אני מת מפחד!

אני מת מפחד!

שלום לכולם! ההתוועדות שלנו פה היום, בעזרת ה', תהיה בשני חלקים. את החלק הראשון הפקידו בידי, והחלק השני יהיה עם ידידי ורעי הרב שניאור. החלוקה של ההתוועדות נובעת מנסיבות כאובות. אני לא אוהב להשבית מסיבות, וגם הערב אני לא מתכוון להשבית את השמחה, אבל אני רוצה לשתף אתכם בעובדה שהגעתי לפה הערב מתוך קושי גדול.

לפני קצת יותר מעשרים וארבע שעות הובא למנוחת עולמים אחיין שלי, הלל נחמיה אופן ז"ל, עלם חמודות בן עשרים, שנפטר במהלך אימון בשירותו הצבאי. עברו עלינו, על המשפחה, יומיים וחצי קשים מאוד בכל המובנים האפשריים. הקושי והכאב בלב הוא גדול מאוד, אבל בהתייעצות עם אשתי הגענו למסקנה שהתוועדות לא משביתים.

הלל עצמו היה בעל מנגן וחובב נגינה גדול. הוא ידע לנגן על כמה כלים, והיה שר מתוך מעמקי ליבו. אז מצד אחד לא מבטלים התוועדות, אבל מצד שני אי אפשר ממש להתוועד כרגיל. לכן, בשיחה עם הרב שניאור, עלה רעיון שנעשה בינינו חלוקה. בחלק הראשון נתוועד בעזרת ה' על תשובה מיראה, ובחלק השני על תשובה מאהבה. אני מצטער חבר'ה, אבל אני בתוך אווירה של 'שבעה', ולא מסוגל להיכנס כרגע לתנועה הנפשית של תשובה מאהבה. האמת היא שזה רעיון חשוב בפני עצמו, להיזכר מידי פעם שיש גם תשובה מיראה בעולם.

לפני כמה שנים זכיתי להוציא לאור ספר על 'אורות התשובה' של מרן הרב קוק זצ"ל, בשם 'תשובת הרא"ה'. הספר נולד אחרי שזכיתי ללמוד ביחד עם חברים מקשיבים בישיבת 'נהורא' ברמת גן, שהיא ישיבה לבעלי תשובה, את אורות התשובה. למדתי כמה פעמים אורות התשובה עוד לפני כן, אבל דווקא בלימוד איתם ראיתי בעלי תשובה אמיתיים.

לנו, הדתיים מבית, יש דפקט בכל מה שקשור לתשובה. תשובה נראית לנו דבר עצוב כזה. כל שנה מחדש, לעמוד ולהכות על חטא, לומר את כל מה שכתוב בסידור עוד פעם וכולי. בעלי תשובה, מבינים את הסיפור קצת אחרת. בעל תשובה נקרא 'בעל' תשובה כי הוא מתחתן עם התשובה. חתונה זה מאורע משמח, כי יש חידוש נפלא בחיבור שבין איש ואשתו. יש בעל שנושא אישה, והחיבור איתה משמח אותו מאוד. לפחות ככה זה אצל רוב האנשים…

מספרים שפעם הציעו למישהו בשידוך אישה כלילת המעלות – חרשת, אילמת, עיוורת וגידמת. הוא נבהל ושאל את השדכן: "מה עשית לי? איזה שידוך זה?" השדכן לא התבלבל, והתחיל להראות את הצד החיובי בסיפור: "תראה, על חרשת אתה יכול לומר מה שאתה רוצה, והיא לא תשמע. אילמת לא תוכל אף פעם לומר לך שום דבר רע, ועיוורון הוא ממש יתרון. אתה יכול להשאיר בית מבולגן לגמרי, ולא יפריע לה". הבחור הקשה: "אבל מה עם זה שהיא גידמת??" השדכן המנוסה ענה: "תשמע, עם כל כך הרבה יתרונות, אתה יכול להבליג על חיסרון אחד…"

בכל אופן, יהודי נורמלי שמח ביום חתונתו, והוא נקרא בעל השמחה. אז למרות שהיום משתמשים בביטוי מזעזע כזה – "חזבתי"ם", יותר מתאים לקרוא להם בעלי תשובה, כי הם יהודים שממש התחתנו עם התשובה. אנחנו, הדתיים מבית, רק באלול עושים מין 'כאילו' של חוזרים בתשובה, כי בסך הכל לא נעים לנו המהלך של התשובה. לעומת זאת, בעלי תשובה באמת אוהבים לחזור בתשובה. אז אחרי שלמדתי איתם והבנתי הרבה יותר טוב מה היא תשובה מאהבה, כתבתי את הספר על בסיס השיעורים האלה.

