הרמב"ם מספר שמישהו שאל אותו שאלה מעניינת על תחילת ספר בראשית. איך יתכן שהקדוש ברוך הוא ציווה את אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת, והזהיר אותו "ביום אכלך ממנו – מות תמות". והנה, אדם אכל מהעץ ולא רק שלא מת, אלא גם קיבל שכל להבחין בין טוב לרע! האם הקדוש ברוך הוא ציווה לשווא?
לא נזכיר באיזה שם גנאי הרמב"ם כינה את היהודי ששלח לו את השאלה, רק נאמר שלדעתו אין כאן בכלל שאלה. איך אפשר בכלל להשוות בין המצב של אדם הראשון לפני האכילה ולאחריה? לפני חטא עץ הדעת האדם התעניין באמת ושקר, שהם עניין נצחי שקשור לקדוש ברוך הוא – מה נכון ומה לא נכון. אחרי החטא הוא התחיל להתעניין בתועלות ובמה יפה ולא יפה, ואלה דברים שתמיד מתייחסים אל האגו – "מה טוב לי ומה רע לי". "מה ייצא לי מזה?". פעם לפחות היו מתביישים בזה, היום אפילו זה לא.
כשיורד גשם, האם זה טוב או רע? לפני עץ הדעת זו לא הייתה בכלל שאלה – או שיורד גשם או שלא יורד, עניין של אמת ושקר. אבל אחרי החטא האדם מתחיל לחשוב – גשם זה טוב לי או רע לי? אם אני חקלאי בשנת בצורת, גשם הוא הדבר הכי טוב בעולם; אם יצאתי מהבית בלי מטרייה, זה הכי גרוע. החשיבה על עצמי במרכז, מגיעה מחטא עץ הדעת. החטא היה רגע הלידה של הישות.
כיום בחוג לפילוסופיה באקדמיה כמעט ואין תלמידים, כי אין בזה לא כסף וגם לא כבוד. "אבל הוא פילוסוף!" – את מי זה מעניין, החכמה כשלעצמה איננה מעניינת, העיקר הוא מה יוצא לנו מזה.
מספרים על רב גדול אחד שהפך לחסיד קוצק ופשיסחה, שנחשבו לחסידויות קיצוניות ולא מקובלות. מיררו לו את החיים והקפידו עליו מאוד, ומה הוא ענה לסביבתו? "לאמת יש מחיר. אם צריך, נשלם". עץ הדעת עניינו מה טוב לי, אבל עץ החיים עניינו מה טוב בכלל, מה הנכון.
האגו שנוצר אז הוא גם היצרן של העצבות. אדם עשיר רוצה שהכל ידפוק כמו שצריך, ואם משהו לא הולך – הוא בעצבות. מי שיש לו גאווה, מתעצבן בגלל כל דבר שחסר לו. אבל מי שלא תופס מעצמו, יודע שחסרים לו כל כך הרבה דברים, אז אם חסר לו עוד משהו זה לא מפריע לו להיות בשמחה.
יש כמה פרקים בתניא שבהם מדובר באריכות איך להתמודד עם עצבות. אבל איך להיות בשמחה, הוא לא מאריך כל כך. מכאן ראיה שטבע האדם להיות בשמחה ולא צריך ללמד אותו על כך, אלא שיש דברים שמביאים עצבות ואיתם צריך להתמודד. מישהו אמר לי שהרב מבריסק כבר אמר ששמחה היא בטבע האדם. והראיה היא שתינוק בדרך כלל שרוי בשמחה, ואם הוא לא בשמחה הולכים איתו לרופא, מפני שזהו סימן שהוא לא מרגיש טוב. אם נפחית את הגאווה, נגלה הרבה שמחה שטמונה בתוכנו.
•
בעל התניא מסביר ששמחת הנפש האמיתית באה לאדם דווקא כשהוא מתבונן בדרגה הכי גבוהה של אלוקות, שבה "כולא קמיה כלא חשיב", כולם לפניו לא נחשבים לכלום. אם יהודי מתבונן שכל הבריאה כלולה במקור, בקדוש ברוך הוא, והכל אין ואפס כנגדו, כולל הוא עצמו, הוא מקבל מזה שמחה אמיתית. כל בר דעת רואה שזה ממש הפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב. אנחנו תולים את השמחה שלנו בהישגים, אם אהיה לא רק צדיק אלא גם חכם ועשיר, זה בטח יביא לי שמחה. והנה אומרים לנו להתבונן בזה שאנחנו אין ואפס, ודווקא זה יביא אותנו לשמחה הכי גדולה. איך זה הולך ביחד?
יש כאלה שמפרשים שהיות ותכלית הכוונה שבגללה ירדה הנשמה לעולם היא כדי לגלות את אחדות ה' בעולם, אז כשאדם מתבונן בגדולת ה' הוא מקיים את התכלית ומגיע לשמחה. ובאמת ב'ליקוטי תורה' כתוב שיש נחת רוח גדולה מאוד בשמיים כשיהודי לומד כאן למטה על אחדות ה', אפילו אם הוא לא כל כך מבין, משום שעצם העיסוק בזה כבר משפיע.
אבל אני חושב שיש עוד סיבה. סיפר לי פעם רופא בכיר בהדסה שהוא הבחין בהבדל בין יהודי מאמין לערבי מאמין. יהודי מאמין – כשהטיפול מצליח, הוא אומר לרופא "תודה לך, היית שליח נאמן מהקדוש ברוך הוא", וכשהטיפול לא מצליח הוא מאשים את הרופא, "למה לא טיפלת בי כמו שצריך?". אצל ערבים זה הפוך: כשהטיפול מצליח הם שולחים לרופא המון מתנות, וכשלא מצליח הם אומרים "כולו מן אללה".
מה שורש ההבדל? ההנחה הפשוטה של יהודי היא שהקדוש ברוך הוא טוב ומיטיב, ולכן אם הרופא הצליח בטיפול זה כמובן בגלל שהוא היה שליח טוב. אם זה רע, ודאי שזה לא מהקדוש ברוך הוא, כנראה הרופא עשה משהו לא בסדר או לא ידע מה הוא עושה. אצל ערבי, הקדוש ברוך הוא אחראי על הטבע, שהכל ילך כסדר, וגם המחלה מגיעה בדרך הטבע, ולכן אם החולה מת – זה כנראה מאללה. אבל אם החולה התרפא – זה רק בגלל הרופא, כי הוא הצליח לשנות את הטבע…
אולי זו הסיבה שאצל היהודים, כשמישהו חולה מיד מבקשים מכולם להתפלל – אומרים תהלים, הולכים לצדיקים ומבקשים ברכות. יש לי כמה שכנים ערבים ושמתי לב שאצלם אף פעם לא מבקשים להתפלל על החולים. למה? כי הקדוש ברוך הוא מתנהג לפי ההנהגה של בני האדם. כמו ששנה אחת לא היה גשם, אמר לי שכן מוסלמי – "זה בגלל העוונות של בני האדם".
אצלם הכל בא משם אלוקים. יש להם אמונה, הם יודעים שהוא שולט על הטבע ואולי יכול לשנות את הטבע, אבל זה לא שייך אליהם אישית. לבקש שיהיה למעלה מדרך הטבע? זה דבר ששייך לשם הוי"ה, ואותו רק יהודים מכירים. בליקוטי תורה בעל התניא מביא ביאור נפלא על הפסוק "שמע ישראל". שמע ישראל – תקשיב יהודי, כי ה' – הוי"ה, היה, הווה ויהיה כאחד, הלמעלה מן הטבע – הוא אלוקינו, כוחנו וחיותנו. בניגוד לכל העולם, שמקבל את החיות משם אלוקים, אנחנו מקבלים אותה משם הוי"ה, שאצלו הכל יכול להיות והוא אחד למעלה מן הזמן, למעלה מהגבלות. זאת כל המהות של יהודי.
לפי זה, למה קוראים את "שמע ישראל"? בפשטות אנחנו באים להכריז מי הוא הקדוש ברוך הוא, אבל לפי הפירוש הזה אנחנו באים להגיד מי הוא עם ישראל. אנחנו אומרים "שמע ישראל" לא בשביל הקדוש ברוך הוא אלא בשבילנו, פשוט באים לספר ליהודי מי הוא. 'תשמע רגע מי אתה!'
פעם למדנו את זה ביום כיפור, ומישהו אמר שכך כתב ר' צדוק מלובלין: כשם שיהודי צריך להאמין בקדוש ברוך הוא, כך הוא צריך להאמין בכוח של יהודי. אז זהו היסוד של יהודי – שהוא קשור למעלה מן הטבע, ואותו הוא משנן היטב יום יום, פעמיים ביום, בבוקר ובערב, כמו תרופה. "שמע ישראל!", אני מגיע משם הוי"ה שלמעלה מדרך הטבע.
לחיים לחיים!