בחסידות מדובר על עבודה מיוחדת של הפיכת ה"שטות דלעומת זה", השטות של היצר הרע, ל"שטות דקדוּשה".
"שטות דלעומת זה" היא 'הנָחות העולם'. מוסכמות. דברים שהם מקובלים ומוחלטים אצל הבריות באופן ש"למטה מטעם ודעת". אין כאן היגיון ואין כאן שיקול דעת אמיתי. מה כן יש פה? הנחות יסוד שדברים מסוימים חייבים להיעשות "כך ולא אחרת". והעבודה שלנו היא להפוך את הנחות היסוד הללו ל"שטות דקדושה". כלומר שהנחות היסוד שלנו יהיו לצד הקדוּשה. שיהיו לנו הנחות יסוד אלוקיוֹת באופן ש"למעלה מטעם ודעת". גם כאן הדברים צריכים להיקבע בנפש שלא במסגרת גבולות השכל וההיגיון, אלא שבאופן הזה – כאשר זהו לצד הקדוּשה – הרי זה למעליותא.
נדרש מאיתנו לשנות מן היסוד את כל ההשקפה שלנו ואת כל דרך החיים שלנו.
הרבי הריי"צ נותן לכך דוגמאות במאמרו:
"וכמו על דרך משל, זמני האכילה וזמני השינה, הנה מצד הרגש העולם הם קבועים בעיתים וזמנים, וגם כשצריך להתעסק במשא ומתן, מכל מקום הנה זמנים האלו על פי הרוב בלתי ניזָזים ובלתי נדְחים כלל ועיקר". בהקשר זה הוא מזכיר גם "כמה ענייני נימוס". הדברים האלו, מוסיף הרבי הקודם ואומר, "הם כמו חוק… לפי דכן הוא הנהגת העולם". ולעומת זה, בכל הנוגע לקביעת עיתים לתורה ולתפילה, "הם נדְחים ואין להם קבע, ויש שהם נדְחים חס ושלום לגמרי!".
בעניין הזה צריכים להפוך את ה"שטות דלעומת זה" ל"שטות דקדושה", דהיינו שהעיתים שקובעים ללימוד תורה ולתפילה יהיו קבועים ובלתי ניתנים להזזה, ואילו 'הנחות העולם' בכל הקשור לנימוסי העולם ולחיי הגוף, יהיו באופן של "לאו דווקא".
זאת אם כן העבודה שנדרשת מכל אחד מאיתנו – להפוך את ה"שטות דלעומת זה" ל"שטות דקדושה".
לחיים, לחיים ולברכה!
באחת השנים, דיבר הרבי על הנחות היסוד הנהוגות ומקובלות באמריקה ובראשן על כך שכל אדם, מרגע עמדו על דעתו, חייב לדאוג ל'תכלית' של עצמו. וכל הורה אחראי מוכרח להתחיל לדאוג ל'תכלית' של הילדים שלו, שזה עתה נולדו.
כשמדברים על 'תכלית', בהקשר הזה, מתכוונים לצורך לשלוח את הילד לאוניברסיטה, כדי שירכוש ידע ומקצוע, על מנת שבהמשך החיים יהיה לו ממה להתפרנס. באמריקה הדבר נעשה ללא בזבוז של רגע. כלומר, כבר מקטנוּת מחדירים למוחו של הילד שהוא חייב לחשוב על עתידו ולדאוג ל'תכלית' שלו.
לכאורה, הגישה הזאת היא די הגיונית. לכאורה, אפשר להסביר ולנמק אותה והיא לא כל כך מופרכת! הילד הלוא עתיד יום אחד לגדול ולהקים משפחה משלו, אז מה רע בכך שכבר מילדותו הוא ישאף ויחתור להשגת מקצוע?
על כך אמר הרבי, שמדובר בהנחות יסוד שאין להן קשר עם ההיגיון. כלומר, גם אם (מסיבה כלשהי) יהיה ברור לגמרי שהילד לא יצטרך לעבוד כדי שיהיה לו ממה לחיות, הוריו בכל זאת ישלחו אותו לקולג' ולאוניברסיטה כדי לדאוג ל'תכלית' שלו. זהו עניין ש"למטה מטעם ודעת". לכן גם קוראים לזה "שטות דלעומת זה", כי מדובר בעניינים המושרשים עמוק בתרבות של אזרחי אמריקה. למה? ככה! כי ככה זה באמריקה…
ועל כך באים ואומרים ליהודי: התפקיד שלך הוא להפוך את ה"שטות דלעומת זה" ל"שטות דקדושה". לעקור את ההנחה לפיה חייבים לדאוג ל'תכלית' הגשמית, ולהפוך זאת לחתירה מתמדת למילוי תכלית הכוונה העליונה של הקב"ה.
