לחיים אחים יקרים, לחיים ולברכה.
רציתי לספר לכם מה ששמעתי מר' חיים אליעזר רוזנפלד, המנהל בירושלים את המוסד שהקים אביו לאחר השואה – 'בית לפליטות' המשמש בית חינוכי לבנות בודדות וחסרות אמצעים. כך סיפר:
בוקר אחד, מיד עם כניסתי למוסד, ניגשה אליי מורה מהצוות וסיפרה שאחת הבנות זקוקה בדחיפות לביגוד, אך אין ברשותה הכסף הדרוש. יכולתי להוציא את הכסף מכספי המוסד, אלא שהדבר היה כרוך בפרוצדורה שתעכב את הרכישה בכמה ימים, ולכן החלטתי על אתר לתת לה מכספי האישי כמה מאות שקלים כדי שתוכל עוד באותו יום לרכוש לעצמה בגדים חדשים.
בהמשך אותו יום יצאנו כולנו למסע לקברי צדיקים, כאשר בנות המוסד נסעו באוטובוסים ואילו אני נסעתי ברכבי יחד עם אשתי ושלושת בניי. לאחר שהיינו בטבריה והתפללנו בקברו של רבי מאיר בעל הנס, יצאנו לכיוון מערת רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במירון. במהלך הנסיעה, טלפנה אלי אחת הבנות ושאלה אם יש אפשרות שאעלה לאוטובוס שלהן ואומר דבר תורה. הסכמתי, עצרנו בזהירות בשול הדרך ועליתי לאוטובוס כשאת מקומי על יד ההגה תפס בני הגדול.
בזמן העצירה הקצרה, ירדה אחת הבנות מהאוטובוס אל רכבנו ואמרה: "אני רוצה את נפתלי". נפתלי זהו בני בן השנתיים שישב ברכבי מאחור במושב הבטיחות. למרות שאשתי אמרה לה די ברור שתשאיר אותו באוטו, היא פתחה את חגורתו ועלתה אתו לאוטובוס, כאילו לא שמעה את אשתי. כעסתי בתוכי, אך לא אמרתי דבר.
באוטובוס נטלתי את המיקרופון ודיברתי על רבי שמעון ורבי אלעזר בנו כשפניי פונות אל פנים האוטובוס. בשלב מסוים האוטובוס עצר וגם המכוניות האחרות סביבו. ראיתי אנשים יוצאים מן המכוניות נסערים, ואז שמעתי כמה בנות צועקות: "זה הרכב של המנהל!"
נבהלתי. ירדתי מהאוטובוס וראיתי שאירעה תאונה כשרכב נכנס ברכבי בעוצמה. מהרכב הפוגע כבר הוציאו אנשים והשכיבו אותם על הרצפה… ליבי התפלץ מדאגה לשלום אשתי וילדיי, כאשר חשבתי כבר על הגרוע מכל. רצתי לעבר הרכב שלי וראיתי את הלא יאומן: אשתי נפגעה רק מעט, משה בני בן השמונה נפצע ליד עינו שהתנפחה ואילו בני הגדול ספג מכות יבשות קלות יחסית. ברוך השם! ואז הסתכלתי על מקום מושבו של נפתלי בני הקטן, ולחרדתי ראיתי שלא נותר ממנו כל זכר… המכונית שהתנגשה ברכבנו פגעה בדיוק במקום שלו ומחצה אותו לחלוטין. התחלחלתי מהמחשבה מה היה קורה אילו אפרים היה בכיסא התינוק בעת התאונה, ולא על האוטובוס בידיה של אותה נערה שהכעיסה אותי קודם…
ומי הייתה אותה נערה? זו שבבוקר אותו יום נתתי לה מכספי כדי שתקנה לעצמה בגדים! במו עיניי ראיתי את התממשות הכתוב "וצדקה תציל ממוות"…
הרבה אנשים מלינים על כך שהם מרגישים לא אהובים מספיק או שהם סובלים מבדידות. משום מה הם לא מצליחים לפתח מערכות יחסים בריאות וטובות ולקיים אותן לאורך זמן. משהו לא הולך להם.
לפחות אצל חלקם, לרוב שורש הבעיה נעוץ בגישה הבסיסית שלהם כלפי האנשים שאיתם הם באים במגע, שהם רואים אותם כאמצעי לעשות אותם מאושרים. הם סובלים מאנוכיות, ומבחינתם העולם כולו סובב סביבם. משום כך הם מרוכזים בעצמם יתר על המידה, וקשה להם לפרגן לשני ולעשות למענו כל זמן שהם לא רואים איך הדבר מטיב איתם… די ברור שמערכת יחסים המושתתת על תפיסת הזולת ככלי שרת עבור האושר שלי, היא כזו שנידונה לכישלון. חברות אמיצה, חיי נישואין מאושרים ואהבת אמת, חייבים שיהיה בהם ממד משמעותי של נתינה, ויתור והקרבה.
לאמיתו של דבר, ההקרבה היא זמנית בלבד וגם הוויתור איננו אלא למראית עין, שכן כאשר אנחנו נותנים מעצמנו עבור האחר, אנחנו מקבלים בתמורה קשר איתן, מעשיר ומפרה, כמו גם סיפוק ומשמעות.
בניסוי מעניין שנערך בארצות הברית ניתן סכום כסף לסטודנטים, והם התבקשו לנצל אותו במהלך היום לכל צורך שהוא. לאחר מכן הם התבקשו לדווח על אופן ניצולו של הכסף ועל מידת האושר שלהם בסוף היום. הממצאים הראו באופן חד משמעי שאלה שניצלו אותו לשופינג, היו מאושרים הרבה פחות מאלה שעשו אתו איזשהו חסד או גרמו לאדם אחר שמחה באמצעותו. דומה שאין צורך בניסוי הזה כדי להניח שבסיכומו של יום, כמה בגדים נוספים למלתחה ישמחו אותנו פחות ממעשה נאצל שעשינו והאיר את יומו של מישהו.
אין ספור מחקרים הראו שגם אם קיים קשר כלשהו בין קניינים חומריים למידת אושרו של האדם הרי שהוא קלוש, זאת בניגוד לנתינה, התנדבות ומשמעות שהם מחוללי אושר מדעית. כך למשל, האמריקני הממוצע כיום מאושר פחות מדור ההורים, למרות שתנאי חייו החומריים השתפרו לבלי היכר.
הבעיה היא, שלמרות שכולנו יודעים לומר זאת ולצטט מחקרים כאלה ואחרים, במציאות החיים רבים מאתנו משקיעים את מירב המאמצים דווקא במישור החומרי ופחות בצד ההתנדבותי, וכך למעשה אנחנו מחפשים את האושר במקום הלא נכון. למה זה קורה לנו?
בפרשת השבוע מצווה התורה על מצוות הצדקה והחזקת העניים, "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו, די מחסורו אשר יחסר לו". התורה גם לא מסתפקת בציווי על עצם הנתינה לאביון וסיפוק כל מחסורו, ומוסיפה: "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל… ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא! נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". ושוב: "פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך".
זה מרתק. אם בדרך כלל התורה מתנסחת בתמציתיות וחוסכת במילים, נראה שכאן היא מרשה לעצמה ממש להשתפך… הציווי על הצדקה מתפרס על שבעה פסוקים שלמים(!) כאשר צמד המילים "פתוח תפתח" חוזר על עצמו פעמיים לצד "נתון תיתן", "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" ועוד שלל ביטויים. ואולי השיא זה הכינוי החריג "בליעל!" שמעניקה התורה למחשבה להימנע מנתינה לעני בערב השמיטה, מחשש הפסד ממון. חריגה גם כן אזהרת התורה – "וקרא עליך [העני] אל ה', והיה בך חטא", שהרי הימנעות מקיומה של כל אחת ממצוות התורה נחשבת לחטא, ומדוע מוצאת התורה לנכון לחדד את החטא והפגם שבאי-קיום המצווה דווקא לגבי הצדקה?
מה שבטוח – עוד לפני שנסביר את העניין – הוא שניתן להתרשם בבירור מכל זה שהתורה מייחסת חשיבות יוצאת דופן למצוות הצדקה וערך הנתינה. אבל למה באמת?
אם לא היה די בפסוקי התורה, באים חז"ל בגמרא ואומרים "שלושה סימנים יש באומה זו – הרחמנים, הביישנים וגומלי חסדים". ובתיקוני זוהר נאמר ש"הקמצן שאינו נותן צדקה – אינו מזרע אבות". אם כן, שניים מתוך שלושת הסימנים המציינים את עם ישראל – "אומה זו", הם רחמים וגמילות חסד. כלומר, הצדקה היא בגֶנים שלנו!
ואכן, תחום הצדקה בישראל מפותח מאוד בהשוואה לכל עם אחר. לא רק שעשירים יהודים ו'עמך בית ישראל' תורמים למטרות צדקה בנדיבות רבה, הם גם מגלים יצירתיות רבה בסוגי החסד. זה יכול להיות ארגוני הצלה למיניהם, צוותים המתגייסים לתיקון פנצ'רים, כבלים למצבר או כל צורך דחוף אחר, או בדוגמת הגמ"חים המגוונים: גמ"ח לכספים, לכריות לבריתות, לספרי לימוד וכלי כתיבה, לציוד לחופות, לשמלות ערב ולכיסאות, לציוד הגברה, למזרנים, טיטולים ומוצצים, למיטות תינוק ועד לציוד רפואי וכיסאות גלגלים… אי אפשר שלא להתפעל מול ההתמסרות של מנהלי הגמ"חים והמתנדבים הרבים, המשקיעים מהונם, מרצם וזמנם לעשיית חסד ללא כל בקשת תמורה, "עולם חסד ייבנה!"
כשבאנו פעם לבנק מקומי באנטוורפן כדי לפתוח חשבון 'ערֵבים' – מיזם חסד המעניק במקרה של פטירת אחד מחבריו רחמנא ליצלן סכום כסף נכבד לרווחת היתומים, שאל אותנו הבנקאי הגוי: "ומה הרווח שלכם מכל העניין?" כשהשבנו שאין לנו בזה כל רווח כספי, הוא התקשה לקבל את זה…
במקרה אחר אמר לי שכני הגוי: "יש לכם הרבה בני משפחה כאן, אה?" כשניסיתי להבין על מה בדיוק הוא התבסס בהנחתו זו, ענה: "אני רואה שכל הזמן דופקים אצלכם בדלת אנשים ומבקשים מצרכים שונים, אז אני מבין שאלו בני משפחה…" השכן הזה כנראה נותן עשרים יורו בשנה לארגון צער בעלי חיים ובזה מסתכמת ה'פילנתרופיה' שלו, כך שמושג החסד לא ממש נראה לו כאפשרות, ומכאן המסקנה המתבקשת – "יש לכם הרבה בני משפחה…".
אם הצדקה טבועה בנו כל כך עד שהיא מהווה חלק מהזהות שלנו כיהודים ועוברת אצלנו בתורשה, ראוי שנבין מה עשה אותה כל כך מזוהה אתנו, וגם: איך באמת משתחררים מהאנוכיות ועושים למען הזולת.
התשובה לכך, בקצרה, מסתתרת בהדגשת התורה את המילה "אחיך", החוזרת על עצמה שוב ושוב בציווי על מצוות הצדקה – "אביון מאחד אחיך"; "לא תקפוץ את ידך מאחיך"; "פתוח תפתח ידך לאחיך" ועוד. ואלה דברי המהר"ל ב'נתיבות עולם': "מאחר שהוא אחיך – איך אפשר שלא תרחם עליו, שהאדם מרחם על אשר הוא אחיו, ואם מעלים עיניו כאלו אינו אחיו הרי הוא פורש מישראל שהם עם אחד".
כלומר: המהר"ל רואה בהיותו של כל אחד מישראל 'אח' שלנו, את הצו המוסרי המחייב אותנו – והמאפשר לנו – לעשות כל אשר לאל ידינו כדי לדאוג לחלשים שבחברה, בין אם בכסף ובין אם בתשומת לב, עצה או כל צורך אחר. כי "מאחר שהוא אחיך – אי אפשר שלא תרחם עליו!". היותו אחינו מאפשר לנו לצאת מהֵלך מחשבה של אגו ואינטרסים, המנסח משפטים דוגמת "מה יצא לי מזה"; כי אין מדובר בזר, אלא באחינו בשרנו ש"הלא אב אחד לכולנו".
ובעצם, אלו הם דבריו המפורסמים של אדמו"ר הזקן בפרק לב בתניא – הלב של התניא – בו הוא מסביר כיצד ניתן להגיע לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך, לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן" בצורה אמיתית וכנה: האינטרסים והאגו שלנו – הוא מסביר – נובעים מהגוף והנפש הבהמית שלנו, אבל מצד הנשמה האלוקית שלנו הרי "כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד". אם כן, ברגע שנצליח להתחבר אל המבט של הנשמה האלוקית ולא ניתקע בהשקפה האנוכית של הנפש הבהמית, נוכל להגיע לאהבת כל יהודי ויהודי בשל היותו אחד אתנו בשורש נפשנו, וממילא גם להשתחרר מתכונת הרכושנות ולהשפיע לזולתנו עוד ועוד, שהרי הוא בעצם – אנחנו.
אם נשתמש בלשונו של הלל הזקן: "זהו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא". ההסתכלות הזו – למי שעושה בה שימוש כראוי – משנה את כל עבודת ה' ואת החיים כולם. הכל נהיה יותר קל ופשוט. נכון, זה לא קל ולא מתפתח בתודעה ובלב שלנו באופן מיידי. זו עבודת חיים, אבל כזו ששווה את המאמץ ומאפשרת לקיים את מצוות "ואהבת" ועוד הרבה מצוות אחרות – כל התורה כולה! – באמת ובתמים.
כאמור, כאשר התורה מצווה על הצדקה, היא עושה שימוש בביטויים שנראים מליציים: "לא תקפוץ את ידך", "פתוח תפתח את ידך לו" ועוד. ברור שהמשפטים האלה אינם מוטיבים ספרותיים בלבד חלילה, אלא הם טומנים בחובם מסר. מה באמת הרעיון של פתיחת היד? למה התורה לא מצווה לפתוח את היד כדי למסור את האבדה שמצאנו לבעליה, או לפתוח את היד וליטול את ארבעת המינים? ובכלל, אם אני תורם צדקה באמצעות כרטיס אשראי, האם לא קיימתי את מצוות התורה "פתוח תפתח את ידך"?…
אומר המדרש בשם רבי מאיר: "כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר – כל העולם כולו שלי הוא ואני נוחלו. כשהוא נפטר מהעולם ידיו הן פשוטות, כלומר – לא נחלתי מן העולם כלום".
משל למה הדבר דומה? – אומר המדרש – לשועל שמצא כרם שהיה מוקף גדר מכל פינותיו. אמנם הייתה שם פרצה אחת קטנה, אלא שכאשר ניסה השועל להשתחל דרכה אל הכרם וליהנות מענביו, התברר כי גופו גדול מדי והוא איננו עובר בה. מה עשה? צם שלושה ימים עד שנעשה כחוש, או-אז עבר גופו הצנום בפרצה ובמשך זמן הוא חגג על ענבי הכרם כמוצא שלל רב. אבל אליה וקוץ בה. השועל שנכנס רזה, פיתח בינתיים כרס נאה ששוב לא אפשרה לו לצאת דרך הפרצה הקטנה והוא נתקע בכרם… בלית ברירה חזר השועל וצם שלושה ימים נוספים, הפעם כדי לצאת…
כשיצא, הסב השועל פניו אל הכרם ואמר במרירות: כרם-כרם, כמה טוב אתה ומה נאים הם פירותיך! כולך נאה ומשובח. אבל מה, אי אפשר ליהנות ממך. כחוש נכנסתי אליך וכחוש יצאתי…
המשל הקצר והנאה הזה הוא גם הסיפור של כל העולם הזה הגשמי, כשחיים בו בלי תורה ומעשים טובים. הוא אולי נראה מפתה ופירותיו עסיסיים, אבל בסופו של דבר יוצאים ממנו בלא כלום. לכן, אל תהיה שועל, תהיה צודק – תעשה הרבה צדק וצדקה…
היד הקפוצה, אם כן, מסמלת את תאוות האדם והאגו – "כל העולם כולו שלי הוא ואני נוחלו". לכן מצווה התורה: "לא תקפוץ את ידך" ו"פתוח תפתח את ידך". כלומר: התחבר לנשמתך, השתחרר מהאגו וכך תצליח לקיים את מצוות הצדקה באמת. ולא, לא כדאי שאת ידך הפשוטה תכיר לראשונה כשתבוא שעתך…
אדמו"ר הזקן מסביר בכמה מקומות בספר התניא את מעלתה הגדולה של מצוות הצדקה, עליה אמרו חז"ל כי היא שקולה כנגד על המצוות, עד שכשהתלמוד ירושלמי מזכיר את המילה "מצווה" סתם – מבלי לציין למצווה מסוימת – כוונתו למצוות הצדקה. הוא מבאר שהמצוות שאנו מקיימים מזככות אותנו ומקדשות את העולם. למשל, כשהאדם נוטל ארבעת המינים הוא מחבר אל ה' את הפרטים ממדרגת הצומח של ארבעת המינים הללו; כשהוא לומד תורה בפיו, הוא 'מברר' ומזכך ומקדש את כוח הדיבור שבפיו, וכן הלאה; אבל בצדקה – כאן זה אחרת לגמרי…
מה אחרת לגמרי? את הכסף שברשותו – אומר בעל התניא – האדם הרוויח לאחר עמל רב, ביגיעת כפיו ובזיעת אפו. הוא השקיע בו מחשבה, רצון, רגש ואין ספור פעולות. הוא הכניס בו את כל כולו. פגישות, טלפונים, ריצות… עכשיו, אם כן, כשהוא נותן ממנו לעני, למעשה הוא נותן לו יחד עם הכסף את כל נפשו ומאודו… מלבד זאת, הכסף הזה הרי יכול היה לשמש עבור קניית צורכי גופו ונפשו, ואף על פי כן הוא נותן לאחר משלו. וזה מה שהופך את המצווה הזו, בצדק, לכל כך מיוחדת ולשקולה כנגד כל המצוות. כאן אנחנו לא מקדשים רק את ידינו, את דיבורנו, או את כוח ההליכה שלנו, אלא מעלים לקדושה את כל הווייתנו ומוסרים לקדוש ברוך הוא – באמצעות הנתינה שלנו לזולת כרצונו – את כל חיינו, וזה דבר גדול ועצום. לא פלא, אם כן, שהמצווה הזו "מקרבת את הגאולה", כדברי חז"ל, שהרי הגאולה תלויה בקידוש העולם והזדככותו, ואין מצווה כמו הצדקה שעושה את זה כל כך טוב…
אחד מידידיי, סוחר יהלומים מאנטוורפן, סיפר לי את הסיפור המופלא הבא: פעם הגיע אליו מישהו והציע לו לקנות ממנו אבנים חומות ופשוטות, אבל הוא דחה את ההצעה בטענה שאין לו מה לעשות איתן. כעבור זמן נכנס אליו שוב בעל האבנים החומות ודחק בו לקנות ממנו אותן, תוך שהוא מספר על מצבו הכלכלי העגום. כששמע ידידי הסוחר על מצוקתו, מיד הכריז "מזל וברכה" ושילם טבין ותקילין על האבנים חסרות הערך. לאחר שהאיש יצא ממשרדו מאושר על הכסף שהגיע לידו, הניח הסוחר את האבנים שרכש בכספת שלו ושכח מהן.
הגיע ערב פסח, הסוחר עשה בדיקת חמץ במשרדו, פתח את הכספת ומצא שם את האבנים החומות ההן ששכבו משך חודשים ארוכים כאבן שאין לה הופכין. "נו נו", חשב לעצמו. כמה דקות אחר כך נכנס אליו המלטש הקבוע שלו ושאל אם יש לו אבנים לליטוש. "הפרנסה קצת דחוקה לאחרונה, ורציתי לשאול אותך אם יש לך קצת סחורה שמחכה לליטוש…"
"כבר נעשתה באבנים האלה מצווה אחת, נעשה בהן מצווה נוספת", הרהר לעצמו הסוחר. "קח את האבנים האלה", אמר למלטש שפניו אורו, "אולי אוכל לעשות איתן משהו". הוא שילם על ליטוש האבנים מראש ושוב שכח מכל העניין.
עוברים כמה שבועות ואל משרדו נכנס המלטש, הפעם כדי למסור את האבנים. כשהוא הניח אותן על השולחן, הסוחר כמעט והתעלף. הן ברקו באור מדהים. התברר שהצבע החום לא היה אלא קליפה חיצונית שהסתירה על יופיין של אבנים נדירות במיוחד… מתברר כי מה שהתחיל כצדקה וחסד, המשיך כאחת העסקאות הרווחיות ביותר שעשה אותו סוחר מימיו!
מצדקה, כך מסתבר, לא מפסידים. נתחזק כולנו במצוות הצדקה ונזכה במהרה לביאת משיח צדקנו, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", במהרה בימינו.
