יש שני ימים בשנה שבהם אנו מתעסקים בתורה, שבועות ושמחת תורה. בשמחת תורה אנחנו שמחים שקיבלנו את התורה ובשבועות אנחנו מקבלים אותה. בתפילה של שבועות אומרים: "זמן מתן תורתנו"; אני רוצה לדבר על תורתנו עצמה, על העניין שצריך ללמוד תורה.
חשוב לספר לאנשים שיש מצווה ללמוד תורה. גם בישיבה צריך לומר את זה, כי בישיבה שוהים, אבל האם יושבים ועוסקים בתורה? זאת שאלה אחרת. זה נושא שדיברתי עליו כבר פעמים רבות, לא שזה הועיל הרבה אבל לפחות עשיתי השתדלות. אני עושה עכשיו השתדלות – אומר את הדברים ומצפה שברחמי ה', אם לא עכשיו, אז לאחר מכן האמירה תביא למעשה.
ראשית, אף על פי שתמיד היו עמי־הארץ, אבל מציאותם של עמי־הארץ היא בבחינה של תקלה; היא לא בבחינה של בניית עולם. יש דורות מסוימים שיש יותר תקלות כאלו ובדורות אחרים פחות, בכל אופן, גם אם זה קיים, זה לא אומר שזה מנהג הקדמונים. בן אדם לא יכול להגיד "אבא שלי עם־הארץ, סבא שלי היה עם־הארץ ועד לדורו של משה רבנו אנחנו משפחה של עמי ארצות, ולכן אני גם עם־הארץ". זה תמיד נחשב לתקלה.
לימוד תורה הוא עניין מהותי ביהדות, זה לא דבר שניתן להגיד עליו שהוא לוקסוס; כמו שיש שמחמירים על עצמם ונוהגים בשתי זוגות תפילין ויש שנוהגים בארבע זוגות – כך יש מי שלומד תורה ואחר שלא לומד תורה; זה לא הולך ככה. לימוד תורה הוא חלק ויסוד בעצם העניין של יהדות.
כל אדם מישראל צריך במידה זו או אחרת להיות לומד תורה. זה לא דבר ששייך לעיסוקו, לפרנסתו או לגילו, אלא שייך למהותו של אדם מישראל. עד כמה שאני יודע, אין כל אומה, לשון ודת שיש בה יחס כזה ללימוד; בכל מיני מקומות מכבדים את הלומדים והיודעים, אבל לגמרי אפשר גם ללא זה – אדם יכול להשתייך לעם, לאומה או לחברה, ולהיות איש שלם בדתו, באמונתו ובעולמו גם בלי לדעת כלום מכלום. החובה ללמוד, היא דבר מיוחד אצל יהודים, צריך ללמוד, לדעת, לשנן, לחזור ולחיות עם התורה. זה כתוב בתורה, במשנה ובכל מקורות ישראל.
אני טוען שהיהדות עומדת על שלושה עמודים, קצת מעין מה שכתוב בפרקי אבות: אמונה – שיהודי יודע במה הוא מאמין ובמה הוא צריך להאמין; שמירת המצוות; וחובת לימוד תורה. אם חסר אחד מהעמודים הללו זה פגם במהות ישראל. כל חלקי האישיות צריכים להיות שותפים בציור היהודי השלם, והמוח שייך ללימוד תורה.
אני רוצה להדגיש: לימוד תורה וידיעת התורה אינם בהכרח קשורים לחובת המעשים. התורה איננה – כפי שיש אנשים שחושבים – חוברת הדרכה של מכשיר, איך להרכיב ולהשתמש בו. התורה לא עשויה בתור פסקי הלכה איך לעשות דברים, אמנם הלימוד יכול לעזור, אבל אפשר לשמור ולעשות גם בלי שום הבנה בשורשי הדברים או במשמעויות שלהם, סתם – ככה עושים. עם ישראל בעבר, ידע איך עושים. היו אנשים שידעו את התורה לא מהראש אלא מהבטן, הם ידעו איך לקיים את המצוות לא על ידי לימוד אלא פשוט חיו בתוך העולם של יהדות, והיא הייתה מפעפעת בתוכם. למרות שבסידור של סבתא שלי היו קטעים שאני כמעט בטוח שהיא לא עיינה בהם, אבל איך מולחים בשר – היא עשתה לפי כל מיני שיטות, בהידור גדול, בלי ללמוד איך לעשות את זה.
