דרייב אין בום

דרייב אין בום

אנחנו הרבה פעמים נפגשים עם זוגות, שבהתחלה הקשר שלהם היה נפלא, עם התקשרות פנימית ואהבה, ופתאום שומעים
שחס ושלום זה לא הולך. אנחנו הרבה פעמים פוגשים קשרים בין הורים לילדים שבגיל צעיר הכל היה טוב, ופתאום כשהילד מתבגר זה לא הולך.

מה הסיבה לזה? יש ביניהם הרבה אהבה, הרבה קשר פנימי ועם כל זה יש פיצוצים. זה קורה גם בין חברים מאוד טובים
וגם בתוך ארגונים וקבוצות. מה חסר פה? מה הסוד שיכול לייצר קשר פנימי ועמוק שיישאר לטווח ארוך?
כשמתבוננים בטבע האנושי שהקדוש ברוך הוא טבע, רואים משיכה מנוגדת לשני כיוונים. מצד אחד, אדם נמשך לייחודיות – הוא רוצה להיות מיוחד. להיות אחרת, לחשוב אחרת, לעשות אחרת. מצד שני, יש בנו תשוקה עצומה לאחדות וחיבור עם אנשים אחרים.
אנחנו בתקופת ספירת העומר, ובדיוק בפרשת השבוע התורה מספרת על מצוות ספירת העומר, ובמצווה הזו יש משהו מוזר: מצד אחד, אם מישהו התחיל לספור ואחר כך שכח יום אחד, הברכה שהוא בירך על הספירה בהתחלה היא ממש לא ברכה לבטלה – כי את המצווה של אותו ערב הוא קיים. מצד שני, התורה אומרת לנו "שבע שבתות תמימות תהיינה", יש פה מושג של שלמות וכלל שמחבר את כל הפרטים. אז יש כאן שני דברים לכאורה הפוכים: מצד אחד ספירה ייחודית לכל יום, ומצד שני כל ספירה היא חלק מהשלם.

ואם נתרגם את זה אלינו: האם אנחנו צריכים להשקיע באחדות בינינו או דווקא בייחודיות שלנו?
הרבה אנשים קשורים לארגון או קבוצה, שיש להם מטרה משותפת, אבל הם לא מוותרים על הרצון להיות מיוחד. מצד שני, יש אנשים מיוחדים מאד, שהצליחו בתחומים מסוימים ויש להם ייחודיות, אבל בתוך תוכם הם מרגישים חסר עמוק – כי הם לא שייכים לקהילה. אנשים מוצלחים ומוכשרים מאוד, שלא צריכים כלום חוץ מהמחשב שלהם, הרגישו כל כך רע בבידוד ובסגרים. ביקרתי פעם בקהילה של הבן שלי בארצות הברית, ושמעתי יהודי אחד מהקהילה – מיליארדר שיש לו הכול, כולל מטוס פרטי ובתים בכל העולם – אומר: "יש לי הכל אך אין לי כלום, כיוון שאין לי חברים באמת עד שפגשתי את הרב הזה של בית חב"ד, הוא
החבר היחיד שלי"…
ככה בנוי הטבע האנושי, משני הקצוות ההפוכים: להיות יחד, ולהיות מיוחד. מה המקור של שתי התכונות האלה, ואיך מאזנים
ביניהן נכון? מנהגי האבלות שמסתיימים היום אצל חלק מעדות ישראל, הם כידוע בגלל תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. כולם שואלים איך זה קרה דווקא לרבי עקיבא, שהיה "הרבי של אהבת ישראל". הוא זה שאמר "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".

גם בחיים האישיים שלו, הוא היה יהודי של אהבה. אז איך יכול להיות שעשרים וארבעה אלף התלמידים שלו לא כיבדו
אחד את השני?! התשובה פשוטה ענתה: תלמידי רבי עקיבא אהבו מאוד אחד את השני, עד כדי כך שהם נקראים "שנים עשר אלף זוגות" – הם לא היו עשרים וארבעה אלף יחידים, הם היו "זוגות". הם היו קשורים אחד לשני בלב ונפש, אהבו אחד את השני עד הסוף. הבעיה שלהם לא הייתה באהבה, הבעיה הייתה בכבוד.

