עבודת התפילה
ישנה שאלה שחוזרים ומעלים אותה שוב ושוב מפני שהיא שאלה אמיתית: איך אפשר לדעת שעבודת הלב היא אמיתית ולא מזויפת? אפשר לראות כשלאדם כואב באמת, אבל שחקן טוב יכול לחקות אותו. בן אדם יכול לחקות כאב, אמוציה, התלהבות או התרגשות. תסתכלו אפילו על ילדים ממש קטנים, גם הם לומדים את השטיקים ואת התחבולות. לפעמים אין לילד חשק, אבל הוא למד שחיוך עוזר לו בשביל להשיג סוכרייה אז הוא מחייך. יש גם אנשים שמתפללים ככה, במודע ושלא במודע. לפעמים כשמתפללים ביחד נכנסים לאיזו אווירה טובה, אבל ייתכן שהיא עדיין לא עבודה שבלב אלא דמיון בלבד. עבודה שבלב זה מה שקורה בפנים באמת, ואין מכשירי מדידה טובים לזה.
לאדם נדמה שהוא מתפלל, יש לו חוויה מדומה של תפילה, והחוויה הזאת קיימת. הוא מתרגש, ולפעמים גם קופץ ושר אבל כל התפילה לא הייתה שום דבר חוץ מאשר דמיון שווא. מתברר שדברים כאלה קורים לא רק בדברים שבקדושה. יש תופעה שנקראת ברפואה "הריון היסטרי". אישה שרוצה מאוד ילד נכנסת להריון מדומה. יש לה את כל הסימנים של הריון והבטן גדלה בדיוק בקצב הנכון וזה לוקח תשעה חודשים, ואז… אין שום דבר. זה מה שכתוב: "הרינו גם ילדנו רוח". אם תלמדו קצת גמרא תמצאו את העניין הזה, של אישה שילדה רוח. זו לא רוח רפאים אלא שהיא הייתה בהריון היסטרי וכל הסימנים היו – ההליכה, היציבה, העלייה במשקל וכמעט כל המערכות הפנימיות עובדות כמו בהריון – חוץ מזה שאין שם שום הריון. גם תפילה יכולה להיות ככה, יש לה בטן של תפילה, רגליים של תפילה ושאר סימנים של תפילה וזה אפס וריק גמור. אישה במצב של הריון מדומה לא יודעת שהיא בהריון מדומה, היא משוכנעת במאה אחוז, וכל מי שסביבה רואה שהיא בהריון. זה מדהים כשזה קורה, ואגב, זה קורה אפילו לכלבות. אז איך יודעים בסוף? מגיעה הלידה עם כאבים וצירים, אלא שכשמגיע הרגע שהתינוק צריך לצאת, אין שם שום דבר.
אותו דבר בעניין התפילה. כשעומד מישהו ושר עד שהתקרה זזה, ורוקד ברגליו ועושה בידיו וחש התרגשות, זה עדיין לא אומר שזאת אמת. התפללתי, התלהבתי, התרגשתי והתנשמתי אבל אם שום דבר לא קרה ולא השתנה בעקבות התפילה, זה מפני שכל זה היה העמדת פנים.
יש שאלה עתיקה שמייחסים אותה עוד לדורות ראשונים: מדוע במעריב של מוצאי יום הכיפורים מבקשים "סלח לנו"? מעבר לתשובות הידועות, אפשר להגיד טעם פשוט: לא צריך להרחיק הרבה, תראו את המעריב של מוצאי יום כיפור ואז תבינו למה צריך להגיד "סלח לנו" אחרי שאדם היה בעולם העליון, צעק "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים" ותקע בשופר, מתחילים להתפלל מעריב כמנהגו כל השנה. אז התפילה מעמידה את השאלה על עבודת היום: אחרי שחשבתי שהייתי יום שלם בהתרגשות והתעוררות ובהתעלות הנפש, מה נולד מזה?
תראו איך אנשים אוכלים אחרי היום הגדול והקדוש. מתברר שאם האוכל טעים, אז הוא טעים כפליים, ואם האכילה הייתה אכילה גסה, אז היא גסה כפליים. יכול להיות שבערב יום כיפור לא היה לי כל כך הרבה תאבון למרות שאז הייתה מצווה לאכול. במוצאי יום כיפור הרי אין מצווה לאכול, אז אם מישהו רוצה לשבת עוד כמה שעות ולהרהר בדברי תורה או בדברי קדושה, הרשות בידו. מכירים את הניגון של חב"ד על "אנעים זמירות"? הרבי סיפר איך הניגון הזה נוצר. כשמישהו גמר את תפילת יום כיפור, הוא עמד לרגע להרהר, והתחיל לשיר את אנעים זמירות ונכנס לדביקות. הוא המשיך לשיר עד שהגיעו אנשים לתפילת שחרית. אז זה קורה שבן אדם נכנס לדביקות, לאחר יום הכיפורים עלינו לשאול את עצמנו מה קרה לכל היום.
