כידוע, בעיר דווינסק היו שני רבנים גדולי עולם: הגאון הרוגצ'ובי, רבי יוסף רוזין, שהיה הרב של קהילת החסידים בעיר וגאונותו קשה לתיאור; והגאון רבי מאיר שמחה הכהן, בעל ה'אור שמח', שהיה הרב של קהילת המתנגדים, שגם הוא היה גאון עצום.
אירע פעם ששני יהודים מתושבי העיר עמדו והתווכחו ביניהם מי מהרבנים גדול יותר.
באותו זמן עבר לידם אחד מילדי העיר ושמע את הוויכוח, והוא התערב ואמר: "אני לא מבין למה אומרים שהמבוגרים הם אנשים חכמים. מה יש כאן להתווכח? הרי ברור מי משני הרבנים גדול יותר…".
שני האנשים שהתווכחו ניסו להסביר לילד שהוויכוח ביניהם לא נסוב אודות גודל גופם של הרבנים או מי מהם גבוה יותר, אלא הדיון הוא בנוגע לגדלות התורנית של שני האישים, כמובן.
כאשר הילד שמע זאת הוא הגיב ואמר: "במו אוזניי שמעתי שהתווכחתם מי גדול יותר. אחרי שהוכחתי לכם את טעותכם אתם ממציאים לי תירוצים משונים…".
הילד אמנם שמע את הדברים היטב, אך מכיוון שלא הכיר מושגים אחרים של גדלות, היה נדמה לו שדבריהם הם 'תירוץ' בלבד. עבורו, המילה 'גדול' כוונתה גדולה בגוף ותו לא, ולכן כאשר אומרים לו שמדובר על גדולה בהבנה בתורה – אלה 'תירוצים'…
לעומתו, אצל אותם שני יהודים שהתווכחו, המושג 'גדול' ביחס לגאון הרוגצ'ובי ולרבי מאיר שמחה – מלכתחילה מתייחס לגדלות בתורה, שהרי ברור שכלפי שני גאוני עולם אלה אין שום משמעות לגדלות הגוף וגובהו…
הסיפור הזה יכול לעזור לנו להבין את הנאמר בדברי חז"ל במעלתם המופלאה של הצדיקים, וכן לקבל הבנה נכונה ביחס ל'חטאים' כביכול של גדולי עולם. כאשר מדובר אודות יהודים כאלה שכל תוכן חייהם הוא היותם כנועים לקב"ה ומסורים להגשמת רצונו בעולם – מלכתחילה הפשט של האירועים המסופרים אודותיהם שונה לגמרי מכפי המובן בהשגתנו המגושמת.
אפשר לומר שאחד הנושאים שתורת החסידות מעניקה להם הסתכלות חדשה ומרוממת, הוא היחס וההסתכלות המיוחדים על הצדיקים בכלל, ובפרט על הצדיקים המיוחדים עליהם נאמר שהם בבחינת 'מרכבה' לאלוקות, כמו האבות הקדושים שעליהם אמרו רז"ל במדרש "האבות הן הן המרכבה", וכמו דוד המלך שהוא הרגל הרביעית של המרכבה כמבואר בזוהר.
על פי חסידות, צדיק אינו רק אדם שמצליח לקיים ולבצע את רצון ה' בנוגע לאופן התנהגותו בפועל במאה אחוז ולעולם אינו עובר על רצונו; זה הרבה יותר מזה: מדובר באדם שכל תוכן חייו הוא הביטול העצום כלפי הקב"ה.
זהו פשר הביטוי 'מרכבה': הצדיק כנוע ומתבטל אל הקב"ה עם כל כוחות נפשו ואברי גופו, כמו המרכבה שמתבטלת וכנועה ביחס לנהג המוביל אותה, עד שאין לה שום מציאות עצמאית לעומתו.
אפשר להמחיש את הדברים על פי מה שמוסבר בחסידות בנוגע לרבי שמעון בר יוחאי, אחד מגדולי הצדיקים בכל הדורות.
בזוהר נאמרה אמרה די מפתיעה ביחס אליו: "מאן 'פני האדון ה"? דא רבי שמעון בן יוחאי". כלומר, על מי נאמר הפסוק "פני האדון ה'"? – על רשב"י! בדומה לזה כתוב גם בתלמוד ירושלמי: "וה' בהיכל קדשו" – "דא רבי יצחק בר לעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין".
זה באמת דורש הסבר: כיצד ניתן לומר על אדם – גדול ככל שיהיה – מילים כאלה?