יש אהבה, ויש כבוד

וזה לא אותו דבר. אפשר לראות את זה הרבה בתורה: מצד אחד יש לנו את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ומצד שני המשנה אומרת "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". המדרש אומר: "כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, כלום חיסרתי לכם? נתתי לכם הכול! מה אני מבקש? איני מבקש אלא שתהיו אוהבים זה לזה ותהיו מכבדים זה לזה" – אהבה זה לא כבוד. לא רק שזה לא אותו דבר, אהבה וכבוד הם שני דברים כמעט הפוכים – ומהם נולדות התכונות המנוגדות של ייחודיות מול אחידות.
אהבה היא הרצון להעניק למישהו אחר ולהרגיש אחד אתו.

אפשר לראות ש"אהבה" ו"אחד" הם אותה גימטרייה, כי אהבה מאחדת. לכן אנחנו אוהבים באופן טבעי את הילדים והמשפחה שלנו, כי יש לנו מקור משותף. לכן אהבה צריכה בסיס משותף – כשאני אוהב מישהו, אני מחובר אליו. אני מרגיש שהוא מבין אותי, אני נהנה מהחכמה שלו, הוא נותן לי הרגשה טובה – אז אני רוצה שהוא יהיה חלק מהחיים שלי.
אהבה זה נפלא, אבל יש בה בעיה אחת: השורש של האהבה הוא האגו שלנו. בחסידות אומרים את זה כך: "יש מי שאוהב".
באהבה אני בעצם מרגיש את עצמי – הרי למה אני אוהב? כי זה עושה לי טוב. אני לא באמת אוהב אותו, אני אוהב את עצמי – בדיוק כמו שמי שאומר "אני אוהב שוקולד" מתכוון לזה שהוא אוהב את עצמו.

אותה נקודה גם בחסד: כשאנחנו פועלים מתחושת חסד, אנחנו לא בודקים את הצד השני. זה בא מהצורך שלנו לתת, ולא תמיד זה עונה על הצורך האמיתי של מי שמקבל. כשבא עני ומבקש צדקה, באופן אוטומטי אנחנו נותנים לו כסף – שזה נפלא, אבל לפעמים הוא עלול להשתמש בזה בצורה שרק תזיק לו ותהרוס לו הבית והמשפחה. אנחנו לא קוראים לבנאדם הביתה ויושבים אתו על כוס קפה כדי להבין מה באמת הבעיה שלו ואיך לעזור לו למצוא עבודה. אנחנו מחפשים להרגיש טוב עם עצמנו, לדעת שנתנו.
לעומת זאת, מה זו "גבורה"? השם השני של הגבורה הוא הדין. כל המהות של דין היא להתייחס לצד השני – האם מגיע לו או לא, האם הוא צריך לקבל וכמה ואיך. "גבורה" זה לסלק את עצמך ולפנות מקום למי שמולך, כמו שאומרים חז"ל: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

אני לא פועל בצורה ספונטנית בשביל עצמי ובשביל ההרגשה הטובה של הנתינה, כאן אני נותן את מה שהמקבל באמת
צריך לקבל. כבוד, כמו גבורה, אומר שאתה נותן לצד השני את מה שהוא צריך לקבל. אתה לא נותן את מה שאתה מרגיש שאתה רוצה לתת. בכבוד אתה חייב להתייחס לשוני של האחר, לכבד אותו למרות שהוא לא חושב כמוך ולא נראה כמוך. כבוד הוא מלשון כובד, משקל. כי כבוד זה הערך שאתה נותן למישהו אחר.

הכבוד הוא אתגר אמיתי

כי הוא דורש מאיתנו לשים את עצמנו בצד ולראות את השני. יש הרבה זוגות שלא חסרה ביניהם אהבה, אבל כבוד חסר. יש הרבה הורים וילדים שיש ביניהם אהבה גדולה, אבל חוסר הכבוד פירק את הקשר ביניהם. ילדים עוזבים את הבית כי הם מרגישים שלא נתנו להם כבוד, שלא התייחסו לרגשות שלהם ולייחודיות שלהם.
כשמתחתנים מרגישים אהבה גדולה, ובראש כבר רואים את החיים הנפלאים של הביחד. אבל אחרי כמה שנים פתאום מתברר שהוא והיא לא חושבים אותו דבר, לא אוהבים את אותם דברים וסדרי העדיפויות שלהם שונים אחד מהשני. כשצפים הניגודים, אז האתגר הוא לכבד.

הנה דבר נפלא. בגמרא כתוב על היחס שהבעל צריך לתת לאישה: "אוהבהּ כגופו ומכבדה יותר מגופו" – הכבוד הוא "יותר מגופו". כי כדי לכבד אדם צריך לצאת מהגוף שלנו, מהעיסוק בעצמנו, ולראות את העולם מהעיניים של השני.

