לחיים, חברים. אני מניח ששמעתם על המושגים המוכרים המאפיינים שני טיפוסים חסידיים – 'משכיל' ו'עובד'. אך למי שלא מכיר נאמר בקצרה: 'משכיל' הוא מי שלומד ומעמיק בתורה בכלל ובלימוד החסידות בפרט, והוא שרוי בעולמה של ההתבוננות בדברים שלמד. לעומת זאת, ה'עובד' גם הוא עוסק בתורה, אבל עיקר עבודתו היא בלב. מגמתו הישירה היא להביא את הלימוד לחייו, בתפילתו ובעבודתו; הוא חי עם הלימוד בפועל.
פעם אחת קרא אדמו"ר הזקן לשלושת בניו: רבי דובער אדמו"ר האמצעי, רבי חיים אברהם ורבי משה. אדמו"ר הזקן ישב ליד השולחן כשראשו בין ידיו, ושאל את בניו: מה ההבדל בין 'משכיל' ל'עובד'?
כל אחד מהם הסביר לפי דרכו את ההבדל בין שני הטיפוסים. היו אלה הסברים מעמיקים ביותר, ואכן אדמו"ר הזקן אמר להם ששלושת הביאורים שאמרו הם כנגד שלושת העולמות בריאה יצירה ועשיה; אבל הוסיף כי הוא מעוניין לדעת מה ההבדל בין המשכיל לעובד בעולם האצילות.
בסופו של דבר, אדמו"ר הזקן הסביר שההבדל בין משכיל לעובד בעולם האצילות הוא – האם יש לאדם 'געשמאַק' – הנאה וחיוּת – במצוות ציצית או בעשיית טובה ליהודי אחר.
מה פירוש הדברים?
הגמרא מספרת שרב קטינא לא לבש ציצית – הוא היה לובש בגד לילה, ובגד לילה אינו חייב בציצית – והגיע אליו מלאך משמים ואמר לו: "קטינא קטינא, ציצית של תכלת מה תהא עליה"?!
הרבי זי"ע הסביר פעם את הדברים על פי הזוהר האומר שארבע כנפות הציצית הן כנגד ארבע רגלי המרכבה העליונה, וזו המטרה בקיום מצוות ציצית: לאסוף את כל כנפות הארץ, את כל המציאות שלנו, על מנת שיהיו מרכבה לה', שכולם יתבטלו וייכללו באור האלוקי.
כמובן, אפשר להבין כי מדובר בדרגה נעלית ביותר בעבודת ה'. יהודי אוסף את ארבע כנפות הציצית בתפילה, ולמעשה מבטא בכך שהוא מקבץ את כל כנפות ארצו – את חלקי אישיותו, כל שלל הפרטים והרבדים של חייו – ומגיש אותם לה' באמרו: ריבונו של עולם, הא לך, כל זה שלך. מי יכול לומר שהוא נמצא במצב כזה?…
זה עניינה של התכלת שבציצית, הדומה לרקיע ומזכירה יראת שמים. ולכן נשאל רב קטינא על ידי המלאך "ציצית של תכלת מה תהא עליה", שכן המלאכים מלאי רגש ואהבה עזה לאלוקות, הם חשים את מקורם האלוקי והם מלאי תשוקה להתכלל במלכות ה' – תכלת מלשון כליון.
זה פשר דברי חז"ל "האבות הן הן המרכבה". האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, ביטאו בחייהם שכל מציאותם היא השתקפות של רצון ה', בדיוק כשם שלמרכבה אין כל רצון משלה וכיוון נסיעתה מבטא את רצון הרוכב בה בלבד.
לכך התכוון אדמו"ר הזקן באמרו שבעולם האצילות, 'משכיל' הוא מי שיש לו חיות במצוות ציצית. אין הכוונה דווקא לעולמות עליונים רוחניים ומופשטים – אמר הרבי – אלא לממד האצילות שבכל יהודי באשר הוא. זו האלוקות הטהורה הטמונה בכל אחד מאיתנו, העומק הנשמתי הצפון בקרבנו.
אם כן, משכיל אין פירושו אדם אינטלקטואל העוסק בחקר האלוקות ומשייט בהיכלות החכמה, אדרבה – הוא נהנה ויש לו חיות במצוות ציצית, כלומר הוא מתענג על הפיכת עצמו והעולם כולו לאלוקות.
אבל, כאמור, יש באצילות גם 'עובד', וההנאה שלו היא מסוג שונה – בעשיית טובה ליהודי אחר.
העובד שרוי בתנועה הפוכה מהמשכיל. עבודתו ומגמתו אינן סובבות אודות העלייה וההתכללות באלוקות, אלא להפך: התשוקה שלו פונה כלפי מטה, אל העולם הזה, דבר המתבטא בעשיית טובה לזולת, בהושטת יד ועזרה – נפשית, גשמית או רוחנית – בחיק המשפחה, הקהילה, ובמעגלי חייו השונים עד להשפעתו על כל העולם כולו.