זה דבר שנכון בתחומים רבים. יש הרבה דברים שאף פעם לא למדנו את התיאוריה ואנחנו עושים אותם בסדר גמור. אני משער שאף אחד מכם לא עשה לימודי תיאוריה בהליכה, ולמרות זאת כולם פה הולכים לא רע.
כאמור, לימוד התורה לא קשור ביכולת השימוש, וגם לא בשאר דברים שאפשר להוציא מהלימוד. הלימוד כלשעצמו הוא אחד האופנים הראשיים שאנו עובדים בו את ה'. אנחנו עובדים את ה' בנענוע לולב, באכילת מצה, באי אכילת מאכלים מסויימים; אותו דבר, לימוד התורה כל כולו הוא עבודת ה', ולא עניין שימושי.
השאלה האם בזמן לימוד התורה אדם מרגיש התרוממות הרוח והתקשרות בקדוש ברוך הוא, היא שאלה לגמרי אחרת, ובאמת לא שייכת לעניין. מפני שהשאלה הזאת יכולה להיות בזמן שאדם עושה כל מצווה שהיא – האם הוא מרגיש שהוא נקשר לקדוש ברוך הוא? יש אדם שעושה מצווה ומתלהט ומתרגש בעשייתה, ויש שעושה מצווה ולא מתלהב ולא מרגיש שום דבר; יש שעושה מצווה ומרגיש שעל ידי קיום המצווה האור האלוקי נשפע עליו, ויש שעושה את זה סתם כך.
אם אקח כוס זכוכית ואטיח אותה ברצפה, השאלה מה הייתה הכוונה שלי – האם עשיתי את זה בלהט, בכוונה תחילה ומתוך הבנה עמוקה מה אני עושה, או ששברתי את הכוס בלי כוונה ובלי ידיעה – זה לא משנה, הכוס תישבר, זו עובדה. זה נכון לגבי קיום מצוות.
ודאי שיש הבדל בין אדם שמתעטף בטלית ומרגיש שהוא עוטה את אורו של הקדוש ברוך הוא, מניח תפילין ומרגיש שהוא מתקשר לקדוש ברוך הוא בעבותות אהבה, לבין אדם שלא מרגיש כלום בעשיית המצווה. החוויה היא עניין יפה וחשוב, אולם היא נספחת לדברים, היא לא הבניין שעליו הם עומדים. אפשר לעשות הרבה דברים עם חוויה או בלי חוויה, אבל השאלה בסוף היא האם הם נעשו או לא נעשו.
לימוד תורה הוא פולחן כמו מצוות אחרות, במובן המעשי של העניין. בעצם המעשה אנחנו עובדים את ה'. הידיעה שהאדם יודע שהוא הולך לעבוד את ה' בפעולה הזאת, זהו העניין הגדול שיש בדבר.
בזמנו של בעל התניא, מלבד המחלוקת עם המתנגדים, הייתה מחלוקת פנים־חסידית מאוד חריפה. הסבא משפולי, שמבחינת ההתנהגות ונטיית הנפש שלו היה אמור להיות מהמתנגדים לאדמו"ר הזקן, באופן מוזר מעולם לא אמר עליו דבר לגנאי. שאלו אותו איך זה? והוא סיפר להם שפעם הוא רצה לדעת מה טיבו של בעל התניא, אז הוא נעמד מאחורי הדלת הסגורה של החדר שלו, בשביל להקשיב איך הוא לומד. הוא שמע את בעל התניא אומר: "כתוב בגמרא, שאם יבוא ראובן ויטען כך וכך, ולעומתו שמעון יטען אחרת, אז עלה ברצונו הפשוט של הקדוש ברוך הוא שההלכה תהיה כמו ראובן". סיים הסבא משפולי: "אחרי ששמעתי איך הוא לומד תורה הבנתי שהוא איש קדוש ואי אפשר להגיד עליו שום דבר רע, למרות שאני לא מסכים איתו בהרבה מהדברים".
יש אנשים שלומדים גמרא כמו האדמו"ר הזקן – שמרגישים איך רצון ה' מדבר מתוך התורה, ויש שלומדים בלי שום רגש. בין שני סוגי האנשים יש הבדל במדרגות ובשכר לעתיד לבוא, אבל בעצם העניין אין הבדל, לימוד תורה הוא עבודת ה'.
השורש של לימוד תורה הוא כמו שכתוב בדניאל: "אלהך דאת פלחת ליה תדיר" (=אלוקיך שאתה עובד אותו בתמידות); העבודה בתמידות היא שיושבים ולומדים תורה. הקדוש ברוך הוא רוצה שכמו שאנו מכניסים את הראש בטלית כך נכניס את המוח בלימוד, זה העיקר וזו דרך המצווה. מי שבכל פעם שלומד תורה כל גופו מזדעזע מאהבת ה' – אשרי חלקו, ומי שלא כל גופו מזדעזע מאהבת ה' אז שילמד בלי שגופו יזדעזע.
שלמה המלך, במשלי, אומר על התורה: "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת… וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם". התורה היא המשחק של הקדוש ברוך הוא שהיה משתעשע בו לפני שנברא העולם, ועכשיו כשאנחנו לומדים תורה אנחנו משחקים ביחד עם הקדוש ברוך הוא. לשם המשל, תחשבו שהמלך הגדול כיבד אותי ואמר לי: "בוא, רוצה לשחק איתי טניס? אני זורק לך כדור ואתה תזרוק לי בחזרה". איזו הרגשה תהיה לי במשחק? כל כדור וכדור במשחק, שאקבל או אזרוק בחזרה – ארגיש שהוא כבוד מלכותי חדש. זה בדיוק מה שקורה בתורה.
אדם שיושב ולומד תורה הוא יושב ומתעסק עם הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "כל היום היא שיחתי" – משוחח עם הקדוש ברוך הוא. אדם יכול להגיד שהוא לא מבין ולא מגיע לעומק העניין, אבל לעניין הזה שיש דיבור ומשחק עם הקדוש ברוך הוא, זה לא משנה.
כתוב בישעיה: "הוי כל צמא לכו למים"; חז"ל הסבירו את זה: אין מים אלא תורה. שאל בעל התניא: מי שצמא – שילך לשתות, למה צריך להגיד לו את זה? וענה: מי שצמא לקדוש ברוך הוא ומחפש דרך להגיע אליו, התשובה היא: לכו למים, לתורה. במקום כל סוגי הדמיונות שיש בעולם – אפשר להגיע לדבקות אמתית בה' אחד, באמצעות לימוד תורה.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה שהיא מעל ומעבר לשאר כל העניינים שיש. ובתורה הוא נתן לנו דרך לעבוד אותו והדרך הזו פתוחה לפנינו. אנחנו יכולים לעשות את זה ברב או במעט; וגם אם אדם לומד מעט בכמות, הוא יכול ללמוד הרבה באיכות – דבר שבעיקר תלוי בשאלה עד כמה הוא הכניס את עצמו פנימה ללימוד. בכל אופן שיהיה, זו עבודת ה' ושווה לעבוד אותו, ואנחנו צריכים להשתמש במה שאנחנו יכולים כדי לעבוד אותו.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