לפני החתונה שלי, ניגש אליי המשפיע ר' מענדל פוטרפס ושאל אותי אם כבר קניתי טבעת. כשאמרתי שכן, הוא ביקש
לראות אותה. הוא החזיק אותה ואמר לי: "מה אתה רואה?", ועניתי: "טבעת". מה עוד אתה רואה? עניתי "זהב צהוב עגול" ואז ר' מענדל אמר: "את העיקר אתה לא רואה – את החלל… כשמתחתנים צריך לפנות מקום בלב כדי לקבל את בן או בת הזוג".
לכן התורה מצווה אותנו לכבד את ההורים, כמו שמסביר המהר"ל.
לאהוב את ההורים זה טבעי, כי אנחנו משפחה. החכמה היא לכבד – לכבד זה להעריך גם את השוני שיש בשני, למצוא את הטוב. אפשר לראות בקשרים בתוך משפחות שלפעמים לילדים או להורים יש טענות ש"לא מכבדים אותי" ו"לא מעריכים אותי" – וזה מה שהורס את הקשרים. כי כל אחד צריך לתת לשני תחושת ערך ומשמעות, וזה מה שמחזיק את החום והאהבה והקשר.

פעם בחלוקת דולרים עברה לפני הרבי משפחה, עם ילדה שהחזיקה את הבובה שלה. ההורים ניסו לשכנע אותה שתעזוב את הבובה כי זה לא מכובד, אבל היא לא הסכימה. כשהגיע התור שלהם, הרבי נותן דולר לאבא ולאמא וגם לילדה. ואז הרבי שואל את הילדה: "מה השם של הילדה שלך?", למישהו שעמד בצד נפלט מהפה "זה לא ילדה זה בובה" אך הרבי כאילו לא שמע ושאל
שוב "מה שם הילדה שלך" והילדה עונה: "חיה מושקא". הרבי לוקח דולר ושם על הבובה ואומר: "זה בשביל חיה מושקא"…
הרבי התייחס לילדה לפי ההבנה וההרגשה שלה. היא הרגישה שהבובה היא הילדה שלה.

ככה זה בזוגיות, בהורות ובכל הקשרים החברתיים שלנו. צריך להעניק ולתת, אבל הכי חשוב זה לתת לפי מה שהזולת צריך ורוצה. ככה זה גם בין מורים ומחונכים. לא יכול להיות שמורה ייכנס לכיתה, יעביר את השיעור וילך, כי "אני אמרתי את השיעור, מי שהקשיב הקשיב ולא אכפת לי". המורה צריך ללמוד עם התלמידים שלו, להבין אותם ואת הראש שלהם. הרבי שאל פעם מורה כמה זמן לוקח לו להכין את השיעור, והוא ענה: "עשרים דקות, אני מלמד רק גמרא ורש"י". אמר לו הרבי:
"ללמוד את הגמרא ורש"י לוקח עשרים דקות, אבל להכין את השיעור צריך שעה ויותר".
עכשיו נחזור לתלמידי רבי עקיבא ונבין מה קרה ביניהם. תלמידי רבי עקיבא אהבו אחד את השני באהבה עזה. אבל דווקא בגלל זה, הם לא כיבדו אחד את השני. שאל אחד מהם הייתה שיטה משלו בעבודת השם, דרך לימוד משלו, הספרים שהוא מחובר אליהם וסגנון התפילה שלו. כל אחד הרגיש שהדרך שלו היא האמת, ובגלל האהבה שלו לחברים שלו – הוא הרגיש שכולם מוכרחים גם הם להיות כמוהו ולהצטרף לדרך האמת ולעבוד את השם באותה צורה כמוהו. מה לא היה להם?
כבוד. הם לא נתנו מקום לאחר, הם לא הבינו שלכל אחד יש את הדרך שלו בעבודת השם ואת הייחודיות שלו. כל יהודי הוא משהו מיוחד, ואנחנו לא צריכים להיות אותו דבר כולנו.

הגמרא אומרת: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות". מסביר הרבי מקוצק: מה ההשוואה בכלל בין פרצוף
לדעה? זה מלמד אותנו משהו עמוק מאוד – אף פעם לא מפריע לנו שאדם אחר נראה אחרת מאיתנו. להפך, אם נלך ברחוב ונפגוש אדם שנראה בדיוק כמונו ויחקה כל תנועה שלנו, ויחשוב כמונו וירגיש כמונו – נרגיש שיש לנו כפיל ואנחנו מיותרים כאן בעולם. וזו בדיוק הנקודה: אנחנו צריכים לקבל באותה דרך גם את השוני בעמדות ובדעות ובסגנון.

