכלים והן בחינת מקיפים. והכלים נשברו ונפלו למטה. לכן היה עשיו שלמטה – רשע, אבל מצד שורשו במקיפים דתוהו הם למעלה מהאורות דתיקון. והנה יעקב חשב שעשיו נתברר כבר וחזר לשורשו הנעלה – בחינת המקיפים דתוהו שלפני התיקון. לכך שלח יעקב מלאכים לפניו – לפניו ממש, דהיינו אל בחינה שלמעלה ממנו במדרגה אל עשיו אחיו שעירה… ותשובת המלאכים הוא כך, שעם היות שמחמתך ראוי ונכון מאוד שיומשך אליך מבחינת המקיף דתוהו, מאחר שנמצא בך השלימות של התיקון, אבל מה לעשות שהמניעה היא מצד עשיו אחיך, שהוא עדיין למטה בבחינת שבירה ולא נתברר עדיין כלל, ואם כן איך ישפיע לך משרשו המקיף דתהו מאחר שהוא בעצמו עדיין למטה… ומעתה ידע יעקב שאי אפשר שישפיע לו עשיו משרשו את המקיף דתהו אשר הוא מבקש מאחר שהוא בעצמו למטה. ואין עצה אלא רק שימשיך יעקב בעצמו את המקיף
[תורה אור, פרשת וישלח, ד"ה וישלח, כד, ע"א]
יעקב ועשיו – תוהו ותיקון
יעקב מבטא את עולם התיקון, ועשיו את עולם התוהו, והיחס ביניהם הוא היחס שיש בין שני העולמות: העולם של שבירת הכלים כנגד העולם השלם כפי שהוא צריך להיות.
בעולם התוהו – העולם שלפני המציאות שלנו – כל המציאויות המושלמות נמצאות זו לצד זו בטהרתן, בתכלית השלמות והקיצוניות, אך בלי יכולת של התמזגות זו בזו, ומשום כך כל אחת מהמהויות בעולם התוהו – "המלכים של התוהו" – נופלת ונשברת. הבסיס והרקע בספרי קבלה למושגים הללו של 'מלכי התוהו' ושל 'שבירת הכלים', הוא המלכים אשר מלכו בארץ אדום הנזכרים בסוף פרשת וישלח, שעל כל אחד מהם נאמר "וימלך וימת" – הם לא יכולים להחזיק מעמד, ולכן כל ההיסטוריה שלהם היא היסטוריה של "וימלוך וימות".
ההבדל המהותי בין התוהו לתיקון הוא שבעולם התוהו יש 'אורות מרובים וכלים מועטים', ואילו בעולם התיקון יש 'אורות מועטים וכלים מרובים'. עולם התוהו הוא עולם גבוה במדרגה ויש בו אורות עליונים וכלים עליונים, אלא שאין בו פרופורציה נכונה בין האור והכלי ולכן הכלי נשבר. האור מרובה מיכולתו של הכלי להכיל אותו. ולכן הכלי מתפוצץ, כאשר הוא לא יכול להכיל יותר את האור שהוא מכיל. במציאות שלנו מוצאים לא פעם שההשפעה שנמצאת בפנים לפעמים יותר גדולה מכוחו של הכלי להכיל אותה, ואז הכלי איננו יכול לכלכל, להכיל את מה שהוא צריך להכיל, ומשום כך הכלי נשבר ומתפוצץ.
אחת הצורות המופשטות של היחס בין אורות וכלים היא ניסיון לצמצם רעיון גדול שאין לו מילים לכדי יצירה מילולית. במקרה כזה חוסר היחס בין האור והכלי, בין התוכן והצורה, שובר את המערכת כולה, והיא נעשית בלתי-יציבה. בעולם התוהו לא רק שהספירות אינן יכולות לשאת זו את זו, אלא כל ספירה אינה יכולה לכלכל את עצמה. היחס בין האור והכלי הוא יחס כזה שהכלי מתחת ליכולת לשאת את מה שהוא צריך לשאת בו, את הקיבולת, ומשום כך הוא מתפוצץ.
קורה לפעמים שאדם עובר חוויה שהיא מעבר ליכולת הקיבול שלו, ואז באה התפוצצות פנימית. אפשר לראות את זה, למשל, אצל אמנים, אדם שיש לו איזה רעיון יצירתי יותר רחב מאשר כוח ההבעה או כלי ההבעה שלו, ואז יוצא מזה אסון של יצירה. לפעמים אפשר לראות שבהתחלה היה שם איזה רעיון; אבל היוצר פשוט לא יכול היה לבטא את עצמו, ואז נוצר גמגום, ואחר כך נוצר משבר של הנפש, והיצירה מגלמת לבסוף רק את השברים של היוצר.
שבירת הכלים
כאשר אור איננו יכול להיות יותר בתוך הכלי, למצוא את ביטויו בתוך המציאות, הוא נמצא מעבר לה. המציאות של הכלי יכולה להכיל אותו רק כמציאות שאין לה ביטוי פנימי, כהשפעה שהכלי איננו יכול להכיל אותה – אור מקיף. האור כאילו מנסה להידחס לתוך הכלי, והכלי מנסה להכיל בתוכו אור שהוא מעבר להשגה שלו, ואז הכלי נשבר ומתפוצץ לשברים, והאור מתפזר לניצוצות.
