בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
אתה יודע עם מי אתה מדבר?!

אתה יודע עם מי אתה מדבר?!

לחיים לחיים. אחיי ורעיי, בואו נשים את הדברים על השולחן: הגיע הזמן שנעשה את התפילה רלוונטית לחיינו, וממילא היא תהיה רלוונטית ומשמעותית גם בחיי ילדינו.

הרמב"ם כותב "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה". זאת אומרת שמי שלא התפלל בכוונה – זה לא שהוא הפסיד את העניין של תפילה בכוונה, אלא שהוא הפסיד את כל העניין של התפילה, הוא כאילו לא התפלל בכלל!

"וכיצד היא הכוונה?" ממשיך הרמב"ם להסביר את דבריו: "יפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה".

תרשו לי באמצע התוועדות חסידית לחזור קטע מפורסם מרבי חיים מבריסק: הרמב"ם כאן אומר שמי שלא התפלל בכוונה הרי הוא כמי שלא התפלל כלל. ואילו בהמשך כותב הרמב"ם שצריך לכוון רק בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה, אבל לא בכל שאר התפילה. לכאורה סתירה ברורה, האם צריך לכוון בכל התפילה או רק בברכה הראשונה?

אלא, מסביר רבי חיים, יש שני סוגי כוונה. שניהם נקראים בשם 'כוונה', אך מדובר על שני דברים שונים לגמרי. כאשר הרמב"ם מדבר על הברכות של שמונה עשרה – מה שהרמב"ם מתכוון הוא שצריך להבין את פירוש המילים, פשוט לדעת מה מוציאים מהפה. אבל מתי? רק בברכה הראשונה. ואז גם אם אחר כך ממשיכים "אתה חונן", "רפאנו", "ברך עלינו" וכן הלאה ולא חושבים על משמעותן הפשוטה של המילים, זה בסדר, העיקר שבברכה הראשונה הבנו מה אנחנו מדברים, כפשוטו.

לעומת זאת, מה שאמר הרמב"ם בתחילה שתפילה בלי כוונה היא לא נחשבת תפילה כלל, אין הכוונה לפירוש המילים; זו כוונה מסוג אחר, זו הידיעה שאני מדבר עם הקב"ה. פשוט מאוד. ההכרה שעכשיו אני מדבר עם בורא העולם, כמו שכותב הרמב"ם: "שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה", זה לא מילה ספציפית זו או אחרת בתפילה, אלא זו ההכרה הכללית – הבנת המקום והזמן בו אנו נמצאים ומה אנו עושים בו. אין זה משנה אם אנחנו מבקשים או מודים לה', מדובר על המודעות הכללית.

אז תזכרו: בלי הכוונה של הבנת פירוש המילים – אני אומר מילים ולא חושב על משמעותן. אבל בלי הכוונה הכללית של כל התפילה – אין זו תפילה כלל. זה חיסרון בתפילה עצמה.

כמו שבכל מצוה ישנה עשיית המצוה עצמה, הפעולה הספציפית של אכילת מצה או נטילת לולב, כך בתפילה – הידיעה שאנחנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ומדברים איתו, זו הפעולה הבסיסית והיסודית של המצוה. בלי זה, לא חסר פרט או דין מסוים, אלא המעשה עצמו חסר.

לפעמים אנחנו רואים אדם שנכנס לבית הכנסת – זה יכול להיות גם אנחנו עצמנו – מתיישב, בודק את הטלפון, בוהה בחלל האוויר, קורא את העלונים שעל השולחן, מקשיב לשיחה של חבר, ויוצא. האם התפללת? כן! אני ממש מוכשר. תוך כדי שעשיתי את כל זה אמרתי את כל המילים, לא פספסתי מילה אחת! אבל האם הוא עמד לפני הקב"ה? אני לא מתכוון לעמידה במקום אחד בלי להסתובב, אלא האם הוא הרגיש ולו לרגע אחד בלבד, שבזמן הזה הוא נמצא לפני בורא העולם ומדבר איתו? היו פה הרבה דברים, אבל תפילה לא הייתה פה.