הקדוש ברוך הוא ברא כל אדם עם הייחודיות שלו, כל אחד הוא מישהו אחר. אפשר להתווכח, אנשים בהחלט שוגים וטועים – אבל צריך לדעת להקשיב, ואולי גם לקבל נקודה של אמת מכל אחד. יכול להיות שהדעה הנגדית תחדד את העמדה שלי, ויכול להיות שאלמד משהו ואסכים אתו.
אבל אסור שהוויכוח יהפוך לסכסוך, אסור להעביר את הוויכוח לרמה האישית ולפסול את האדם שחושב אחרת ולשלול אותו. גם חילוקי דעות צריך לנהל מתוך כבוד והערכה אחד לשני. יש הבדל בין ויכוח ומחלוקת: בוויכוח שוללים את הרעיון של האומר, ואילו במחלוקת שוללים את האומר.


אישה אחת בארצות הברית שחזרה בתשובה, הזמינה חברה שלה לעשות אצלה שבת. בליל שבת אחרי הסעודה, למארחת היה ויכוח עם בעלה. הם לא רצו שהאורחת תשמע את הוויכוח, אז הם ירדו שניהם לקומה למטה וישבו בסלון להתווכח. אחרי כמה שעות הם עלו לחדר השינה, ובדרך עברו במטבח והוכו בהלם: האורחת ישבה שם עם כוס תה, היא שמעה הכול… איזה מצב רוח דיכאוני, איזו הרגשה איומה – הם הביאו אותה כדי שתטעם מה זו שבת במשפחה יהודית ותרצה להתקרב, ובמקום זה היא שמעה את הסכסוכים והמריבות האישיות.
במוצאי שבת האורחת ניגשת לחברה שלה ואומרת: "הייתה לי שבת נפלאה. אני רוצה לעשות כמה שינויים בחיים שלי בעקבות מה שחוויתי כאן. ואת יודעת מה הכי הרבה השפיע עליי? הוויכוח שלכם. הייתם חלוקים בדעתכם, אבל התווכחתם בכבוד ובהערכה אחד לשני, הקשבתם אחד לשני. זה מה שהרשים אותי יותר מהכול".
כבוד אי אפשר לזייף. כבוד זה לא רק להיות מנומס כלפי חוץ, אלא באמת להעריך את האחר. איך עושים את זה? מה יגרום לנו לכבד ולהעריך אחרים? כשמסתכלים על הפנימיות של מי שמולנו, זו הדרך לכבד אותו. כמו שלי יש נשמה קדושה, כך לכל יהודי יש נשמה אלוקית, "חלק אלו-ה ממעל ממש". כמו שאמרו חז"ל: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"
– והמשמעות העמוקה של הדברים היא: בדיוק את מה שאתה מעריך בעצמך, תעריך באחרים. בך יש קשר עמוק עם הקדוש ברוך הוא, נשמה, וגם בו – וזו כבר סיבה לתת לו את כל הכבוד שבעולם. וזו העוצמה הכי גדולה שיכולה להיות לבנאדם. חז"ל אמרו: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

כשאתה מכבד ומעריך מישהו שלא מרגיש ולא חושב כמוך, זה כבוד הכי גדול עבורך בעצמך. הכבוד שאתה נותן
לשני, ההערכה שאתה מעניק לשני גם על דברים שלא נראים לך – זה מגלה את העוצמה ואת הגדלות שבך.

אז מה הסוד לחיי משפחה בריאים?