עלינו לתת את הדעת לכך שיש אכן לכל העסק הזה – תכלית. עלינו לדעת שיש תכלית וכלשון חז"ל, "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". אין הכוונה רק שאני מבצֵע, כפי שיהודי מבין בפשטות שבתור יהודי עליו לציית לה' ולקיים את מצוותיו. זה לבד לא מספיק. אלא באים ואומרים לך, עליך לדעת שיש בכל זה תכלית. יש כוונה עליונה בכך שנשמתך ירדה לעולם הזה. יש כוונה עליונה בזה שנתנו לך תורה ומצוות. והכוונה היא שאתה תמשיך ותגלה את השכינה הקדושה כאן למטה בארץ. תעשה לו יתברך "דירה בתחתונים". תכשיר ותכין את העולם לגילוי אלוקות. וכל מחשבה וכל דיבור וכל מעשה שלך הם חלק מהשליחות למלא את התכלית הזו, את הכוונה העליונה. ממילא גם ברור שאם חלילה אם אתה עושה להפך מהנ"ל, אתה מוליך את הדברים אחורה וגורם נסיגה בהשגת התכלית.
השליחות שלך זה לפעול בעולם – לפעול עם עצמך ולפעול עם הזולת. הכל זה חלק מהתכלית. בלי העניין הזה, אפילו אם אתה לומד תורה ומקיים מצוות, הכל לוקה בחסר בבחינת "עיקר חסר מן הספר". כשלא מכירים חסידות, אתה שואל יהודי, נו הנחת תפילין ולמדת תורה, מה נהיה מכל זה? הוא פותח עליך שתי עיניים מלאות פליאה, "מה נהיה מזה?! מה הפשט? אני אקבל על זה שכר!". והאמת היא שזאת תשובה מאוד הגיונית. עשית מה שנדרש ממך, מה שביקשו ממך – מגיע לך על זה שכר! שכר בעולם הזה, שכר בגן עדן, שכר לעתיד לבוא (לאחר ביאת המשיח). אבל לפי זה יוצא שהכל מסתובב סביב השכר וסביב מה שאני אקבל מזה.
אבל התכלית הגדולה איננה השכר שלך. למדתי תורה, קיימתי מצווה, אז מילאתי את הכוונה העליונה. עשיתי מעצמי כלי ועשיתי מהעולם כלי לגילוי אלוקות. ובכל מעשה שלי אני מקדם את המהלך הגדול. אני חלק משרשרת הדורות. אברהם אבינו התחיל להמשיך ולגלות אלוקות בעולם, יצחק אבינו המשיך בזה וכן הלאה, עד שבא משה רבנו ו"הורידה למטה בארץ".
יוצא מזה שהחיים שלנו – התורה שאנחנו לומדים והמצוות שאנחנו מקיימים – אינם סביב עצמנו. לא סביב השכר שאנחנו נקבל. אלא זה סביב תכלית הכוונה של הקב"ה! ממילא זה משנה את כל ההסתכלות שלי ואת כל ההרגשה שלי. התורה שאני לומד והמצוות שאני מקיים מעוררות בי ביטול פנימי לעניין. והעניין הוא (כאמור) להמשיך ולגלות שכינה בתחתונים. להכין את עצמי, להכין את עם ישראל, להכין את העולם כולו להתגלות כבוד ה' בכל מקום.
כדי לחדד עוד יותר את הדברים נוסיף ונאמר כך: "בשבילי נברא העולם", על פי פשט, הכוונה היא שהמציאות שלי היא העיקר והכל סובב סביבי. אני אקיים מצוות ואני אקבל שכר. לעומת זאת "בשבילי נברא העולם" על פי חסידות, הכוונה היא, שהעול להמשיך ולגלות אלוקות בעולם מוטל עליי. אני אישית מצוּוה לזכך את עצמי ואת העולם. אני באופן אישי נדרש לסלק מהעולם כל מה שגורם העלם והסתר על אלוקות. ממילא לא אני הוא העניין, אלא תכלית הכוונה היא העניין. ולתכלית הזאת צריך להתמסר.
זה גם הפירוש להפוך את ה"שטות דלעומת זה" ל"שטות דקדושה". להפסיק לחשוב על התכלית – פרנסה, שידוך וכו' – ולהפוך את זה למחשבה על תכלית הכוונה העליונה, התכלית האמיתית.
לחיים לחיים!!!
העניין הזה – של לימוד התורה, נגלה וחסידות, לִשמהּ – נוגע לנו ביותר:
כל אחד יודע שצריכים ללמוד תורה. ללמוד בשקידה ובהתמדה. כל אחד יודע שצריכים את זה והרבי דיבר ועורר על כך בשיחותיו עד לאופן של בלי גבול. אבל לא כל אחד קולט באופן פנימי שזה חלק מהתכלית והכוונה.
תשאל אותו: ללכת להניח תפילין עם יהודי שני? הוא יגיד לך: זה בוודאי חלק מהתכלית. לצאת לשליחות ולנדוד לפינה רחוקה כדי להציל נשמה יהודית נידחת? בוודאי ובוודאי שזה חלק מהתכלית. בכלל, כל דבר שקשור לעשיית טובה לזולת, נתפס באופן ברור כחלק מהתכלית. אבל לשבת וללמוד דף גמרא או מאמר חסידות ובשעת מעשה לזכור שזה חלק מהתכלית? – אז אמנם זהו דבר שכולם יסכימו איתו ואף אחד לא יכחיש זאת חלילה, אבל בכל זאת זה לא מספיק נקלט. מי שלמרות הכל מצליח לקלוט זאת ולהיות חדור בהכרה שכשיהודי לומד תורה בהתמדה ושקידה הוא מבצע וממלא את תכלית הכוונה, הרי הוא הופך עוד "שטות דלעומת זה" ל"שטות דקדושה".