במקום ללחוץ על כפתור במכשיר הקלטה ולשמוע את התפילה נאמרת, אנחנו עושים זאת בעצמנו במו פינו… אבל האם ישנה בנו הכרה ומודעות שאנחנו מדברים עם ה'?

רבותי, שימו לב: אני ממש לא מדבר על תפילה בכוונת המילים, בהתרכזות בכל קטע, וגם לא על ניגון ונעימה. אני מנסה לדבר מהשורש, הכי פשוט שיש – הידיעה הברורה והפשוטה שאנחנו עומדים ומדברים עם הקדוש ברוך הוא.

מתברר שדווקא העניין הפשוט הזה הוא הקשה ביותר.

מספרים על חסיד אחד שביקש מהחוזה מלובלין עצה כנגד המחשבות הזרות שמתרוצצות לו בראש בשעת התפילה. אמר לו החוזה: אין לך מחשבות זרות בתוך התפילה, המחשבות האלו אינן זרות לראשך בכלל, התפילה כולה זרה לך!

"אסור לדבר בשעת התפילה" כתוב במודעות בבתי הכנסת, אבל אולי היה צריך להיות כתוב "אסור להתפלל בשעת הדיבור"… – לא בגלל שיש יותר דיבורים מתפילות, אני לא חושב שזה נכון, אלא בגלל שהתפילה בכלל לא התחילה. חסרה ההכרה שנמצאים עכשיו לפני ה' ומדברים איתו, אז כיצד תהיה זו תפילה?!

חסידים היו אומרים ביידיש "שטעלן זיך דאווענען" – נעמדים להתפלל. אין הכוונה לעמידה פיזית אלא לעמידה נפשית, זו כניסה למצב אחר מהיכן שהיינו עד עכשיו. מרחב אחר בחיים. כרגע אני נכנס אל תיבות התפילה ואני מכיר במי שאמר והיה העולם ובעמידה שלי מולו. לשם כך חוגרים חסידים גארטל, אבנט. זו חגירת הנפש והמודעות, כמו אדם שאומר לעצמו: הנה אני מתכונן ומיד מתחיל. במקום לעשות זאת כלאחר יד, אני מודע למה שאני עומד לעשות.

אני זוכר את הרבי זי"ע נעמד להתפלל. היתה רצינות בכל תנועה, וכאשר הרבי היה צועד את שלושת הפסיעות לאחור, אה! ראית שהוא מכין את עצמו לעמוד לפני קודש הקודשים.

אומרים בדרך צחות: "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר" – כאשר אחרים צריכים לנסוע למקום מסוים, הם זקוקים לרכב או סוס, אבל יהודי? רק מתחיל להזכיר את שם ה' בתפילה והמחשבות כבר טסות למרחק אלפי קילומטרים…

כולנו מכירים את זה. חושבים בתפילה על דברים מכל מרחבי החיים, ואיך מסיימים את תפילת שמונה עשרה? "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך" – איזה מחשבות הלב אנחנו מבקשים שה' ייקח אליו? את כל המחשבות שחשבנו במשך התפילה? התור לרופא והחוב בבנק? אלא מאי, גם כשאומרים את זה לא חושבים על המילים!

לכן מדריכה אותנו התורה הקדושה שעלינו להתכונן לתפילה. ישנם דברים שכל יהודי – לא משנה באיזו רמה רוחנית הוא נמצא – צריך לעשות, כדי שתפילתו פשוט תהיה תפילה, שיחול עליה שם של עשיית פעולת המצוה, שיבין שהוא מדבר עם ה'.

לחיים לחיים, יהי רצון שנוכל להתפלל באמת ובתמים, בפשטות של יהודי טוב של פעם.