השברים של הכלים ממלאים את כל העולמות. חומר הגלם של העולם שלנו הוא במובן מסוים שרידים של הכלים השבורים של עולם התוהו, ועכשיו צריך להדביק אותם. הרסיסים של התוהו ממלאים את העולם, נמצאים בתוך עולם התיקון – כל אחד במדרגה שלו – וכיוון שהם כלים שבורים, הם אינם משמשים יותר למטרה שלהם, כמו שכל כלי שבור איננו יכול לשמש יותר. בדיוק כמו שקורה שאני לוקח כלי שהייתה בו תועלת גדולה ושובר אותו לרסיסים, וכעת הם רק שברי כלים ולא מהויות שלמות; זה מה שקורה בנפילה של האור הגדול ששובר את הכלי.
הכלי השבור איננו נשאר כלי ריק שאיננו משמש עכשיו לשום דבר, אלא נעשה כעת למכשול. האיש שחווה אור של חוויה עצומה, ועבר את המשבר הזה של שבירת הכלים, הוא כעת לא רק מישהו שהתרוקן, אלא מישהו מבולבל, או גרוע מכך – משוגע.
לתקן את התוהו
התפקיד של עולם התיקון הוא לבנות מערכות ולייצר מבנים, ולכן ההוויות שבתוכו משולבות וממוזגות זו בזו. רק כך נוצר מבנה חזק ויציב. אבל חלק מהמטרה של עבודתנו בתוך עולם התיקון – היא להדביק מחדש את שברי הכלים של עולם התוהו שנמצאים בעולם התיקון. למה זה קשה? כי השרידים הללו מקיימים את התכונה החד-מימדית של התוהו, ולכן גם בתוך עולם התיקון הם נותרים שרידים ורסיסים של תוהו שיש להם עוצמה אדירה שאי אפשר להכילה. כל מי שנתקל ביצר הרע, רואה עד כמה מדובר על הוויה שיש לה הרבה כוח, לעומת היצר הטוב שהוא נחמד, מתון וממוזג. היצר הרע מסוגל לשבור בדרך פשוטה כל מיני מבנים, להרוס שנים של תיקון על ידי פעולה קלה שפוגעת בעוצמה של תוהו.
אחת השאלות שכמעט כל מפרשי המקרא נוגעים בה, היא מדוע יעקב שולח שליחים לעשיו? ברור שיעקב חושב שוב על מאבק הבכורה. עולם התוהו הוא בכור מבחינת הזמן ומבחינת העוצמה שלו, אבל הוא עולם שבור, ועולם התיקון בא אחריו על מנת לתקן אותו. יעקב שולח מלאכים לעשיו, כדי לנסות ולשתף פעולה עם התוהו. עולם התיקון איננו עצום וחזק וחד-משמעי כמו עולם התוהו, אבל הוא עולם יציב שיכול לבנות ולְהִבנוֹת ולהמשיך את עצמו. ברגע שעולם התיקון משלים את הכלי, הוא יכול להכיל את כל העוצמה שנמצאת בתוך התוהו, ואז נוצר דבר שמעולם לא היה, שהוא בעצם למעלה גם מהתוהו ולמעלה מהתיקון. בדרגת המציאות הנוכחית של עולם התיקון, הוא עולם הבנוי על הגדרות ועל גבולות, אבל חסרה לו העוצמה שיש לעולם התוהו, ובשלב מסוים, עולם התיקון משלים את התיקון, וסבור כי הוא מסוגל להכיל עוצמות בתוך הכלים הרחבים והמשוכללים שנבנו בתוכו.
אם יעקב ועשיו היו יכולים להיות יחד, הם היו מסוגלים להביא את העולם לשלמות, אבל בפועל המלאכים חוזרים עם המסר: "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו". עשיו עדיין מוקף בארבע מאות כוחות של רוע ושל הרס, דינים קשים שמקיפים אותו מסביב, ואי אפשר עדיין לתקן אותו. כשעשיו הולך עם הלוחמים הללו, יעקב מבין שאין אפשרות של שיתוף פעולה, והוא לא יכול לסמוך על עשיו שיסייע לו, אלא עליו לעשות את התיקון בעצמו.
עולם התיקון יכול להגיע אל השורשים הפנימיים של עולם התוהו, אבל כל זמן שהרע רוצה להישאר במהותו, עולם התיקון לא יכול לקבל ממנו או לשאוב ממנו. מישהו פעם שאל את השאלה הזו בדרך אחרת: מדוע כשהטהור נוגע בטמא הוא נטמא, ולא להיפך – שהטמא יטהר? עולם התיקון בעצם פועל רק בגבולות מסוימים, ויכול לפעול רק בתוך התחומים הללו, ולא יכול להגיע מעבר לזה, אל התחום של הרע, אם הרע לא נשבר ומשתנה מתוכו.
מה אומר בסוף יעקב לעשיו? "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" [בראשית לג, יד] – יום אחד אני אבוא לבקר אותך בשעיר. מתי? על כך נאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" [עובדיה א, כא] – ניפגש שוב כאשר יגיע העולם לתכלית השלמות, אך בינתיים – נפרדים, ויעקב יאלץ ללכת לבדו ולתקן את התוהו בעצמו.
[בעריכת אוריאל סגל]
הקטעים באדיבות ישיבת תקוע ומרכז שטיינזלץ