העובד נוטל את האלוקות ומפיץ אותה בעולם. הוא אינו אוסף ומקבץ את העולם שיתכלה וייכלל באלוקות, אלא הנאתו היא בעשיית טובה ליהודי אחר.
שמעתי מהרב יעקב שוויי, שהמשפיע בליובאוויטש רבי חנוך הענדל קוגל – מי שחינך את התלמידים הראשונים בישיבת 'תומכי תמימים' – נכנס פעם אחת לרבי הרש"ב ל'יחידות' ובכה בפניו באמרו: "אינני מבקש ראש; את ליבי אני מבקש, וכי אפשר להיות יהודי חסר לב?…"
זו בקשתו של חסיד מבוגר, לאחר עשרות שנים של 'עבודה' פנימית. זהו העובד המדובר. הרבי הריי"צ מאריך בזכרונותיו לתאר את מידת האהבת ישראל והחסד שקרנו מר' חנוך הענדל. העובד רואה את האחרים, את צרותיהם ואתגריהם, וזה נוגע בו.
ודאי שמעתם את הסיפור על אדמו"ר הזקן שיצא באמצע תפילת יום הכיפורים לחטוב עצים, להדליק אש ולהכין מרק לאישה יולדת שהיתה שרויה בסכנת נפשות. כשהרבי היה מספר את הסיפור הזה היה בוכה, דמעות של ממש היו זולגות מעיניו.
תחשבו רגע: הרי כשאדמו"ר הזקן היה עומד בבית הכנסת תחת הטלית, הוא לא סתם היה מכוסה בבגד צמר; באותו זמן היה סובב עליו האור המקיף העליון שיורד על ידי הטלית. שלא לדבר על יום הכיפורים, יום שבו כל יהודי מתרומם מעל גבי הקרקע. ואם כך הדבר אצל יהודי פשוט, ודאי שאדמו"ר הזקן ביום הכיפורים התרומם אל הדרגות הנעלות ביותר של גילוי הנשמה.
וברגעים עילאיים אלו במה הוא חש? בצער הזולת.
הרבי סיפר פעם בשם חמיו, הרבי הריי"צ, שאדמו"ר הזקן לא היה מסוגל לכתוב את המילה 'אצילות', כי הוא חש באלוקות שבה בעת כתיבתו. לכן הוא היה כותב בקיצור: אצי'. עבורו הכתיבה לא היתה מעשה חיצוני. לא היה שום דבר חיצוני אצל אדמו"ר הזקן. התפילה היתה תפילה, יום כיפור היה יום כיפור, ואצילות היה אצילות – אחדות אלוקית שאין בה מקום לרע כלל.
ועם כל זה, בהיותו במקום קדוש ובזמן קדוש, "אחת בשנה", נתן אדמו"ר הזקן את לבו ודעתו לצרכיו הגשמיים של הזולת.
לחיים.
אדמו"ר האמצעי כותב בספרו 'תורת חיים', שפעם אחת התענה הבעל שם טוב תעניות רבות והרבה בתפילות נוראות עבור בקשה מיוחדת שהיה לו מאת ה'.
במה היו הדברים אמורים?
כידוע, נשמת הבעל שם טוב היתה עולה מעת לעת לשמיים, בפרט בליל שבת ובזמנים אחרים. ובקשתו היתה, שכאשר יזכה לעליית נשמה – על אף שנשמתו תשוטט למעלה – יהיה ביכולתו לסייע ליהודי שבא אליו עם שאלה ובקשה.
מבוקשו של הבעל שם טוב לא הושג בקלות, והוא נזקק לצומות ותפילות רבות עבור כך.
זהו החידוש בתורת הבעל שם טוב: הייחוד השלם של "אין עוד מלבדו" אינו מתנתק מהעולם הזה, אלא עליו לחדור בכל מקום ובכל מצב. על האלוקות לרדת אל הצרכים הגשמיים, לכל מצבי הרוח, לכל קושי וצער, וכלפי כל אחד שאנו באים עמו במגע. על כך התפלל הבעש"ט – שגם בהיותו מרחף בעליונים לא יתנתק מדרי מטה הזקוקים לו לפעולת ישועה.
זו התגלמות המסר שלימד אדמו"ר הזקן את בניו על פשרו של עובד, זוהי מהותה של החסידות.
שמעתי מהמשפיע ר' וולף גרינגלס, שבחורף תרס"ג נסעו הרבי הרש"ב ובנו הרבי הריי"צ לווינה, אוסטריה, לצורך רפואה ומנוחה, ושהו שם כמה חודשים.