החידושי הרי"ם מגור היה מפרש את דברי חז"ל "תפילת הערב" – תפילה שהיא עריבה עלינו, שיש בה מתינות ונעימות, חן ויופי – "אין לה קבע", אין לקבוע ולהגדיר אותה, יש לתת לה לזרום ביופי.

אחיי היקרים, שלא תבינו לא נכון. זה לא יפטור אותנו ממחשבות שינסו להיכנס לנו לראש במהלך התפילה. זו מלחמה אבודה. הרי כבר כתב אדמו"ר הזקן בתניא שהתפילה היא כמו שני אנשים שמתקוטטים ונאבקים להפיל זה את זה. לכן גם במהלך התפילה הטובה שלנו, כאשר אנחנו בסך הכל הולכים בכיוון הנכון ומרוכזים במה שאנו עושים, עדיין הצד שכנגד יכול להתאזר ולהכניס אנרגיה שלילית במה שאנו עושים.

זה לא אמור לגרום לנו להרגיש כמו לוזרים חסרי שייכות לקדושה, זה בסך הכל טבע שהקדוש ברוך הוא הטביע בנו. כך שגם אם נצליח לדבר עם ה', ינסו להיכנס לנו דברים המערבבים אותנו ומפריעים לנו, אפילו באמצע אמירת "שמע ישראל", זה מה יש. אבל אתם יודעים מה – אומר אדמו"ר הזקן – זה דווקא סימן שאנחנו עושים משהו טוב. אחרת, למה היצר הרע מנסה כל כך להרוס לנו את התפילה?

התפילה בלשון חז"ל מוגדרת כ"בקשת צרכיו". אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא את הצרכים האנושיים שלנו – הן הצרכים של העם כולו, הן הצרכים שלנו כאנשים פרטיים. צרכים גשמיים כמו רפואה ופרנסה, וגם צרכים רוחניים: חכמה, גאולה פרטית ותשובה.

אך מי שמגביל את התפילה לבקשת צרכיו בלבד, לא התחיל להבין את הרעיון שבה. "לא ראה מאורות מימיו", בשפת מאורי החסידות. אחרת, מדוע כתוב במשנה "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את לבם למקום", וזה לא מסתיים בזה, שעה לפני התפילה, שעה אחרי התפילה, ושעה התפילה עצמה – כפול שלוש תפילות ביום!

תשע שעות רק בשביל לבקש את הצרכים של האדם?

"וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" – זה לא כתוב בספר חסידי, זה כתוב בשולחן ערוך, הספר הבסיסי של כל יהודי ויהודיה!

"איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה" – אומרים חז"ל. וכי לבקש צרכים זו עבודה שבלב? מדוע עלינו לעבור את כל פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וכן הלאה, רק בשביל להגיע לעבודה של בקשת הצרכים בשמונה עשרה? מהי האריכות הגדולה הנדרשת רק בשביל להגיע אל הבקשה שלנו?

יתרה מזו: הרי לא מדובר על מלך בשר ודם שככל שמשבחים ומפארים אותו יותר כך מקבלים ממנו יותר, האם הקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלכים צריך את הכרת הטוב והתשבחות והתיאורים שלנו, כיצד הוא מנהל את העולם ודואג לכולם והוא הכי חזק והכי אדיר והכי נפלא, בשביל מי זה? לא מדובר עלי ועליכם שאנחנו זקוקים לדברים האלו בשביל הביטחון העצמי שלנו, מדובר על הקב"ה שאין סוף לגדולתו!

אלא שהתפילה היא עבודה להכרת עצמי! זהו מסע יומי – לא פעם אחת, אלא כמה פעמים ביום – בשביל ללמוד לדעת איך להכיר את עצמי. אין זו משימה פשוטה, מדובר על עמל ועבודה רבה.

יש דרכים כה רבות שהן אנחנו חווים את קיומנו. ערמות ושכבות של כיסויים שעטינו על עצמנו במשך השנים. כך שבשביל באמת לדעת מי אנחנו, עלינו לעשות זאת פעם אחר פעם באריכות רבה.

כל איש ואישה הם שגרירים של הקב"ה, זה מי שאנחנו באמת. שליח ההשגחה העליונה, חלק אלוקות ממעל ממש. לפי זה, המציאות הטבעית של האדם אמורה להיות מלאה ביטחון עצמי ואופטימיות, שמחה ורוגע. הבעיה היא שהאמת הזו התערפלה והתאבקה עם השנים מפני כמה סיבות. אבל הגיע הזמן לחזור למקורות, וזאת על ידי התפילה.

עצם העמידה בפני הקב"ה מגלה את החלק אלוקה ממש שבתוכנו את האחדות והקשר הבלתי ניתן לפרימה של כל יהודי עם אלוקות.

בעל התניא אמר פעם, ביידיש: "זעהן זיך מיט'ן אויבערשטן, נאר אין דאווענען" – להיפגש עם הקב"ה, אפשר רק בתפילה.

כל שלב בתפילה נועד כדי להגיע לפגישה הזו, אל האירוע המיוחד הזה שבין הקב"ה לאדם, בצורה נכונה ונאותה. הקטעים המקדימים לשמונה עשרה משמשים כמו "חומר למחשבה" שעוזר לנו להגיע נכונים וראויים לייחוד הנשמתי הזה. להיכנס למקום שבו הפנימיות שלנו היא האמת, ואילו החיצוניות והמעטה הקיים עלינו הם רק חיצוניים ושוליים. הטקסט של התפילה אולי דומה בכל יום, אבל העבודה היא שונה מיום ליום. כל יום והשכבה שלו.

תלמיד שלמד אצלי בישיבה כתב לי מכתב שריגש אותי מאוד, ואני רוצה להקריא לכם חלק ממנו:

"זמן ממושך התפילה היתה אתגר משמעותי עבורי. מרתון של אמירת טקסטים, שוב ושוב ללא הפסקה. זה היה בסדר מבחינתי להפסיק מחיי היומיום בשביל ה', אבל כל הזמן חשבתי שאם כבר נותנים לנו כל כך הרבה חומר קריאה, אותו חומר בכל יום, הדבר מאבד את המשמעות שלו. ובכלל, למה ה' צריך שיגידו לו כל הזמן שהוא כזה גדול?

"אבל לאחר שלמדנו יחד מאמרי חסידות אודות התפילה, השתנתה אצלי הגישה לגמרי. הבנתי שהתפילה היא זמן שבו אני מפשיט מעצמי את כל השכבות ומוצא את עצמי. כעת, אם אני מקדיש זמן לתפילה, אני מוצא אותה כזמן הטוב והמשמעותי ביותר עבורי. האם קיים בן אנוש שאינו זקוק להכיר את עצמו, את הטוב הטמון בו? לראות את המציאות כפי שהיא באמת, ולגלות את הקב"ה בחייו הפרטיים?"

ההסתכלות הזו היא אבן יסוד במשנת הבעל שם טוב ותלמידיו, מפני שהיא הולכת יחד עם ההכרה בחידוש המרכזי מבית מדרשו של הבעל שם טוב – אין עוד מלבדו, הכל חדור באלוקות, הקב"ה נמצא בכל מקום ובכל מצב, ההשגחה העליונה מלווה כל פרט ושלב בחיינו, הכל מתוכנן ונועד מלמעלה לטובתנו, לטובת האנושות ולטובת המטרה "לתקן עולם במלכות שד-י", להראות ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", לגלות את המציאות האמיתית של העולם ככלי לגילוי אלוקות, ואני השליח שעושה זאת.

מי שרוצה להגיע אל תמצית החיים, עושה זאת על ידי שפוגש את הקב"ה בכל דבר, על ידי שהוא מכיר באמיתת המציאות של כל בריה, שהיא האלוקות החיה וקיימת שם. אז תגידו אתם: איך עושים את זה בלי תפילה?

