עיקר האכילה להיות כי מן המאכל נעשה חלב ודם. והדם הוא הנפש, חיות האדם, שמקבל הכבד הדם מן המאכל ושולח ללב ולמוח. ועל ידי זה מתעלה המאכל, שנעשה ממנו לב ומוח האדם. ועל ידי זה מתחזק לבו ומוחו בעבודת ה' שבלבו, בהתלהבות כרשפי אש, שנעשה בכח האכילה, שבלא אכילה היה מתחלש. וגם מוחו נעשה חזק להתבונן בגדולת ה' וזהו ענין בירור, שמן המאכל נעשה אדם. אך כל זה הוא בימות החול… אבל האכילה שבשבת היא האכילה היא יותר עליונה, "וקראת לשבת ענג" ]ישעיהו נח, יג], המשכה מלמעלה, לשובע נפשו מחמת המאכל, כמו שהוא בשרשו למעלה… שמה שנעשה מלמטה למעלה על ידי בירור, כמו בימות החול, יש בו פרש. שהוא פסולת שהמובחר שולח ללב ולמוח והפסולת יורד למטה בקרביים ובני מעיים. אבל בשבת, שהוא נעשה מלמעלה למטה, אין בו פסולת כלל
[תורה אור, פרשת חיי שרה, ד"ה יגלה לן טעמיה, דף טו ע"ב]
אכילה
אכילה היא פעולה של בירור ושל תיקון. בתוך קרביו של האדם מתרחשת פעולה של בירור: יש חלקים באוכל שהגוף איננו מעכל אלא פולט, ויש חלקים ההופכים בסופו של דבר לחלק מהאדם.
אבל מה מעניק לאדם את ההצדקה לאכול פרה? ההצדקה קיימת רק כשאדם יכול לטעון שיש עילוי לפרה על ידי שהפרה הופכת להיות אדם. כשהדבר הנאכל הופך להיות אדם הוא נעשה לחלק מן האדם, ומשמש את האדם לשכלול היכולות הייחודיות לאדם – מחשבה, דיבור או מעשה שאין מי שמסוגל לעשותם מלבד האדם. ההצדקה של האדם האוכל, נסמכת אפוא על כך שהוא מתקן איזה דבר ומעלה אותו למדרגה גבוהה יותר, ועל ידי זה הופך את הצומח או את החי לחלק מן האדם. אבל אם האדם איננו מתנהג כאדם אלא כפרה, איזו הצדקה יש לו לאכול את הפרה המסכנה?
כשאדם אוכל כראוי הוא נקרא: "צדיק אוכל לשובע נפשו" [משלי יג, כה]. מי שאוכל לשובע נפשו מברר את המציאות הגשמית על ידי שהוא לוקח את המאכל ומוציא ממנו את התמצית המועילה לנפשו. במונחים של תורת הסוד, "הניצוץ הקדוש" שיש במאכל עובר אל האדם. התפקיד של הבירור שעושה האדם הוא להוציא את הניצוץ הזה שנמצא בחתיכת לחם או בבשר, השבוי בתוך החיטה או בתוך הפרה. התפקיד של המאכל בימות החול הוא לחזק ולהבריא את האדם כדי שיוכל להמשיך ולפעול בעולם בצורה טובה וראויה, והצידוק של האכילה קשור בכך שהאדם משתמש באוכל עבור מטרה חשובה. האדם משמש אז כמי שגואל ומשחרר את מה שהיה כבוש עד עכשיו בדמות בהמה או בדמות צמח, ומחזיר אותו להיות ניצוץ קדוש כחלק מן הבריאה.
אבל האכילה היא מעשה דו־ערכי: האדם יכול לגאול את החומר, אבל החומר מצדו יכול למשוך את האדם כלפי מטה. אכילה יכולה להיות פעולה של עילוי, אך גם במידה שווה להיות פעולה שמורידה את האדם. בכל אכילה יש פוטנציאל של נפילת האדם למטה. במציאות רואים לפעמים כיצד אדם חלש, מסכן ורעב תשוש עד כדי כך שאין לו כוח ליצר הרע, והוא לא מצליח לחשוב על שום מחשבה רעה. אבל לאחר שאדם אכל ארוחה טובה, היצר הרע גם הוא מתעורר מחדש. ואז, במקום שהאוכל יתעלה ויעלה את האדם, המאכל משך את האדם למטה. ובמציאות כזו, המאכל בלע את האדם. אדם יורד לחיות בדרגת קיום מינימאלית המזכירה את דרגת הקיום של בעלי חיים. האיש שאכל את הבשר של השור, נעשה בעצמו שור.
בימות החול שעת הסעודה היא, כמאמר הזוהר, "שעת קְרב"; האדם בשעת סעודה חי בתוך מלחמה, מפני שהוא יכול להפוך בתוך הסעודה לבהמה או להתעלות בקדושה, ולכן מדובר על מאבק על משמעות האכילה, שלא תהא האכילה פעולה מגשמת כמי שעושה מעשה בהמה. בזמן האכילה האדם נאבק עם החומר, ועל אדם כזה נאמר המשך הפסוק בספר משלי: "ובטן רשעים תחסר" [שם], שאכילת הרשעים עלולה להוביל אותם לחסרון.
אכילה בחול ואכילה בשבת
בימות החול – הן מבחינת הגוף והן מבחינת הנפש – התפקיד של האדם האוכל הוא לברר את הדברים, לתקן, לחלץ את הניצוץ הקדוש שיש במאכל ולהעלותו למעלה, והאוכל, הדבר הגשמי, הופך להיות בסופו של דבר אדם, ולכן גם יש לו אפשרות להפוך לדבר קדוש על ידי האדם. אבל הטרגדיה היא שלפעמים אדם אוכל כמו בהמה ובאמת נעשה כבהמה. הטרגדיה היא גם של המאכל: עצוב לחשוב על תרנגול היושב ומצפה – מי יודע כמה שנים – שיעלו אותו לקדושה, ולבסוף מתברר שחתול היה יכול לאכול אותו, ולא היה שום הבדל מי אכל את התרנגול מבחינת מעלתו בקודש.
בשבת, לעומת זאת, האכילה היא חלק ממצוות עונג שבת, ויש לה משמעות של מצווה ממש כמו הנחת תפילין או התעטפות בציצית. המצווה לאכול בשבת חלה בין כשאני רעב ובין כשאיני רעב, ולכן אי אפשר להגדיר אותה כאכילה פונקציונלית. כדי שלאכילה בשבת תהיה משמעות, אין צורך להקדיש את האוכל למטרה מסוימת או לחשוב על המאכל כמשרת את האדם לתפקיד מסוים, אלא יש באכילה זו כבר קדושה כשלעצמה, כפי שלכל מצווה יש קדושה עצמית.
ההבדל בין האכילה בימות החול לאכילה בשבת קשור למקומו של האדם במעשה בראשית. האדם נברא אחרון בששת ימי הבריאה, מפני שכל העולם צריך להיות מוכן לפניו. הוא איננו יכול להתקיים ללא כל הברואים שנבראו בימים הקודמים, ובמובן זה הוא כפוף למציאות, תלוי בה, ולכן גם משני לה. כדי שיהיה לאדם מקום בעולם, ועל מנת שלא ייחשב כסוג של טפיל על צמחים או על בעלי חיים, הוא צריך למלא תפקיד ייחודי שרק האדם מסוגל לעשותו, של תיקון המציאות הגשמית. התפקיד של האדם הוא להעלות את המאכלים על ידי שהוא משתמש בהם בדרך שמעניקה להם משמעות של קדושה.
בשבת,האדם אינו נדרש למלא את התפקיד הרגיל שהוא עוסק בו בשאר ימות השבוע, מפני שהעולם מתעלה וחוזר לסדרו הראשון, ולכן גם המאכל חוזר להוויה הראשונה שלו. ביום השבת כלל המציאות חוזרת לשלמותה, ולכן אין צורך בתיקון המציאות, ויש אף איסור לעשות מלאכה שנועדה לתקן את המציאות בשבת. גם ביחס למאכלים, הניצוץ של הקדושה שבתוך המאכל איננו זקוק לתיקון הבא מכוח האדם למטה, אלא מתעלה יחד עם שאר המציאות, וחוזר אל המשמעות הראשונה שלו כחלק מבריאת העולם.
עונג שבת באכילה
בימות החול המציאות מושכת כלפי מטה, והאדם צריך להעלות אותה, אך בשבת המציאות מתעלה אל מה שהייתה בזמן הבריאה, ומשום כך, האדם איננו זקוק להעלותה אלא לעלות יחד עמה. כל הפעולות הקשורות במצוות עונג שבת הן דרכים של הנאה מן ההוויה הגשמית, ואפילו שבזמנים אחרים הפעולות הללו – כמו אכילה או שינה – צריכות בירור, בשבת יש להן משמעות של מצווה והן אינן צריכות בירור. בשבת האדם אינו נדרש להיות בתפקיד של מי שמתקן את העולם, או נאבק על המשמעות של המציאות, אלא לקבל מן המציאות כפי שהיא על ידי הנאה שהוא מפיק ומקבל ממנה.
המן שאכלו ישראל במדבר היה, לפי חז"ל, אוכל מושלם, שלא היו בו שום מותרות – מאכל שמתעכל בשלמות בגוף, מבלי שהיה צריך להפריש שום דבר. האכילה של שבת, כפי שרמוז באחד מן המזמורים של סעודות שבת, היא אכילת מן, אכילה של מעין עולם הבא. באכילה קדושה אין צד של בירור ושל שינוי, אלא האדם נעשה רק כלי לקבלה. האדם מקבל מהשבת את המזון של השבת, את ה"לחם שמיים", והמאכל של השבת שייך אם כן כל כולו לקדושה.