בזמן שמישהו חולם, הוא הרי לא יודע שהוא חולם. לפעמים יש בחלום תחושה נפלאה של תעופה, ולפעמים אימה גדולה של התרסקות. ואז נוצר ההבדל, אם התעוררתי במיטה אז לא עפתי ולא התרסקתי, רק דמיינתי. זאת בעצם ההגדרה הממשית של ההבדל בין דמיון למציאות, וההבדל הזה הוא נכון גם לגבי תפילה. אומרים בשמו של הרבי מקוצק על המילים "הבוחר בשירי זמרה", ש"שירי" זה מלשון "שאריות". הקדוש ברוך הוא בוחר במה שנשאר לאחר כל הזמרה. לפעמים לא נשאר דבר, ולעשות את זה לקדוש ברוך הוא זה פשוט לא יפה.
פעם היו חסידים שכשהיו שואלים אותם אם התפללו, היו עונים שכבר מותר להם לאכול. מצד הדין אמרתי את כל הדיבורים שכתובים בסידור ולכן מותר לי לאכול, אבל לומר שהתפללתי?!
תראו, בן אדם יכול להתפלל תפילה כפשוטה, בלי כוונות האר"י ובלי לחשוב על חסידות או על קדושה עליונה, ולהגיע לאיזו נקודה שבה הוא מחליט לעשות משהו. יכול להיות שבן אדם מגיע לברכת "בונה ירושלים" ומחליט שהוא יעשה משהו בשביל לבנות את העיר. הוא לא צריך לבנות ארמונות באוויר אבל יכול לעקור קוץ או להזיז משהו מפינה לפינה, כמו שמסופר על רבי אבא שהיה מזיז מכשולים מדרכים בארץ ישראל. האם זאת צריכה להיות כוונת התפילה? לא בהכרח. אבל כשאדם מצהיר בתפילה שהוא רוצה לעבוד את ה', אם שום דבר לא מתלווה לזה, זאת הצהרת שווא. יש נאומים כאלה על שלום ועל אחווה ואהבת ישראל, שהם בדיוק אותו הדבר.
אם מישהו היה מתכוון ברצינות לכל מה שהוא אומר, אינני יודע אם התפילה הייתה לוקחת יותר זמן אבל הוא היה אדם אחר. תארו לעצמכם שמישהו אומר "שמע ישראל" ומגיע ל"ואהבת בכל לבבך ובכך נפשך ובכך מאודך" והוא באמת מתכוון לזה, בן אדם כזה לא חוזר לחיים הנורמליים שלו. זה לא אומר שהוא לא יכול לעשות שום דבר אחר, אבל הוא יהיה בתוך הוויה שונה.
הדבר הראשון שעושים לילד יהודי זה ברית מילה. חותכים, והסימן הזה יישאר עוד שישים, שבעים, שמונים שנה. זה קצת כואב, אבל זה נשאר חתוך. צריך לעשות את הסימן הזה בברכות ובתפילות, שמשהו מהן יישאר. ה"אור שמח" מסביר שמצוות מילה גדולה מקרבן פסח, למרות ששתיהן מצוות עשה שיש עליהן כרת, מפני שאחרי שבן אדם קיים את המצווה הזאת היא נשארת עליו ואילו מצוות פסח מועילה רק לאותה שנה. יש מצוות עשה, לכאורה מן התורה, שאנחנו לא יודעים איך לעשות אותה: "ומלתם את ערלת לבבכם". אם מישהו עושה את זה אז הוא נהיה בן אדם אחר. עניינים מסוימים לא היו עולים ולא נמצאים משם והלאה. זאת תמצית העניין של עבודת התפילה, שנבחנת בכמה שנשאר בי לאחר סיומה. אם מישהו מתכוון לזה ברצינות ולוקח בכל יום אפילו רק פירור קטן – מהפירורים האלה במשך שנה יכול להצטבר דבר לא מבוטל.
לפני ארבעים שנה מצאתי את עצמי פעם אחת יושב באיזה חור נידח ומחכה לאוטובוס שמגיע רק פעם בשעה או יותר, ונזכרתי ב"מודים דרבנן". "מודים דרבנן" נקרא כך מפני שלמעשה היה נוסח קצר, ועל הנוסח הזה הוסיף כל חכם עוד משפט ועוד משפט, כך שזהו מודים שתיקנו כמה מרבנן. הבסיס של התפילה ללא התוספות הוא מילים ספורות: "מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך". יכול להיות שיש לי צרות, אבל דבר אחד שיש לי עדיין זה הכוח להתפלל אז אני מודה לה' על עצם היכולת שלי להגיד תודה. הייתי אז באמת במצב רוח גרוע והיה לי הרבה זמן לחכות וחרטתי על אקליפטוס שעמד שם "מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך". אינני יודע מה קרה לאקליפטוס אבל אני יודע לפחות שמישהו ראה פתאום את המשפט, וזה הפתיע אותו וחדר אליו.
אני לא מדבר על הכתובת על העץ אלא על מה שנשאר מהחוויה. זאת לא תפילה שנשאר ממנה עולם שלם אלא גרעין, פירור קטן, אבל הוא הזיז משהו. עובדה שאני עדיין זוכר את זה, למרות שעברו מאז מעל ארבעים שנה. אני זוכר מפני שזו הייתה תפילה שבאה לידי איזשהו סוג של המשך, היא לא נשארה בתוך הסידור אלא יצאה ממנו אל המציאות.