התפילה מועילה ומאפשרת לנו לראות את העולם בצורתו הנכונה כביטוי של הקב"ה, ואת האדם בצורתו הנכונה כמי שהוכשר למטרה זו של עשיית העולם מקום משכן לשכינה.

"יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה" – ביקש משה רבינו מה' טרם פטירתו. ואיך ממשיכה הפרשה? "צו את בני ישראל ואמרת אליהם, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו". מה הקשר בין מינוי יהושע בן נון כמנהיג ישראל לבין קרבן התמיד?

מביא רש"י את המשך המדרש: בת המלך חולה ונוטה למות, והיא מבקשת מבעלה שיבטיח לה את דאגתו לילדים. מה אומר לה בעלה: את מבקשת ממני שאדאג לילדים, אך על הילדים לדאוג לי גם כן.

רועה ישראל הנאמן אוהב את עמו כאהבת אם, וכך משה רבינו מבקש מה' שידאג לילדיו לאחר שהוא מסתלק מן העולם. מה עונה לו ה'? "עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי". אולי הגיע הזמן שהם ידאגו לי גם כן?

ה' בחר מרצונו שיהיה לו קשר עם עם ישראל, ולכן עכשיו יש לו 'צורך' כביכול בנו. הוא בחר לרצות שיתייחסו אליו. ואיפה אנחנו מתייחסים אליו? "תפילות כנגד קרבנות". תפילת שחרית שלנו זה קרבן התמיד שה' ציווה, וכך גם תפילת המנחה.

בשום פנים ואופן אין לנו לחשוב: ביג דיל המנחה שלי! אפשר לחשוב מה כבר זה יעשה. למי זה משנה אם זה לוקח דקה אחת או רבע שעה? חס ושלום. הקב"ה בחר לרצות את המנחה שלי ואת המנחה שלך. הקב"ה רצה קרבנות ועכשיו הוא רוצה תפילות, את התפילות שלנו, של כולנו.

האגדה החסידית מספרת שהגיע יהודי לקוצק בערב יום כיפור, לפני תפילת כל נדרי. והנה הוא שומע חסיד אחד אומר לחברו: הבה נלך להתפלל מעריב. שישה חודשים לאחר מכן, לפני ליל הסדר, הוא שמע את החסיד אומר לחברו: הבה נלך לאכול ארוחת ערב. האם ליל הסדר הוא ארוחת ערב? כל נדרי של יום כיפור הוא סתם מעריב? להפך: הם רצו לחקוק בעצמם את ההכרה שכל מעריב צריך להיראות כל כמו נדרי, וכל ארוחת ערב צריכה להיראות כמו ליל הסדר!

תחשבו על זה: אדם מתפלל תפילת שמונה עשרה בראש חודש ושוכח יעלה ויבוא. אפשר לשער כמה כוונה הייתה לו אם הוא שכח. מה רוצים ממנו? שיחזור להתפלל. נו, באמת?! למה שיחזור להתפלל את כל התפילה, אנחנו הרי יודעים איך נראתה התפילה שלו, למה שיעשה הכל שוב?

לפני שהתגלה הבעל שם טוב, חשבו בני עירו שהוא עם הארץ גמור כי כך הוא התנהג, תמיד התחבר עם האנשים הפשוטים ומעולם לא הראה את גדלותו התורנית. הוא עשה רושם של הפשוט שבפשוטים.

פעם מישהו רצה להתנגח עמו ושאל את הבעל שם טוב: מה דינו של מי ששכח יעלה ויבוא?

"אין משמעות מעשית לשאלה זו" אמר הבעל שם טוב, "אני לעולם לא אשכח, ואתה תשכח גם בפעם השניה".

הרבי זי"ע היה מרבה להביא את דברי הרמ"א שכותב בהגהותיו בשולחן ערוך "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו", מדוע? מפני שזה ההכנה ושלב הכניסה לתפילה. על ידי חשיבה שכזו, פתאום אנחנו מבינים את הקב"ה, את הקשר שלנו אליו ואותנו בעצמנו.

תפילה כזו לא צריכה לארוך שעות. אמירת המילים נשארת אותו דבר כבתחילה, אבל ההרגשה היא שונה. המשמעות היא אחרת. היום שמגיע לאחר תפילה כזו הוא שונה. הלחץ בעסקים, הקושי בלימודים, האתגר במשפחה ותחושת השייכות בקהילה, הכל שונה כאשר זה חי מתוך נקודת מבט של "אני נבראתי לשמש את קוני", ואז יש משמעות לדברים שאני עושה ובא עימם במגע.

אחרי הכל, אנחנו לא צדיקים. יש לנו חיים מגושמים למדי, ומפני זה עלינו לעשות את התהליך הזה שוב ושוב. להתפלל שלוש פעמים ביום, ושוב לחזור על אותו התהליך למחרת ולעמול עליו מחדש. וכאשר אנחנו מתפללים כך ולאחר מכן לומדים תורה, הרי התורה היא עדינה יותר, משפיעה יותר, וחודרת הרבה יותר לחיינו בפועל.

לחיים לחיים, אני מאחל לכולנו ולעצמי שלא נשכח שהתפילה שייכת גם אלינו. היא לא נחלתם של יחידי סגולה, של קדושים וטהורים. התפילה היא שלי, ואני מסוגל להפוך אותה לשלי.

אין תפילתו של אחד דומה לחברו. אחד מוצא שמילים אלו נוגעות בלבו, וחברו מתרגש מקריאת מילים אחרות. אחד מנגן בשמחה והשני תוך כדי הרהורים על מצבו הרוחני. אבל כולם יכולים להתפלל, להיות נוכחים ברגעים הללו, להתרכז ולומר את המילים הנפלאות.

ראיתי יהודים שבוכים כשאומרים "אהבת עולם אהבתנו" – אהבה אין סופית שיש לקב"ה כלפי כל יהודי ויהודיה. גם בנוסח אשכנז מופיע "אהבה רבה אהבתנו", מרומם את הלב!

ובכלל, מי אסר עלינו ללמוד את פירוש המילים? מותר לקחת סידור שמסביר בפשטות את משמעות המילים, ולקרוא קצת בכל יום. אנחנו הרי מתפללים בכל יום, אז כך לאט לאט נלמד להבין את המשמעות של כל המילים. נאמר "פינות צבאיו קדושים" ונדע על מה מדובר, נקרא "בערב ילין בכי ולבוקר רינה" ותהיה למילים משמעות.

המתנה הנפלאה ביותר שהורים יכולים לתת לילדים שלהם זו הידיעה שיש להם קשר אישי עם הקב"ה, כמובן מעבר לצרכים הבסיסיים שלהם. אם הצלחנו לגדל ילדים שחשים בבירור שה' איתם, שיש להם למי לפנות ועל מי לסמוך, שיש מלך מוחל ומרחם, שתמיד יש דלת פתוחה, שה' יעזור להם להצליח ויתן להם את הכוחות להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם, הרי מה לנו גדול מזה?

למעשה, ילדים מבינים דברים כאלו בצורה טובה יותר מאנשים מבוגרים. כשאומרים לילד "אין סוף", אולי הוא לא יכול להגדיר את זה בצורה נכונה, אבל הוא מכיר בזה. הוא חש באמת של זה. דווקא המבוגרים הם אלו שמסתבכים עם זה.

על ידי התפילה אנחנו מסוגלים לתת לילדים שלנו את התחושה הנפלאה שיש תכלית ומטרה בעולם. שהקב"ה ברא אותנו עם סט הכשרונות והיכולות שלנו בשביל שנאיר את העולם, שה' נתן להם אתגרים יחד עם כוחות, כדי שהם יעברו וידלנו עליהם. הם יבינו את זה טוב. "אני מתפלל לדעת זה התינוק"

נכון, ישנם ילדים חסרי סבלנות, לפעמים ילדים רק רוצים להגיע אל הדבר הבא. לסיים את הקטע הזה ולהמשיך הלאה, להתקדם עוד ועוד. אבל האתגר הוא לגרום להם להכיר את הגדולה של רגע התפילה. לייקר את הזמן הקצר הזה ואת מה שהוא מחולל אצלנו בלב. זה יהיה משהו שהם יקחו איתם לכל החיים, להתפלל כמו יהודי!

אבל כאן עלינו לזכור, כמובן: לא נוכל להיות צבועים. אם אנחנו מדברים כל הזמן, רק מחכים לקידוש ועושים בינתיים עסקים, מה נראה לנו שיעשו ילדינו?

מצד שני, לא צריך להעמיס עליהם, הם לא צריכים לומר את כל חלקי התפילה בכל גיל. יש קטעים נחוצים והכרחיים יותר מאחרים, יש חלקים שהם מסוגלים להתחבר ולהבין אותם יותר, וזה בסדר. העיקר שיהיה בנעימות, בטוב. למשל, ניתן ללמוד כל כך הרבה על טבע העולם מתוך התבוננות בפסוקי דזמרה! אנחנו יכולים לגרום לילדים שלנו להעריך את המילים הללו אם נלמד אותן קצת, נפַתח אותם. סיפור ותיאור יכולים להפוך את התפילה למשמעותית.

הרבי הקדוש מרוז'ין ראה אדם מתפלל באמצע היום. כדרכו בקודש, המשיל הרבי משל:

שואב המים של העיירה היה נושא דליים כל היום מהנהר ומיטלטל בדרכים על מנת להביא מים לתושבים. בסוף היום, כשכולו עייף ויגע, היה מגיע לביתו לסעוד את ארוחת הערב שהכינה רעייתו.

ערב אחד נכנס שואב המים לביתו מיוזע ומטונף ממלאכתו, וארוחת הבית אינה קיימת. הוא ממתין בסבלנות וחושב לעצמו: מן הסתם רעייתי היקרה מעריכה את עמלי ועבודתי הקשה, והיא החליטה להכין ארוחת ערב מיוחדת כהוקרה. ככל שהרגעים עוברים ושוב דבר לא קורה בשטח, דמיונו עולה בתיאורים על המאכל המיוחד שיגיע אליו לאחר המתנה מייגעת זו. ואכן, לאחר כמה דקות מגיעה הרעיה מן המטבח, ובידיה צלחת ובה תפוחי האדמה והירקות הרגילים שהיא תמיד מגישה לו לאחר יום עבודה.

שואב המים עמד על מקומו משתומם: בשביל זה חיכיתי?!

סיים הרבי את משלו ואמר: מי שמכין את עצמו לתפילה בטבילה במקווה, לימוד חסידות ומחשבה על גדלות הבורא ושפלות האדם, נתינת צדקה והכנה נפשית לעמידה לפני הקב"ה, הרי 'שווה' כביכול לקב"ה לחכות לתפילתו; לעומת זאת, מי שמתאחר בתפילתו עד לאמצע היום ואז מתפלל במהירות ובחטף, מה הועילה ההמתנה?!…

שמע יהודי את דברי הרבי ואמר: רבי, אמנם צדקו דבריך. אבל מאידך גיסא, בעל אוהב יתענג מהמאכל הפשוט גם אם הוא הגיע מאוחר!

"צדקת ממני", אמר הרבי, "היתה שווה ירידת נשמתך לעולם הזה, ולו בשביל להוקיר ולהעריך את תפילתם של יהודים פשוטים המתפללים בזריזות ובחטף".

אבל רגע, חברים יקרים, האם עלינו להיות מאותם היהודים לכתחילה, מתוך בחירה?!

לחיים, לחיים ולברכה!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן