הגאון הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק סיפר על ראש השנה בשנות ילדותו בעיירה חסלביץ. המלמד בעיירה, בה כיהן אביו כרב, היה ר' ברוך יעקב ריזנברג, חסיד חב"ד מצאצאי אחיו של אדמו"ר הזקן. הרב סולובייצ'יק סיפר כמה דברים מהותיים שקיבל ממלמד זה, ודיבר בשבחו שנים רבות לאחר מכן מתוך הכרת הטוב לרעיונות החסידים שהחדיר בו בילדותו.
המלמד לימד אותי כיצד לחוות את הקב"ה… רבים מהדברים שהוא לימד אותי אז רק מתחילים להתבהר אצלי כעת, אך מילותיו משמשות כיסוד לרגשותיי בעבודת ה'. דבריו שקעו באישיותי, טבעו בלבי והם כמו גייזר המתפרץ מפעם בפעם.
בבוקר ערב ראש השנה אסף אותנו המלמד רק לשעות ספורות, ושוחח איתנו אודות "מלכויות זכרונות ושופרות".
אתם יודעים מה נעשה הלילה? שאל המלמד. הוא היה פדגוג מהמדרגה הראשונה, דיבר בגובה העיניים עם כל נער…
הלילה אנו מכתירים מלך חדש, אמר המלמד. אתם יודעים מי המלך?
"ניקולאי" אמר אחד הילדים.
לא. ניקולאי אינו מלך אמיתי! היום הוא פה ומחר הוא בקבר.
יש רק מלך אחד. והוא הקדוש ברוך הוא.
והוא רוצה אותנו, יהודים עניים ומסכנים, שאנו נכתיר אותו למלך.
ה'צמח צדק' היה קורא לליל ראש השנה "ליל ההכתרה", אמר המלמד.
כמה מההשקפה היהודית דחוסה בשיחה הקצרה הזו שבין המלמד לתלמידיו?
בכמה מילים, מורה יהודי עני בשטעטל קטן ברוסיה העניק לתלמידיו בני השבע את המהות, את תמצית המחשבה היהודית־חסידית על ראש השנה, וכמו שאמר הרב סולובייצ'יק בהזדמנות אחרת: "איני יודע כיצד ניתן להתכונן לימים הנוראים ללא ספר ליקוטי תורה של בעל התניא".
מדוע רוצה ה' שנכתיר אותו? מדוע אנחנו דווקא?
הקב"ה, שלא חסר לו דבר, בחר להיות זקוק כביכול לצד שני. כשם שבגשמיות הנישואין מחייבים את קיומו של מישהו נבדל ממך שאיתו אתה יכול לחלוק את חייך, כך ה' בחר בעם ישראל ככלתו.
אלו הם חיי נישואין שאינם פשוטים כלל ועיקר. רבים רבים הם החיכוכים, ובכל זאת הקשר נמשך, כי "יהודי אינו יכול להתנתק מאלוקות" כדברי אדמו"ר הזקן. כאשר כל השכבות מוסרות, מוצא האדם כי הוא משתוקק בנשמתו לאיחוד עם הבורא.
חודש תשרי הוא חוויה מחודשת של הנישואין בין ה' לעמו, והוא מורכב מכמה שלבים.
מתחילים בפגישה בחודש אלול. חודש זה מתואר בתורת החסידות כזמן שבו "המלך בשדה": "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".
כשם שתהליך ההיכרות האנושי מאפשר לשני בני אדם להתוודע זה לזה, כך גם חודש אלול מספק לנו הזדמנות להתחבר עם ה'. הקב"ה מגיע לשטח, הוא רוצה לפגוש אותך היכן שאתה נמצא, ולהתחבר אל מצבך הטבעי והאותנטי.
עובר חודש, ובליל ראש השנה מגיע "ליל ההכתרה". בשעה זו, כשהשמש שוקעת מעל האופק של השנה שעברה, עלינו להגיע אל ההחלטה.
זו החלטה לא קלה. להתאחד עם ריבונו של עולם זו משימה שתאתגר אותי מדי יום, להתעלות מעל האגו והמשיכה הארצית שלי ולעשות את רצונו יתברך, אך אנו מבינים כי זו התכלית שלנו. אם נימנע ממערכת יחסים זו, נמנע מעצמנו את ההגשמה והאושר שאנו מסוגלים להשיג בחיינו. ייעודנו הוא להיות "אנשי קודש" – המביאים ומגלים את הקודש אל האנושיות.
תפילת ערבית של ליל ראש השנה אצל רבותינו היתה מיוחדת במינה. ידוע במסורת החסידים הניגון שהיה אדמו"ר הזקן מתפלל בתפילה זו. פעם הרבי אף דיבר על כך בשיחה, ואף ייחל שיהיה "מעין זה ושמץ מנהו אצל כל אחד מהחסידים"!
בליל ראש השנה העולם עובר תחלופות. החיות של העולם נמצאת במעין תרדמת, עד שנמליך את הקב"ה מחדש למחרת בתקיעת שופר.
או-אז, עם תקיעת השופר, קול פשוט שאינו מוגבל במילים, מגיעה תשובת העם: ה' הוא אלוקינו, ואנו מקבלים עלינו את עולו שיהיה מלך על חיינו.
לאור זאת מובן מדוע עיקר העיסוק בראש השנה אינו בתשובה ובחטאים, את זה נשאיר לימי התשובה הבאים. הנושא המרכזי של ראש השנה הוא קבלת עול המלכות, תקיעת השופר שבה אנו "ממליכים עלינו את הבורא" כדברי האבודרהם בטעמי התקיעות בשם רבי סעדיה גאון, ובהכרזתנו בנוסח התפילה ובקידוש "מלך על כל הארץ". זהו עניין הביטול של האדם לה' וההתמסרות אליו באמרנו: אני שלך!
המוטיב המרכזי בקרב החסידים בראש השנה לא נסב אודות סממני הסעודה לשנה טובה או אפילו בלימוד תורה וחסידות מעמיק, אלא התבטא באמירת תהלים במשך היום כולו. שכן ראש השנה אינו זמן להתחכמות או הרגשה נפלאה. זהו זמן של עבודת ה' כעבד פשוט, באמירה גם ללא הבנה. זהו הזמן לחתום ולומר: הנני!
רק לאחר מכן מגיעה החתונה: "ביום חתונתו זהו יום הכיפורים". התענית והכפרה הלא היא כחתן וכלה שנמחלים להם כל עוונותיהם והם יוצאים לחיים חדשים משותפים.
וכיצד מתחילים את ה"חתונה" של עם ישראל עם הקב"ה? בתפילת "כל נדרי".
אדמו"ר הזקן מסביר את תפילת כל נדרי, שעל ידה אנו משתחררים מהגבלות והרגלים רעים וכל מיני קשרים בלתי רצויים שאנו אחוזים בהם, וביום הכיפורים אנו מתעלים ומיטהרים מהכבלים הללו.
יום האיחוד בין הקב"ה ועם ישראל מסתיים בתפילת נעילה, שבה מתגלה הנשמה של כל יהודי באשר הוא, יהיה מי שיהיה.
הרבי זי"ע דייק באמרו ששערי שמים ננעלים בתפילת נעילה – אבל לא בפנינו אלא מאחורינו, כאשר אנו נותרים בפנים לבדנו עם ה', "ישראל ומלכא בלחודוהי", וזהו מעין 'חדר ייחוד', בו מתאחדת בחינת ה'יחידה' שבנשמה, החלק החמישי והעמוק ביותר שבנו, עם ה'.
ולאחר האיחוד הנשמתי הזה מתחילים ימי ה'שבע ברכות' בחג הסוכות. אז נכנס היהודי כל כולו, מראשו ועד רגליו, אל הסוכה, שהיא מצות ה' המקיפה את כולו על כל צדדיו ואורחותיו. בכך כולו שקוע וטבול לגמרי ברצון ה'.
ולאחר שבע ימים של חגיגות נשאר יום אחד ויחיד, שמיני עצרת, בו מבקש ה': הבה ונשמח רק אני ואתם, יום אחד נשאיר לנו לבדנו.
והנה, לאחד חודש עמוס משמעות שכזה מגיע חודש חשוון האפרורי לכאורה, אבל בו אנו "פורקים את המזוודות" – כלשון הרבי זי"ע – שאספנו בחודש תשרי. ההתרגשות שליוותה את ימי הנישואין מתחילה לדעוך, אבל דוקא עתה הנישואים הופכים לחיי שגרה מלאי עשייה ודאגה זה לזה – ה' דואג לספק לנו כל צרכינו, ואנו דואגים לגלות ולבטא את נוכחותו בעולם, דבר המתבטא בהפגנת אמונה בחיי היום יום.
מתוך שנים-עשר החודשים בלוח השנה היהודי, היחיד שבו חסר יום חגיגי אחד הוא זה שמיד אחרי תקופת החגים, חודש חשוון. כי זהו הזמן לבנות קשר אמיתי עם הקב"ה ללא רעש וצלצולי דרמה, ובו עלינו ללמוד למצוא משמעות במצוות היומיומיות של החיים.
לחיים, לחיים ולברכה. אחיי ורעיי, לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו.