חסידים היו מסבירים זאת באמצעות משל:
בזמנים שהמלך אינו חובש את הכתר על ראשו, הוא תולה את כתרו על קולב. נשאלת השאלה: מדוע המלך אינו מניח את הכתר על ראשו של אחד ממשרתיו הרבים?
ההסבר הוא פשוט: אם המלך יניח את הכתר על ראשו של המשרת, הוא עלול להתחיל לחשוב שטויות. עלולה להתגנב אל ליבו איזושהי מחשבה טיפשית שלא סתם מונח הכתר על ראשו, אולי הוא באמת ראוי להיות המלך… מה שאין כן כאשר הכתר תלוי על הקולב – הוא אינו מהרהר מאומה!
אמרו חסידים: לו היה משרת כזה שירגיש שכל מציאותו אינה אלא כקולב שעליו תולה המלך את כתרו, אכן יוכל המלך לתלות את הכתר גם עליו. כאשר המשרת מרגיש שאין לו שום מציאות לעצמו כלל ואינו אלא כאחד הקולבים הקבועים בקיר שמטרתם לשמש את המלך, אכן אפשר לתלות את הכתר גם עליו. אין זה שמניחים עליו את הכתר כאדם, הוא נחשב כקולב בלבד…
זה מה שהיה מורגש אצל רבי שמעון בן יוחאי: לא הייתה לו שום מציאות משל עצמו כלל. כל מציאותו לא הייתה אלא גילוי האלוקות בעולם ושבאמצעותו יושלם רצון הקב"ה.
לכן שייך לומר "מאן פני האדון ה'? דא רבי שמעון בן יוחאי", כי מציאותו אינה משקפת את עצמו כלל אלא אך ורק את "פני האדון ה'".
כמובן, בעניין ההתבטלות של הצדיקים לאלוקות ישנן דרגות רבות מאוד, אך באופן כללי זהו עניינו של צדיק: כל תוכן חייו הוא התגלות נשמתו האלוקית המאוחדת לגמרי עם הקב"ה, בלי שום הסתרה וחציצה.
כלומר: אצל אדם רגיל מורגשת קודם כל מציאותו האישית, הנפש הבהמית שלו, ודבר זה נתפס ומורגש כדבר ודאי והחלטי; אלא שבהמשך, כאשר מתעוררת השאלה לשם מה נברא האדם ומה תפקידו, באה התשובה – מציאות האדם נבראה בשביל לשמש את קונו.
בצורה כזו, גם אם שהאדם יגלה ויעורר את נשמתו האלוקית ויחדיר עמוק בתוך מציאותו את מטרת בריאתו ויחשוב על כך בכל עת ובכל רגע, הכרה זו תהיה כדבר שנספח לישותו העצמית. קודם כל הוא מרגיש את ה'אני' שלו, ורק אחר כך מתווספת ההכרה במטרת בריאתו.
לעומת זאת, אם ננסה להתבונן כיצד הקב"ה 'מסתכל' על מציאות האדם, נבין שאצלו מלכתחילה כל עניינו והווייתו של הנברא אינם אלא לכבודו, לעבוד את ה', כדברי חז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו".
הרגשה כזו, כפי שהיא נראית 'מלמעלה', מורגשת אצל הצדיקים שבהם מאירה הנשמה האלוקית בתכלית הגילוי.
לפי ההסבר הזה במעלת הצדיקים, מובן בפשטות שאצל אדם כזה אין מקום כלל למציאות של חטא, כלומר שהוא יעשה משהו הפוך מהרצון העליון של ה'.
המשמעות של חטא בפשטות היא – סטייה מקיום רצונו של הקב"ה. אם כן, אצל אדם שהוא חי כמציאות לעצמו בהרגשתו האישית, וקיום רצונו של הקב"ה הוא דבר נוסף על עצם מציאותו, ניתן להבין שלפעמים הוא מקיים את רצון הקב"ה, ולפעמים קורה שהוא נכשל ואינו מקיים את רצונו בשוגג, או לעיתים אפילו במזיד ח"ו…
אבל אצל מי שכל מציאותו אינה אלא כמו 'מרכבה' לקיים רצון קונו, וכל שכלו והרגשתו בטלים לגמרי לקיום רצון זה – לא שייך אפילו לשלול ממנו עניין של חטא לפי פשוטו.
כשם שלא ייתכן שהמרכבה פתאום תתעורר ברצון משלה – היפך רצון הנהג שמוביל אותה – כך לא שייך שבצדיק, שכל מהותו היא ביטול לרצון העליון, יהיה עניין של חטא כפשוטו ח"ו.
