ראש השנה הוא בחינת ראש ומוחין של השנה, שכמו שיש ב״נפש״ ראש ומוחין, שבו גילוי כללות החיות, וממנו נתפשט ונמשך באברים חיות פרטי לכל אבר לפי מזגו ותכונתו. כך הוא ב״עולם״ ו״שנה״. ״עולם״ – בחינת מקום, ו״שנה״ – בחינת זמן. שבראש השנה הוא גילוי כללות החיות, ובכל שנה מתחדש חיות כללי אחר [לקוטי תורה לאדמו"ר הזקן, תקעו בחדש שופר, דברים דף נג, עמוד ב]
שינוי
כאשר יש שינוי, כשיש התחדשות, כשדברים מקבלים צורה חדשה – באותו זמן, זהו הזמן לתשובה. הקושי המהותי של עשיית תשובה בכל זמן וזמן, הוא שבעצם אין זמן קבוע לתשובה. אדם לא צריך לחכות דווקא לעשרת ימי תשובה; יכול אדם לעשות תשובה בדיוק ביום כ"ט לחודש טבת – אין שום מעצור שבן אדם יעשה תשובה ביום הזה – אבל, יש מרוץ של הזמן; ומרוץ הזמן, שמקביל גם למרוץ החיים, הוא כזה שמעכב את התשובה. לא משום שביום הזה אסור לעשות תשובה, אלא משום שכל תשובה היא שינוי, שינוי מהות – לפעמים שינוי מהות דרסטי ובולט לעין, ולפעמים שינוי מהות יותר קטן.
לעשות שינויים בזמן שאני נמצא באותו מירוץ של סיבתיות – זה קשה. כאשר אני נמצא בתוך מירוץ מסוים, האתמול יוצר את היום, והם נמשכים זה אחרי זה. לכן, לעשות תשובה בתוך המעגל הזה של החיים, זה דבר מסובך; משום שאני כל הזמן רץ, אינני יכול לפנות. אני נמצא, נקרא לזה, באינרציה – שהיא לא רק ההתמדה להיות במקום אחד – אלא שהגוף הנע ממשיך לנוע באותו כיוון.
כשיש שינוי, כשיש התחדשות – פירושו של דברים שהדברים נוצרים מחדש. יש מעגל, ועכשיו, כשהדברים נוצרים מחדש – שם אני יכול לעשות שינוי. במובן מסוים – אני נעצר, והכל מתחיל מחדש; כשאני מתחיל מחדש יש לי אפשרות לעשות שינוי בתוך הדברים שהיו. זה חלק מהעניין שבראש השנה, שהוא זמן של מה שהוא קורא לו ״התחדשות השנה״ – שם הזמן לא רק להתחדש כמו שכבר היה, אלא אני יכול להתחדש גם באופן אחר.
מעין זה כותב הרמב"ם בהלכות תשובה ולהסביר בצורה רציונלית – והוא מכנה זאת בעקבות חז"ל כתשובה של "שינוי שם" או "שינוי מקום". כאשר אני עובר למקום מגורים אחר, אני באיזושהי מידה משנה ויכול לשנות יחד עם זה גם דברים אחרים. אותו דבר שבמובן מסוים כשבן אדם משנה את השם – עכשיו אני בן אדם חדש, עם שם חדש; בגלל שיש לי שם חדש עכשיו אני יכול לעשות שינויים נוספים,
בנקודה של שינוי נוצרת הזדמנות מפני שיש איזו חלוקה בין מצב למצב – ואז גם נוצר זמן שאפשר לעשות בו איזושהי תפנית בכיוון כזה או בכיוון אחר. גם כאשר אנשים מתחתנים, יש להם ״שנה חדשה״ – נקודה של התחדשות – ולכן זה נחשב לזמן של "תשובה", נקודה של שינוי.
החיות של השנה
בכל שנה מתחדשת חיות כללית, אבל החיות הכללית של כל שנה היא חיות אחרת. השנה הבאה רצופה לשנה הקודמת, אבל היא חיות חדשה, והחיות החדשה הזו היא סוג אחר של חיים: כל שנה, באשר יש לה ראש – שינוי וחידוש של החיות – מקבלת לפיכך אופי מסוים. אפשר לומר שלכל שנה יש שם ולא רק מספר סודר. השם של השנה שייך למהות שלה. אפשר לחשוב על שנים כמו על אחיות: יש אחיות דומות אחת לשנייה, יש אחיות שהן זהות אחת לשנייה ויש אחיות שכלל אינן דומות זו לזו. אבל כל אחות היא לא רק אחותה של מישהי אלא גם מישהי בפני עצמה. זה נכון לא רק לגבי חלוקה של שנה – זה נכון בצורה פחות דרסטית גם לגבי חלוקות יותר קטנות – לכל פרק זמן יש דמות משלו.
מה זה אומר לגבי העניין של השימוש בזמן או בזבוז של זמן? כשאני מבזבז זמן מסוים, אני לא מבזבז רק יחידה סתמית. אני מבזבז – או מנצל – יחידה שיש לה שם. מכיוון שאני מתייחס ליחידה שיש לה שם, היא מיוחדת. היום שחלף לא יהיה עוד פעם, כדוגמתו בדיוק, לעולם; אם הרגתי אותו – לא רק הרגתי אחד מימי חיי, אלא זה כמו שאני הורג אדם; אני לא רק הורג פריט אחד בתוך ערימה של פריטים, פריט אחד הלך לאיבוד – אלא הורג דבר שיש לו אופי מסוים משלו.
