ביום בהיר אחד בעודו אברך צעיר, התבקש רבי יוסף יצחק, הרבי הריי"צ מלובביץ', על ידי אביו, הרבי הרש"ב, לנסוע לעיר הגדולה פטרבורג בדחיפות, ולפעול לביטול גזירה ממשלתית חדשה שנגעה לחינוך ילדי ישראל ברוסיה. אותה גזירה עמדה על שולחנו של שר הפנים, שונא היהודים, ונזקקה לאישורו כדי להיכנס לתוקף. על כתפיו של הרבי הריי"צ הוטלה המשימה שנראתה בלתי אפשרית – להביא לביטול הגזירה.
בשביל להבין קצת את האקלים הפטרבורגי שבו היה על הרבי לפעול, נסתפק בעובדה היבשה שעצם הימצאותו של יהודי מזוקן ברחובותיה של פטרבורג באותם ימים כבר העמידה אותו בסכנה, כאשר מגורים בתחומה אף נאסרו על יהודים בחוק… הסכנה כמובן גדלה שבעתיים כשמדובר היה בשתדלנות אצל שר הפנים המדובר, שנודע כאנטישמי מובהק ועודד באופן ישיר ועקיף פוגרומים שנערכו ביהודים בשנים ההן.
בהתאם לכך, בשעה שהרבי הרש"ב הורה לבנו לצאת לשליחות החשובה – אך המסוכנת – שאל אותו הרבי הריי"צ: "אבא, עד מתי עליי להיות שם ולפעול לביטול הגזירה"?
התשובה של אבא על השאלה "עד מתי" הייתה קצרה וחדה: "עד כדי מסירות נפש".
חרף הסכנה הגדולה, יצא הרבי הריי"צ בלי כל השתהות לפטרבורג ונכנס מיד לעובי הקורה. תחילה היה עליו למצוא איזושהי דרך לפגוש את השר – לקבוע פגישה אצל המזכירה לא בא כמובן בחשבון… – משימה שהתבררה כקשה ביותר. סוף דבר, מישהו נתן לרבי קצה חוט ואמר שהוא מכיר את אחד ממוריו לשעבר של שר הפנים. הרבי הגיע לביתו, והמורה הקשיש התרשם מאישיותו, מידיעותיו הרבות ומנחישותו העמוקה. הוא אמר לו שמתוקף מעמדו יש בידו אישור כניסה חופשית לבניין משרד הפנים, והוא העניק אותו לרבי – מעשה אצילי שהיה כרוך בסיכון עצמי ממשי שלו.
מצויד באישור הכניסה של המורה צעד הרבי הריי"צ לעבר הבניין שבו שכן משרדו של שר הפנים, בתפילה לראות בישועת ה'. מי שלא ראה את פניו של השומר כשהציג לו הרבי את אישור הכניסה שבידו, לא ראה פנים נדהמות מעולם. מולו עמד אדם זר, עטור בכל הסממנים המסגירים את עובדת היותו יהודי ירא שמיים, והוא מנופף באישור כניסה למשרד הפנים!
לשומר לא הייתה ברירה, וכעבור רגע קל הרבי כבר היה בפנים.
בתוך גוב האריות ניסה הרבי לאתר את המשרד של השר בכוחות עצמו, בלי למשוך תשומת לב מיותרת. לאחר בירור קצר הוא מצא את המיקום וצעד לעבר החדר. כשכבר היה במרחק פסיעות אחדות מדלת המשרד של השר האנטישמי, נפתחה הדלת.
האיש שיצא ממנה וצעד לכיוון השני של המסדרון, היה לא אחר מאשר שר הפנים.
היה זה אות משמיים עבור הרבי לעבור לשלב הבא בתוכנית – – –
בלי לחשוב פעמיים נכנס הרבי לחדר הריק של השר שעלול היה לשוב בכל רגע, נבר בניירת, וכעבור רגעים מספר איתר את המסמך שבו פורטה הגזירה האיומה. כעת, כשהמסמך בידו, נטל הרבי חותמת אדומה שהייתה מונחת על שולחן השר, והחתים את המסמך כ"מסמך מבוטל". הרבי הניח את המסמך ה"מבוטל" בתוך ערמת מסמכים שבוטלו בידי השר קודם לכן, עזב את החדר ובצעדים זריזים יצא מהבניין בשלום.
הגזירה אכן בוטלה, בדרך נס. הרבי הריי"צ לקח 'עד הקצה' את הוראת אביו להיות בפטרבורג "עד כדי מסירות נפש", עשה והצליח.
זר שישמע את הסיפור הזה, מן הסתם יטען – ובצדק מנקודת מבטו – שזהו מעשה טירוף של ממש! להיכנס לבניין הזה בזמן המדובר ועוד בעורמה, זה כבר מעשה שהשלטונות לא היו עוברים עליו לסדר היום. ואילו לנבור בתוך משרדו של השר במסמכים שלו ולחתום בשמו – זה כבר שיא חדש של אי-רציונליות והסתכנות עצמית!
נכון, האמת היא שזהו מעשה לא רציונלי. אי אפשר להגן עליו מבחינה הגיונית. זו הייתה מסירות נפש. זה היה מעשה, כמו שאומרים בחסידות, "שלמעלה מטעם ודעת". כשהקשר עם הקב"ה הוא קשר שלמעלה מטעם ודעת, מניחים את הרציונל, הרגש והעכבות כולם בצד ומתמסרים בתכלית למשימה. לעומד מהצד זה נראה מעשה שטות, אבל בחסידות קוראים לזה בשם אחר:
"שטות דקדושה".
בפרשיות השבועות הללו העוסקות בבניית המשכן מתארת התורה בפרוטרוט את תבנית המשכן וכליו, ובין היתר היא כותבת: "ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים", וכן "ועשו ארון עצי שטים", "ועשית בדי עצי שיטים", "ועשית שולחן עצי שיטים" ועוד. לכולם ניכרת הדומיננטיות הרבה של עצי השיטים בין חומרי הגלם של המשכן. קרשי המשכן שמהם הקימו את כתליו, וכן הארון, השולחן, המזבח, העמודים שעליהם נתלתה הפרוכת ועוד – כל אלה היו מ"עצי שיטים". מתבקש אפוא למצוא את הייחוד של עצי השיטים וסיבת היותם כה נוכחים במשכן.
זו לא שאלה של דרשנות, האמת היא שזה נוגע הלכה למעשה בעבודת ה'. בניית המשכן, כידוע, איננה רק מצווה כללית המוטלת על עם ישראל כולו, להקים את המשכן והמקדש שיהיו מוכנים להקריב בהם קורבנות, אלא זהו גם ציווי פרטי לכל יהודי ויהודי לבנות בלבבו ובחלקו בעולם משכן לשכינה. אם כן, ההבנה בטיבם ומהותם של עצי השיטים במשכן, תוכל לעזור לנו להבין מהי המשמעות של "עצי שיטים" גם כשמדובר במשכן שבליבנו.
בתורת החסידות קושרים בין עצי השיטים לבין מושג השטות, כן, זה שעל פניו נשמע כמו משהו לא מחמיא. אבל שני צדדים למטבע, וכמו כל דבר בעולם, גם ה'שטות' איננה שלילית בהכרח.
יש שני סוגי שטות – "שטות דקדושה" ו"שטות דקליפה". את השטות דקליפה נראה לי שאין צורך להציג, אנחנו מכירים אותה מקרוב… בדומה לקליפת הפרי שאין בה ערך כשלעצמה, והיא רק מסתירה על התוכן הפנימי, על הפרי והמשמעות של החיים ושל כל פעולה, כך גם רוח השטות מביאה את האדם לידי חטא ועוון, וגורמת לו לפרוק מעליו עולו של מקום. וכמו שחז"ל העידו עליה: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
החדשות הטובות הן, שמהצד השני ניצבת השטות דקדושה שמעלתה עליונה מאוד, והיא מהווה קונטרה ותיקון לשטות דקליפה, בהבדל חד ומרכזי: הנפש הבהמית והיצר הרע מושכים את האדם להתנהג בשטות דקליפה, למטה מטעם ודעת. במקום להיות בר דעת שעושה כל דבר בהשכל ובתבונה, השטות מושכת אותו אל השטח שמתחת לדעת. לעומת זאת, בשטות דקדושה, הנפש האלוקית והיצר הטוב מנחים את האדם, בזמנים ומצבים מסוימים, לפרוץ את המסגרת – מסגרת של קדושה – לכיוון השטח שלמעלה מטעם ודעת. לעשות לפנים משורת הדין, להתמסר עד הסוף גם בדברים שאף אחד אחר לא חונן אותם במבט, לתת מעצמנו עוד ועוד. ועד מתי? "עד כדי מסירות נפש".
ככה בונים משכן לה' בעולם הזה, מעצי שיטים. יהודים לוקחים את צד השטות שבהם, ועושים לו "אתהכפא" שכזו – במקום לנטות כלפי מטה, הם עולים איתו מעלה מעלה, למעלה מטעם ודעת.
דוגמה נוספת לשטות דקדושה מצויה בגמרא, במסכת כתובות, שם מסופר כיצד רב שמואל בנו של רבי יצחק, במטרה לשמח חתן וכלה ביום חתונתם, היה מבצע מופע להטוטנות, בו היה רוקד ומשחק עם שלושה ענפי הדס שנזרקו לאוויר בזה אחר זה…
כיוון שרב שמואל היה מגדולי חכמי ישראל שבאותו הדור ולא נער שובב בגיל העשרה, רב זירא קבל עליו וטען שבמעשיו מבייש רב שמואל את החכמים ונוהג קלות ראש בעצמו. כמו שאומרים: "עס פּאַסט נישט!", אבל רב שמואל אחז בדרכו שלו.
כאשר רב שמואל נפטר – מספרת הגמרא – נוצר באורח שמיימי עמוד אש שחצץ בינו לבין העם שבאו ללוות אותו ולחלוק לו כבוד בלכתו. ועל פי המקובל בידי חכמים, עמוד כזה איננו מופיע אלא לאדם אחד או שניים בדור!
כשראה זאת רבי זירא, הוא הכיר בטעותו וידע כי הנהגתו של רב שמואל והביזיון כביכול שנהג בעצמו כדי לשמח חתן וכלה ולזכות במצווה הגדולה הזו, הוא שזיכה אותו להגיע למדרגה הגבוהה של "חד בדרא"! והגמרא מספרת שרבי זירא התבטא בפני כולם ואמר: "אהני ליה שוטיה לסבא", הועיל לו לזקן השוט – ענף ההדס – שלו. ויש אומרים שאמר: "אהני לי שיטתיה לסבא", הועילה לו שיטתו, דרכו ומנהגו. ויש אומרים שאמר: "אהני ליה שטותיה לסבא", הועיל לו מה שהיה מתנהג בדרך שטות וקלות ראש.
ובכן, חברים יקרים, אלה דברים מעודדים מאוד: אם אנחנו מזהים בתוכנו נטייה לשטותניקיות, ייתכן שזה מגיע ממקום עמוק ואמיתי בנו שמבקש להשתחרר מהטעם ודעת לטובת מחויבות לקב"ה למעלה מטעם ודעת. אם נתפוס את השטות כחלק מקלות דעת סתמית, היא עלולה להוביל אותנו לעברי פי פחת. אבל אם ניקח אותה לקדושה – היא תעיף אותנו גבוה גבוה.
לפעמים הייתי פוגש אצלנו באנטוורפן בחור שאוסף כסף מאנשים ואומר ש"זה כדי לקנות קצת אוכל ובגדים". פעם אמר לי מישהו שרוב ככל הכסף שהוא מתרים הולך לרכישת סמים, ובהזדמנות הראשונה ביקשתי לברר את העניין איתו. "תגיד לי בכנות", פניתי אליו, "אתה באמת אוסף בשביל לקנות אוכל?" מסתבר שתפסתי אותו ברגע של יושרה, והוא השיב לי: "ת'אמת, כבוד הרב, אני קונה עם זה סמים".
כשתמהתי בפניו כיצד הוא משקר לכולם ומספר שהכסף משמש לקניית "לחם לאכול ובגד ללבוש", אמר לי הבחור משפט קשה ועצוב: "כשהתאווה לסמים מתעוררת בי, אני אמכור גם את אמא שלי בשביל להשיג אותם…"
שטות הקליפה והתאווה הן הרסניות ביותר וכוחן גדול. כל כך גדול, שהשכל איננו כלי יעיל דיו כדי לנטרל אותן. לרוב, התאווה תנצח סברא הגיוניות בנוק-אאוט! אבל אם רק נציג מולן שטות דקדושה מתוצרת הנפש האלוקית שלנו, זו יכולה להוות קונטרה הגונה מספיק כדי לגבור עליהן ולהכניען. רק התקשרות אל ה' למעלה מטעם ודעת תוכל לעמוד במבחן התאווה והשטות דקליפה.
בעצם, יש דוגמה לשטות דקדושה מוקדמת הרבה יותר גם מזו של רב שמואל בר יצחק. בספר שמואל מתוארת באריכות שמחת דוד בעת שהעלה את ארון הברית לירושלים, וכך נאמר שם:" וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר".
באותה שעה, כאשר "אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד", אשתו של דוד מביטה בחלון ביתה על התהלוכה הססגונית. "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'. בלבה מתפשטת תחושה של אי-נחת גדולה, "וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ".
דוד שב בסוף היום הביתה שמח וטוב לב, ומיכל שופכת עליו קיתונות של בוז. בסרקזם עוקצני היא אומרת לו: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!" פשש… הרבה כבוד עשית לעצמך עם הריקודים המשונים שלך.
דוד לא נותר חייב ומשיב לה: הריקוד שלי היה ריקוד קדוש! אני עומד מאחוריו. רקדתי "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". ביזיון שכזה, אומר דוד – ביזוי הכבוד המדומה שלי בשביל לשמוח ולפזז לפני ה' – הוא כבוד גדול עבורי! אני מוכן להקל בכבודי גם מעבר למה שראית היום… את רואה בזה שטות, אבל אני רואה בזה שטות דקדושה!
זוהי הסיבה שעצי השיטים כל כך נוכחים ויסודיים בבניית המשכן. כשעם ישראל רוצה לבנות את הבית שבו ובאמצעותו ישכון ה' בתוכם, הם צריכים לייסד אותו עם "עצי שיטים" המייצגים את השטות דקדושה, את הקשר אל ה' שאיננו נתון למרותו של השכל אלא נמצא מעליו!
ואם כבר אנחנו בחודש אדר, בפורים קטן שמהווה הכנה לפורים גדול – הרי אין חג שמבטא את חשיבות השטות דקדושה ואת הקשר לאלקות למעלה מטעם ודעת, יותר מחג הפורים. מצוות החג כולן מרוממות אותנו ומביאות אותנו למצב של "עד דלא ידע", במשמעותו החסידית: להתרומם מעל ל"ידע" – מעל השכל וההבנה, ולעשות את רצון ה' רק כי זהו רצון ה'!
אשרינו. לחיים, לחיים ולברכה!