משום מה, יש אנשים כאלה שאצלם השיטה היא להדגיש שאצל כל אדם יש יצר הרע. הם טוענים: אפילו הצדיקים הכי גדולים, אפילו האבות, אפילו משה רבינו, אצל כולם שייך שיהיו טעויות ואפילו חטאים. לכולם היה יצר הרע ולכולם הייתה אפשרות לחטוא ממש.
הם גם מביאים ראיה מפסוק מפורש – "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"! והם גם מוכיחים את דבריהם מאירועים שונים המסופרים בתנ"ך אודות האבות הקדושים, משה רבינו, דוד ושלמה, וסיפורים רבים נוספים.
אמנם, הם מסבירים שיש הבדל גדול בין החטאים אצל צדיקים גדולים אלו, שאצלם החטא הוא רק מעט ו"בדקוּת ממש", לבין אנשים רגילים שבהם החטא הוא "בגסות" ומצוי הרבה יותר. אבל בעצם כוונתם היא לומר שהצדיקים עוברים רק על עבירות קלות מאוד, וגם עבירות אלה הן דבר נדיר ביותר אצלם, בשונה מאנשים רגילים שעוברים גם על עבירות חמורות ובתדירות גבוהה הרבה יותר…
לעומת זאת, כאשר לומדים חסידות – מתרוממים לעולם גבוה ועדין יותר. כל תפיסת המושגים – מהי נשמה אלוקית, מהי פנימיותו של יהודי, וממילא מהי מהותו של צדיק – משתנה לגמרי. ואז הגישה הפשטנית האמורה להבנת המאורעות השונים המסופרים בתנ"ך אודות צדיקי עולם, האבות הקדושים, יוסף הצדיק, משה רבינו, דוד המלך, שלמה המלך ועוד – מושללת מעיקרה.
כידוע, גם בגמרא נאמר לגבי דוד המלך, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אך על פי חסידות אין הכוונה רק שעצם המעשה היה בהיתר ולא באיסור ח"ו, אלא כל תוכנו של העניין שונה לגמרי מכפי שהוא נתפס בעיני אנשים רגילים.
היה חסיד של האדמו"ר הזקן ושמו רבי מִיכְל אוֹפּוֹצקר. הוא היה איש רוחני ממש, ומסופרים עליו סיפורים מופלאים.
כך למשל מסופר שלפני שהאדמו"ר הזקן יצא לדרכו אל המאסר הידוע, הוא ביקש שחסידים לא יבואו לפטרבורג הבירה, אליה הובל. מאוחר יותר הסביר שעיקר טעמו היה כי אינו רוצה שרבי מיכל יבוא, כי ביכולתו לשרוף את כל פטרבורג…
מספרים עליו שבעת שהיה עורך תיקון חצות, כאשר היה מפרט את עומק גלות השכינה ומצטער ובוכה על כך, היה מפרט ואומר גם "ואלה שמפרשים את החטא של דוד המלך כפשוטו"…
רבי מיכל ראה בדבר זה את "גלות השכינה"! כידוע, דוד המלך הוא כנגד ספירת המלכות – 'שכינה', ודבר זה קשור לכללות עניין הגלות המעכבת את הגאולה העתידה.
כאשר יהודי לומד, אפילו מעט, במאמרי חסידות על ההבדל המהותי שבין הנבראים שבעולמות בריאה יצירה ועשייה, שהתהוו באופן שהצמצום וההסתר על האלוקות תופס מקום לגביהם ויש להם איזו הרגשת מציאות עצמית, לבין הנאצלים שבעולם האצילות האלוקי שכל מהותם היא דבקות מוחלטת באלוקות, מובן ונקלט במוחו היטב יחס שונה לגמרי למציאות הצדיקים: הרי צדיקים אלו, גם בהיותם למטה בעולם הזה, מאירה בהם הנשמה האלוקית בדיוק כפי שהיא בשורש שלה בעולם האצילות, כל מהות חייהם היא דבקות באלוקות, ואם כן לא תיתכן אצלם בשום אופן מציאות של חטא כפשוטו.
כמובן, אי אפשר לעבור במסגרת זו על כל סיפור ולהסביר את תוכנו הפנימי, הן מחמת אריכות הדברים והיותם מורכבים ועמוקים, והן מפני שלא הכול התגלה והוסבר לנו ולא את הכול אנחנו מבינים; אך הנקודה המרכזית שצריכה להיות ברורה, היא היחס הכללי לכללות העניין.