אחת הבעיות בחזרה בתשובה איננה רק "להחזיר יום" אלא כיצד אני יכול להחזיר את היום של אתמול? של שלשום? את היום הזה עם הדמות שלו? גם לרגע הזה יש שם, וגם הרגע הזה הוא יחידאי, חד פעמי, ואיננו חוזר בדיוק בדמותו כצלמו באיזשהו זמן אחר. החלוקה של הזמן היא לא חלוקה סתמית של דברים שעוברים בשעון – אלא חלוקה ערכית, ולכל רגע יש ערך בפני עצמו כפי שלכל אצבע יש ערך בפני עצמה.
כל שנה – באשר היא התחדשות כוללת – יש לה אופי משלה, והאופי הזה הוא הדמות של השנה הזו. האופי אינו זהה רק למאורעות של השנה, למה שמתרחש בשנה – אלא למהות שלה. יש שנה שמחה, ויש עצובה, יש שנה קודרת, ויש שנה עליזה, יש שנה של התרחשויות גדולות, ויש שנה שיש בה דברים קטנים. כמו שקיים ההבדל הזה בין בני אדם – יש אנשים גדולים ויש אנשים קטנים, שמנים, רזים וכיוצא בזה – כך לכל שנה יש עניין מסוים, שהוא יכול להיות אבל הוא לא בהכרח דומה למה שהיה בשנה הקודמת. בראש השנה יש חידוש כזה, חידוש אישי של שנה חדשה. השנה החדשה היא חיים חדשים; החיים החדשים הללו הם דמות משלהם – הדומה או שונה לדמות שיש לשנה אחרת.
הראש של השנה
כמו שיש לאדם ראש – שהוא נקודת המוקד של החיים שלו, שממנה החיים מתפשטים הלאה – כך יש בשנה ,בזמן, גם כן ראש. ראש השנה הוא מרכז החיים של השנה, שממנו החיים זורמים לכל השנה כולה, ובהרבה בחינות קובע את דמותה של השנה. אם מישהו מקבל מכה בראש – זה ניכר על כל ההוויה כולה, אז אם ראש השנה היה מוכה וחבול – יש בעיה לשנה כולה. לכן, ראש השנה הוא לא סתם יום, אלא יום שיש בו משמעות, ויש בו ייחוד בתוך השנה כולה. בראש השנה נוצרים חיים חדשים; ומשום שנוצרים חיים חדשים, זה לא רק ארכה של השנה הקודמת – אלא יצירה של עולם חדש.
בכל שנה ושנה יש איזה מין קו של סיכום, שבו נגמר המאזן של השנה הקודמת; אם המאזן של השנה הקודמת וההתחלה של השנה הבאה אינם משביעים רצון – מה שנקרא: "מפעל כושל" – אז אין טעם להמשיך בתהליך הזה, ומפרקים אותו. נקודת הזמן של ראש השנה היא נקודת ההכרעה – אם אנחנו מקבלים עוד שנה או לא מקבלים עוד שנה. ״המשכת החיות החדשה״ משמעה שקיבלנו שנה אחת, שנה טובה, שנה רעה, שנה יותר נוחה, ועכשיו מתחילה שנה חדשה – וצריכה לבוא חיות חדשה; והחיות החדשה צריכה הצדקה, צריך שנמשוך אותה אלינו.
בוטינקאי ואגרונום בשם לותר בורבנק מקליפורניה תיאר בניסויים שלו דבר דומה. הוא מתאר כיצד הוא נוטע, למשל, עשרת אלפים שזיפים, ואחר כך, עובר ומסמן את השזיפים שהוא חושב שיש להם איזה עתיד, ואת כל השאר היו עוקרים ושורפים. אם השזיף לא הוכיח את עצמו, עברה שנה, הוא עשה כך וכך זמן – אז צריך לעקור אותו. יש אחד שיש לו איזה פוטנציאל – אז נותנים לו עוד שנה אחת בשביל הפוטנציאל הזה, ובשנה הבאה שוב יבדקו אותו, ואם יתברר שעדיין הוא לא עובר, אז שוב – הוא צריך להיעקר.
בתחילת ליל ראש השנה נגמרה בעצם השנה הקודמת, החיים של השנה הקודמת נגמרו. השנה הזו רק חיה על תנאי, מפני שנגמרה השנה, נגמרה קצבת החיים של השנה הזו; האופי והמהות והעניין של השנה הזו, שהייתה יחידה לעצמה – הוא עכשיו נגמר, ועכשיו צריכה להתחיל שנה חדשה. ראש השנה הוא יום הדין – שבו דנין את האדם על מעשיו שעברו בשנה שעברה, מפני שזהו בדיוק כמו יום של מאזן; הדין נובע מן העובדה שעכשיו צריכה לבוא חיות חדשה, ובשביל שתבוא חיות חדשה – צריך להיות סיכום של מה שהיה, ולחשוב האם ראוי וכדאי שתהיה התחלה של השנה הבאה.