מה הסוד לקשרים בריאים בין הורים לילדים? מה הסוד להשפעה טובה של מורים על התלמידים? מה הסוד
של כל קשר אמיתי? – אהבה, בוודאי, אבל גם כבוד. וגם באופן כללי יותר: כל אחד הוא חלק מהמערכת, אבל ביחד עם זה כל אחד צריך לתת את הייחודיות שלו. אנחנו צריכים להשקיע בשני הדברים: לחפש את הייחודיות שלנו, את הצד החזק שלנו, ומצד שני גם להיות חלק מהכלל ולמצוא את המשותף עם הקהילה והציבור. הגמרא מספרת על רשב"י סיפור נפלא: "מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בר יוחאי שיצא לחוץ לארץ וחזר עשיר, והיו התלמידים רואים אותו ומקנאים בו, והיו מבקשים לצאת לחוץ לארץ. וידע רבי שמעון בר יוחאי והוציאן לבקעה אחת והתפלל ואמר: 'בקעה בקעה, מִלְאִי דינרי זהב'. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהם. אמר להם: 'אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב יש לכם, טלו לכם. אלא הוו יודעין – כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של העולם הבא הוא נוטל. שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא'".
הרבי שואל על הסיפור הזה שאלה מעניינת: תלמידי רבי שמעון היו אנשים נעלים. אם החבר שחזר מחו"ל פתאום עורר בהם תשוקה לכסף, האם לא היה מתאים יותר שהרבי שלהם – רשב"י – ייתן להם דרשת 'מוסר' על זה שכסף הוא הבל הבלים וזה לא מתאים לתלמידי חכמים שלומדים תורה? והתשובה: רשב"י כמחנך הרגיש שהתלמידים שלו בבעיה, הם ירדו למקום לא טוב. אז הוא ירד איתם ביחד ל"בקעה", הנמיך את עצמו לשאיפות שלהם – והראה להם בדרך שלהם מה המשמעות של בהלה שלהם לזהב. שוב – היחס שלו לאחרים היה כולו כבוד.
יום אחד, יהודי מפלורידה בשם ארתור רוזנפלד לוקח את המכונית ונוסע לענייניו. בדרך הוא עובר בבית קפה דרייב-אין. הוא מוסר את ההזמנה ומתקדם לחלון שבו מקבלים את ההזמנה. הוא רוצה לפתוח את החלון ולקחת את ההזמנה שלו, ופתאום המכונית נתקעת כמה מטרים משם. הוא מנסה להתניע, אבל לא מצליח ואין לו מה לעשות. מאחוריו עומדת בתור עוד מכונית, והנהג מתחיל לצפור לו. רוזנפלד מסמן לו עם היד שהוא תקוע ומנסה לתקן את התקלה, אבל הנהג שמאחור מתחיל לצעוק, פותח את הדלת של המכונית שלו ומקלל אותו במילים מלוכלכות. כשגם זה לא עזר, הוא נכנס למכונית שלו ונכנס במכונית של
רוזנפלד מאחורה – ופתאום המכונית התקועה התניעה…
רוזנפלד נותן את כרטיס האשראי שלו כדי לשלם, ואומר למוכרת שהוא רוצה לשלם גם על ההזמנה של הנהג שמאחוריו שקילל אותו ונכנס בו. והוא מסביר לה למה: "הוא כל כך כועס ועצבני. כנראה היה לו יום קשה. אולי יש לו בעיות בפרנסה, אולי בעיות במשפחה, אולי בעיות עם הילדים שלו. אני רוצה לעשות לו קצת מתוק בחיים, קצת אור בעיניים. אני רוצה לשלם בשבילו". המוכרת מאוד התפעלה ואמרה לו "אתה באמת אדם מיוחד".

ואז מגיע הנהג שבמכונית מאחור, עוצר לקבל את האוכל ובא לשלם. והמוכרת אומרת לו: "זה שולם. סע". האיש מתפלא ואומר למוכרת "אני לא שילמתי", ואז המוכרת מסבירה לו: "זה שנכנסת בו וקיללת אותו – הוא שילם עליך". האיש היה בהלם, "למה הוא שילם בשבילי?" והמוכרת סיפרה לו את מה שרוזנפלד אמר – "הוא אמר לי שכנראה אתה עובר זמן קשה, לא טוב לך בחייך והוא רוצה לעשות לך קצת טוב על הלב, ולכן שילם בשבילך".
רק אחרי שתי דקות הוא הצליח להתאושש מהמחווה הזו, ואז הוציא את כרטיס האשראי שלו ואמר: "גם אני רוצה לעשות טוב למישהו, תשלמי על הבא בתור מאחוריי"… מה קרה שם? הנהג שקילל הרגיש שרוזנפלד מכבד אותו, שהוא מרגיש
אותו ואת הסבל שלו. הוא לא הכיר אותו ולא ידע אפילו איך קוראים לו, זה גם לא היה אכפת לו אם הוא צודק; הוא רצה לעשות לו טוב.
הגיעה המכונית השלישית, וגם הוא רוצה לשלם ואז המוכרת אומרת לו "כבר שילמו בשבילך". מי שילם? והיא מתחילה לספר את כל הסיפור. גם הוא התרגש ושילם עבור המכונית הבאה.במכונית הרביעית, למוכרת היה סיפור יותר ארוך וכך השרשרת הזו המשיכה הלאה. יותר מעשרים אנשים שילמו אחד על השני. איזה אור גדול יהיה כאן כשנלמד לכבד אחד את השני! כל המדורות שבעולם יהיו קטנות לידינו! לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן