הנה כתיב: "יגיע כפיך כי תאכל", דהיינו יגיעת בשר בלא לב, ולא להטריד שכלו בענייני העולם. ומי שהוא עוסק בענייני העולם בכל מוחו ושכלו, הנה הוא מוריד חכמה בינה דעת שלו למטה מטה. ודומה כמו למשל אדם שכופף ראשו, ומזה יכול ליפול יותר, שיפול גם ספיקות על האמונה שהוא בחינת רגלים, כמו שכתוב: "העמדת במרחב רגלי". וכשיש לו ספיקות באמונה הוא נופל ממקום רגליו. רק שיש לו רגליים, מפני שישראל עצמן הם "מאמינים בני מאמינים", ולכן נקרא בשם 'נפילה' לבד.
[לקוטי תורה, דרושים לראש השנה, דף סג, עמוד ד]
ראש או ידיים
יגיע כפיך הוא מעשה ידיו של אדם; העבודה המכנית של חרש, נגר וכיוצא בזה. בכל הדורות היו אנשים שעסקו במלאכת ידיים – ביגיע כפיהם – ואז הראש שלהם היה פנוי לחשוב מחשבות אחרות. אדם יכול לעשות כל מיני פעולות גופניות כגון אכילה, שתיה, מלבוש וכיוצא בזה, ולא לחשוב עליהן כלל. אדם שהולך לא יושב וחושב איך הוא פוסע כל פסיעה. ודאי שקיימת תודעה, אבל היא בדרגה מאוד נמוכה. בכל פעולה שאדם עושה מתוך מודעות יש מחשבה, אולי מלבד פעולת המעיים, ואף על פי כן אדם יכול להלך והראש יהיה נתון במחשבות וברציות שכלל לא שייכות למלאכת הידיים.
הרוב הגדול של היהודים היו סוחרים, רוכלים ותגרים קטנים. היו פה ושם מספר קטן של בעלי מלאכה, אבל הפרנסה העיקרית הייתה צורות שונות של מסחר. כשבן אדם עוסק במלאכת כפיים פשוטה, אז הידיים מתרגלות לעבוד בצורה כמעט מכנית, והראש פנוי. לעומת זאת, בן אדם שעוסק במסחר שבו כל פרוטה היא תמיד דבר חשוב, צריך לשבת ולחבל תחבולות איך הוא יכול להרוויח עוד קצת, והראש שלו מונח במסחר. ראשו של אדם כזה – סוחר, תגרן או חנווני – עסוק בהחלטות, וכל החלטה צריכה להיות בריכוז מלא.
יש לפעמים אנשים שעוסקים בדבר שבו הם חייבים להיות בריכוז מחשבה ובחוסר תזוזה במשך שש, שבע ולעיתים אף אחת-עשרה או שתיים-עשרה שעות, מפני שכל חוסר תשומת לב יפגע בעניין. ישבתי פעם עם מישהו שהיה עורך דין של וול-סטריט שכבר לא עסק בענייני המסחר, אבל עדיין היה לו במשרד לוח של מניות עולות ויורדות. הוא אמר לי: אני עבדתי בוול-סטריט כסוכן. תאר לעצמך: בן אדם יושב במשך תשע שעות עם עיניים מרותקות אל המסך, והמחשבה שלו כל הזמן היא האם הוא יכול לנחש מגמה. חמש דקות לפני היה כך, עשר דקות לפני היה כך – וזה אמור לעשות את כל ההבדל האם הוא מרוויח או מפסיד. תאר לעצמך שבן אדם חי ככה בדיוק עם העניין הזה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. איש כזה הוא בדיוק כמו כל תגר או חנווני אחר שמנסה למצוא איזושהי דרך איך להרוויח עוד פרוטה אחת.
ליפול ולקום
לפעמים זה בכלל לא עניין של תאווה, אלא ש'העיסוק מחייב'. ולפעמים יש מישהו שהוא כל כך כפוף עד שהוא נופל. כשמישהו כפוף, והראש שלו הולך יותר ויותר למטה, הוא יכול גם ליפול. נוצרים אצלו גם ספקות, וכשיש לו ספקות באמונה הוא נופל ממקום רגליו. זו לא נפילה שבאה רק בגלל שלאדם יש צרות, אלא משום שכל המחשבה טרודה בדברים שקשורים לעניינים של העולם הזה. לאדם כזה אין אפשרות לפתח או לגדל דברים, ולכן הוא הולך ושוקע בתוך המציאות של העולם הזה, מתמוטט מאמונתו לאט-לאט. איפה האנשים הכפופים שמים את הראש שלהם? בתוך האדמה. הם לא שמים את הידיים ואת הרגליים באדמה, אלא את הראש – את המחשבה, ה'אני' שלהם נמצא בתוך ענייני העולם הזה.
למרות שאדם נופל מרגליו על האדמה – עדיין יש לו רגליים. הראש הוא הסמל של האינטלקט והרגליים הם הסמל של האמונה. לפעמים קורה שבן אדם כפוף כל כך עד שהוא נופל, והאמונה שלו גם כן נפגמת, אבל למרות הנפילה הוא עדיין עם רגליים על הקרקע. יכול להיות שיהיו לבן אדם בעיות ועניינים באמונתו, אבל הוא לא יאבד אותה לחלוטין. ולכן הדבר הזה נקרא בשם 'נפילה' לבד, זו לא מיתה אלא נפילה. הוא אמנם שטוח כולו על הארץ, אבל הוא עדיין נשאר עם הרגליים. ובסופו של דבר: "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" – הקב"ה מרים את כל הכפופים והנופלים.