הרבי הרש"ב חיפש בית כנסת חסידי, בו לא יכירו אותו. הוא חפץ להסתיר את היותו הרבי מליובאוויטש המפורסם. ואכן, הרבי הרש"ב ובנו היו פוקדים בקביעות את בית הכנסת של חסידי פרמישלן, והיו יושבים בו ולומדים יחד. הם למדו טור חושן משפט עם הנושאי כלים בכל פעם בערך שש שעות ברציפות. הרבי הריי"צ היה באותה עת בן 23.
באחד הימים, ניגש חסיד מקומי מבוגר לרבי ולבנו ושאל אותם במה הם עוסקים בלימודם.
"אנו לומדים חושן משפט", ענה הרבי.
"יפה מאוד, אני רואה שיום אחר יום אתם לומדים ברצינות, בהתמדה ושקידה, בעמקות ובעיון", אמר החסיד, "אולם אִמרו לי רבותיי: כל זה הוא לימוד התורה שבמוח, ומה עם לימוד עבור הלב? מהיכן תבוא ההתלהבות בעבודת ה'?"
הרבי חייך ושאל את החסיד, "נו, אמור נא, באיזה ספר עלינו ללמוד על מנת להלהיב את הלב?"
החסיד ניגש לארון, הוציא ספר קטן והגישו לרבי הרש"ב באמרו: "לִמדו בספר הזה, זהו ספר טוב העוסק בעבודת הלב".
איזה ספר זה היה? ספר התניא.
הרבי הרש"ב נטל את התניא, החזיקו קרוב אליו, ואמר:
"אמת, זהו אכן ספר טוב…"
באותה התוועדות, י"ט כסלו תש"כ, הרבי קישר את הדברים עם סיפור הגמרא על האישה קמחית שזכתה – בזכות צניעותה הרבה – ששבעה מבניה יהיו כהנים גדולים, ושניים מהם שימשו ככהנים גדולים באותו יום – ביום הכיפורים (לפי רש"י שם).
איך ייתכן שמשמשים שני כוהנים גדולים באותו יום הכיפורים? הגמרא מספרת שרבי ישמעאל בן קמחית, שהיה הכהן הגדול, יצא באמצע יום הכיפורים – אולי בהפסקה בין העבודות שבמקדש – לשוחח עם ערבי אחד בשוק, ובמהלך שיחתם ניתזה מפי הערבי טיפת רוק עליו, ומאחר שרוקו של הגוי טימא את רבי ישמעאל בטומאת זב, מינו מיד את אחיו רבי ישבב להיות כהן גדול במקומו.
אבל רגע, מה עושה הכהן הגדול ביום הכיפורים, "אחת בשנה", מחוץ למקדש? הרי כל יום הכיפורים סובב סביב עבודתו בבית המקדש, ועיני כל ישראל נשואות אליו שיכפר על עוונותיהם. אין מקום וזמן נעלה מזה, כפשוטו. זהו עולם האצילות ממש. הוא לא רק דומה למלאכים, אלא לובש בגדי לבן ונכנס "לפני ולפנים", לקודש הקודשים, "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד", אפילו מלאכים שדמות פניהם פני אדם.
אם כן, איך בעיצומו של יום מדבר הכהן עם ערבי בשוק?!
המפרשים מסבירים שבאותו יום כיפורים נזקק יהודי אחד לטובה חשובה כלשהי, ולשם כך נדרש שדווקא הכהן הגדול – היהודי החשוב והנעלה ביותר – ידבר עם אותו גוי למען התועלת שתצא מכך.
אך הוא יצא, וכבר לא היה יכול לחזור. והגמרא מלמדת אותנו בזה מסר גדול, שאפילו כהן גדול ביום הכיפורים בבית המקדש מבין את המעלה העצומה שבעשיית טובה ליהודי אחר, ואם כן, לא פלא שעשיית טובה צריכה לעורר בנו תענוג וחשק גדול לכך.
מסופר, שכאשר הרבי מהר"ש בנה את ביתו בעיירה ליובאוויטש, הגיע אביו הרבי ה'צמח צדק' לבקר בביתו החדש של בנו וראה את החלונות הגדולים שנקבעו בו.
שאל הרבי את בנו: "שמואל, למה לך חלונות כה רחבים"?
"כדי שהבית יהיה מואר", ענה הרבי מהר"ש.
"אצל הסבא, אדמו"ר הזקן, לא היו חלונות גדולים כל כך", העיר הצמח צדק.
אמר הרבי מהר"ש: "אולי באמת לא היה כל כך מואר?"
"לא", אמר הצמח צדק, "אצל הסבא היה מואר, מואר".
מי שנחשף מעט לעולמו ותורתו של אדמו"ר הזקן, נעשה מואר באורו. ביתו מואר, סביבתו מוארת, חייו מוארים. עולמו של הרבי – לשבעת דורותיו – פותח חלונות רחבים לאלוקות כך שתוכל להיכנס לחיינו.
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שתהיה לנו חיות במצוות ציצית והנאה ממשית בעשיית טובה ליהודי.