לפני שבוע בערך, התקשר אלי יהודי וסיפר לי שבשנים האחרונות הוא לומד בחודש אלול מהספר שלי, אבל עם תוספת. כל פעם, לפני שהוא לומד בתשובת הרא"ה, הוא לומד שערי תשובה של רבינו יונה. הוא לא רוצה לשכוח שכשחוזרים בתשובה, צריך קודם כל להכות על חטא. מנהג ישראל קדושים, במשך דורות רבים, היה להכות על חטא מתוך עצבות ומרירות. למרות שכיום הדברים נראים קצת אחרת, עדיין מותר לנו קצת להיות מרירים. האמת היא שדווקא מתוך המרירות אפשר להגיע בסופו של דבר לתשובה מאהבה בשמחה. בלי להקדים תשובה של מרירות ולב נשבר, אי אפשר לשוב באמת. קודם כל צריך יראת שמים, ורק מתוכה באה חזרה בתשובה אמיתית.

רבותיי! בואו נשיר ניגון, ונבקש מה' יתברך שיהיה נועם ה' עלינו. גם כשניגשים לתשובה מצד היראה, צריך שיהיה נועם ה' עלינו. שלא נרגיש חלילה חוסר נעימות, כי "דרכיה דרכי נועם". אמנם עכשיו כבר הגישו את הטשולנט, אבל ננסה בכל זאת לשיר בכוונה, שיהיה נועם ה' גם על התשובה. לחיים!

יראה, נעים מאוד

יש שתי דרכים שבהן ניתן לפרש את פשט המילים "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו". אפשרות אחת היא שה' ינעים לנו, והאפשרות השנייה היא שאנחנו נזכה להרגיש שה' נעים. באופן שנראה פרדוכסלי, דווקא מי שמרגיש שה' נעים הוא זה שמסוגל לעשות תשובה מיראה אמיתית. ה'שפת אמת' מסביר, שתשובה מיראה עניינה הוא להיות ירא מהמרחק שנוצר ביני ובין בורא עולם, בעקבות החטא. הרעיון הזה דומה להבדל שבין יראת העונש ויראת הרוממות. לעומת יראת העונש מייסורים שעלולים לבוא על האדם בעקבות החטא, כשיש יראת הרוממות האדם ירא מהאפשרות שהוא יתרחק מאותה רוממות נפלאה. כשאני מלא מאהבת ה' יתברך, אני כל כך רוצה בקרבתו, עד שאין דבר שיותר מפחיד אותי מאשר להתרחק ממנו.

לצערי, אני מגיע לא פעם להתעסק בכל מיני עניינים ששייכים לדם שפיר ושליה, ועוד יותר מזה, גם למקומות שקרובים יותר לתחתית של פחי הזבל… פעם הגיע אלי יהודי, שלא עלינו פחז עליו יצרו ונפל בעברות חמורות. היהודי הזה חשש שהחטאים שלו ייוודעו לאשתו, והוא ממש התייפח בפניי שאעזור לו למצוא מוצא. אתם מבינים שאחרי היממה האחרונה אני יודע טוב מאוד איך בוכים. אחרי שחזרנו מההלוויה של הלל נחמיה הייתי באפיסת כוחות מוחלטת, ואשתי שהיא אחות במקצועה בדקה אותי ואמרה לי שהתייבשתי, ממש ברמה הפיזית. אמרתי לה שזה לא יכול להיות, כי שתיתי לכל אורך ההלוויה, ואז הבנתי שהתייבשתי מהדמעות שזלגו אצלי בשפע. אותו יהודי, בכה אז יותר ממה שאני בכיתי בהלוויה אתמול. הוא ישב מולי, ורעד כולו בבכי.

האם הוא פחד שמישהו יכה אותו? ממש לא. הוא גם לא פחד מהבושה, כי אז הוא לא היה בא לספר לי. הוא היה ירא מאוד מזה שאשתו לא תרצה שום קשר אתו. באותו ערב, נפל לי האסימון לגבי המהות של תשובה מיראה. הרבה שנים שאלתי את עצמי מה אני מקבל לעבודת ה' שלי מההתעסקות עם כל מיני אנשים שנפלו לתחתית המדרגה. טוב, ברור שמקבלים משהו, ובכלל צריך לעשות טוב בעולם גם בלי שום תמורה, אבל בכל זאת משמח לדעת שיש עוד ערך מוסף שמקבלים. באותה פעם קיבלתי התעוררות אדירה להבין את המושג של תשובה מיראת הרוממות. בגלל שאני כל כך אוהב את הקב"ה, אני מת מפחד שהוא יסתיר את פניו ממני. אפילו המחשבה על מצב כזה מרעידה אותי. זאת תשובה מיראה אמיתית.

דרך אגב, תשובה כזאת גם לא תגרום לנו לתחושות הרגילות שיש לנו כשאנחנו שומעים דיבורים על תשובה מיראה. כל הדיבורים על "מה מחכה לפושע כמוך בעולם הבא", אם יצלו אותו או יבשלו אותו בדוד כזה או אחר, לא מתחילים כשמבינים נכון את העמדה של תשובה מיראה.

מספרים, שיהודי אחד הגיע לעולם הבא, ואמרו לו שיבחר בין שני מיני גיהינום – ישראלי או גרמני. הישראלי פועל משמונה עד שתיים, והגרמני מעשר עד שתים עשרה. היהודי בחר בגיהינום ישראלי. שאלו אותו: "למה? הרי זה הרבה יותר שעות!" הוא ענה בנחרצות: "שימו אותי בישראלי! אני יודע מה זה ישראלי… שמונה? לפני תשע אף אחד לא יקום להפעיל את הגהינום. כשכבר יגיע מישהו בעשר, הוא יגלה שנגמר הגז… אז הוא יזמין גז, אבל יאמרו לו שחברת הגז בשביתה. אחר כך יאמרו שאין תו תקן של טכנאי, ובסוף המפעיל ישבות בעצמו. כשבסוף הוא כבר יפעיל את הגהינום, הוא יראה אותי נשרף, ויאמר: רגע, אתה מוכר לי מהמדרשיה… אבל אצל הגרמנים הכל ידפוק בלי חכמות". אז אם מדמיינים בצורה כזאת את הגיהינום, כנראה שלא ממש התחלנו לעשות תשובה.

יראת העונש כזאת, עלולה להיות מצמיתה ומשתקת, ולכן גם לא מאפשרת לעשות תשובה אמיתית. בוודאי יש מקום למחשבות כאלה. אי אפשר להסתיר את האמת שיש תורה ומצוות, ומי שלא מקיים אותן מקבל עונש – אלא אם כן הוא חוזר בתשובה. ידועים הדברים של הרמב"ם על כך שאותו אדם, יום אחד הוא "שנוי ומשוקץ" ואילו למחרת הוא "אהוב ונחמד קרוב וידיד". התשובה מקרבת לה' ומכפרת. בכל אופן, עונשי גיהינום זו לא המצאה של הרב אמנון יצחק, אלא דברים מפורשים בדברי רבותינו. יחד עם זאת, כשאדם חוזר בתשובה בעקבות מחשבה על גיהינום, הוא נעשה משותק.

לעומת זאת, יראת הרוממות היא משהו אחר לגמרי. הפחד על כך שאתרחק מהקב"ה כל כך נורא, ואני לא מסוגל לעמוד בו. יוצא, שכדי להגיע לתשובה של יראת רוממות, צריך הקדמה של הרגשת נועם ה'. מי שמרגיש כמה ה' יתברך אהוב עליו: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אז הפחד שלו מהחטא הוא נורא ואיום, והוא מתמלא ברצון אדיר ותשוקה לשוב בכל ליבו, ולזכות להיכתב בימי הדין בספרם של צדיקים גמורים שחיים את חייהם בדבקות אלוקית.

אני מקנא בהם!

כיוון שדיברנו על נועם, נזכיר וורט מהרבי מסלונים שליט"א, בעל ה'דרכי נועם', על המילים של תפילות ימים נוראים: "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".

ההסבר הפשוט של המילים הללו הוא, שאנחנו מבקשים להיכתב בספר החיים לא בשבילנו, אלא למען כבוד שמים. זהו יסוד גדול שלמדנו גם מתפילת "אבינו מלכנו" שאמר רבי עקיבא: "עשה למענך אם לא למעננו". הרבי מסלונים מסביר אחרת, ואומר שצריך לקרוא את המילים כך: "כתבנו בספר, החיים למענך אלוקים חיים". כלומר, שהבקשה מהקב"ה היא שיכתוב אותנו בספר של יהודים כאלה שחיים למען הקב"ה! כדי לחיות למען הקב"ה חייבים לחזור בתשובה מתוך יראת הרוממות.

אדם שחי בתודעה של יראת העונש לא חי למען הקב"ה. הוא חי למען עצמו, ורוצה לחזור בתשובה כדי שלא יצלו אותו בגיהינום… לא אכפת לו בכלל מהקב"ה, אלא רק מהעובדה שהוא צולה על הגריל את מי שעובר עבירות. לעומת זאת, אם יש לאדם יראת הרוממות, הוא חוזר בתשובה כי הוא רוצה את קרבת ה', וירא מהאפשרות שהיא תהיה פגומה. זאת התפילה של להיות "החיים למענך". אנחנו מתפללים שנרגיש איך ה' יתברך הוא אלוקים חיים – מקור כל החיים, והוא החיים שלנו בעצמם. אז נוכל גם להרגיש ולומר בלב שלם ונפש חפצה, שאנחנו רוצים להיות מאלה שחיים למען שמו באהבה. לחיים!

יש הרבה מה לדבר על הבקשה הגדולה הזאת: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".

לפני שלושים וחמש שנה, בתשעה באב בחופש הגדול שאחרי כיתה י', חבר מהכיתה שלי בישיבה בשעלבים נהרג בתאונה. זאת הייתה פגישה ראשונה בשבילי עם מוות קרוב. חודש אחר כך, כשחזרנו לספסל הלימודים בא' אלול, הר"מ שלנו העביר לנו שיחה בעקבות המוות של אותו בחור. הוא סיפר על עצמו, שכאשר פרצה מלחמת יום כיפור הוא היה בחיל תותחנים, והיה מוצב בסוללה ברמת הגולן. בשתיים בצהריים הם סיימו תפילה מנחה של יום כיפור, ובאותו רגע עשרות סורים פשטו על המוצב שלהם. הוא סיפר, שלא עברו חמש דקות, ומכל המוצב הוא היה היחיד שנשאר בחיים.

הוא אמר לנו אז משפט מדהים. מאז המלחמה, במשך שש עשרה השנים שחלפו, הוא מקנא בחברים שלו שנהרגו אז. הוא אמר: "תחשבו איזו גדולה יש למי שמת ביום כיפור, רגע אחרי תפילת מנחה! חייל צה"ל שהוא בגדר הרוגי מלכות, וכל שערי שמיים פתוחים בפניו! אין דבר יותר גדול מזה!"

אם אדם עוד לא עלה לישיבה של מעלה, כנראה הוא עוד לא מוכן לזה. למילה 'מוכן' יש שתי משמעויות שונות. הראשונה היא מצד ההכנה. אדם לא מוכן, הוא אדם שלא התכונן. המשמעות השנייה היא, שאדם אומר: "אני לא מוכן שתעשה לי כך וכך", כלומר שהוא לא מסכים. בגלל שאדם לא מוכן עדיין למצב שהקב"ה ייקח אותו, אז הוא גם לא מסכים למות. אדם חושב שהקב"ה עובד אצלו, ולכן הוא מסרב להכיר בכך שיום אחד הוא ימות. תורתנו הקדושה מלמדת כיוון אחר, ואומרת לנו "שוב יום אחד לפני מיתתך". גם זו לא מימרא של בעלי המוסר מהדורות האחרונים, זאת משנה במסכת אבות. הגמרא מוסיפה על כך, שכיוון שאדם לא יודע מתי יום מותו, ממילא עליו להרהר כל יום בתשובה. זאת גמרא מפורשת, ולא צריך להתנצל כשחוזרים עליה ומיישמים אותה.

החוויה שהייתה לי אז במותו של חברי צפה אצלי השבוע, בצורה מאוד חזקה. אותו חבר כיתה שלי, שנהרג לפני שלושים וחמש שנה, שמו היה הלל בקשט ז"ל, וגם האחיין שלי שנפטר נקרא הלל. פתאום הכתה בי המחשבה הזאת – כמה הגענו לא מוכנים בכלל למוות הזה. כשאשתי התקשרה אלי בשמונה וחצי בבוקר והודיעה לי שהלל נפטר, חשבתי שהיא עובדת עלי. מה פתאום? הוא בריא כמו שור, וזה לא יכול להיות! בחשיבה שלנו, אנחנו מנהלים לקב"ה את העולם, ולכן נראה לנו שלא יכול לקרות דבר כזה. מסתבר שהקב"ה הוא מנהל את העולם, ולכן עלינו לחיות בתודעה של "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". כמובן, אסור לחיות מתוך פרנויה של מוות חס ושלום. צריך לקום בבוקר בבריאות ובשמחה, עם הנחת יסוד, שסטטיסטית כנראה נמשיך לחיות עד הערב. יחד עם זה צריך לדעת, איפשהו בירכתי התודעה, שיכול להיות גם שלא נצלח את היום הזה, ולכן אנחנו צריכים להיות מוכנים לעמוד לפני ה' יתברך.

הרבה אנשים חושבים, שרק פתאום בא אלול, אז חוזרים בתשובה. האמת היא, שכל יום צריך להיות אלול מבחינתנו. כל יום צריכה להיות התחושה של "החי יתן אל ליבו". מי שיש לו חיות אמיתית, הוא ייתן אל ליבו. אדם שלא חי, רשע שבחייו קרוי מת, לא נותן אל ליבו ולא מתעורר מכלום. אדם שחי באמת, נותן אל ליבו להיות מוכן, ולכן הוא לא מפחד מהמוות. לא משנה כל כך כמה שנים הוא חי – אם עשרים או מאה ועשרים – העיקר שבסופו של דבר הוא חי את החיים שלו באמת. אלה חיים שכדאי וראוי היה לחיות אותם, וכאלה הם החיים שאנחנו מבקשים בעשרת ימי תשובה.

מוכנים לדייט

הרב קוק זצ"ל מדבר באורות הקודש על כך שהמוות הוא רק שקר. המוות הוא לא חידלון, אלא פגישה עם הקב"ה. כשהולכים לפגישה צריכים להיות מוכנים. בחור ישיבה שהולך לדייט, צריך פתאום להסתדר ולהיות יפה לשם שינוי. בחורי ישיבה מחמירים לא רק בתשעת הימים, אלא כל השנה הם באבלות על החורבן… אמנם יש כאלה שהולכים למקווה ביום שישי, אבל משם יוצאים במצב יותר גרוע ממה שנכנסו. איך נראה מקווה בבני ברק ביום שישי? על הבוקר, הוא נראה כמו כוס מים. שעה אחר כך – כוס תה. עוד שעה מאוחר יותר כבר כמו מרק, ולקראת שבת כבר ממש טשולנט…

כיוון שאנחנו לא יודעים מתי הדייט עם הקב"ה, צריכים להיות מוכנים, ולהתכונן בחיות ובשמחה. את הנקודה הזאת, מקבלים עוד יותר כשמגיע ח"י אלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן עצמו אמר, שבח"י אלול הבעל שם טוב הוריד לעולם את החיות של אלול. החיות של אלול, באה מהיכולת להבין שאנחנו הולכים להיפגש עם מלך החיים. עוד לפני המחשבה שהקב"ה ברצונו יכול ליטול חיים של אדם, צריך להבין שהקב"ה הוא עצם החיים. את הרצון להתקרב לחיים האמיתיים, קיבלנו מהבעל שם טוב הקדוש.

רבותיי! שנזכה לפתוח את הלבבות לאהבה המשולשת שהבעל שם טוב דיבר עליה – אהבת ה', אהבת ישראל, ואהבת התורה הקדושה. נקבל על עצמנו, כל אחד מאתנו, להיות יותר אוהבי ה' עם רצון יותר ויותר עמוק לדבוק בו. שנזכה להינצל מהריחוק שגורמים החטאים, ונשוב בתשובה שלמה, מיראה ומאהבה, בכל רגע וזמן. יש לנו חודש שלם לתשובה, אבל עדיף להתחיל כבר עכשיו, לזכות לקרבת אלוקים. לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן