מדהים איך בדיוק בשבוע של פרשת המרגלים, השבוע של "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" ושל "טובה הארץ מאוד מאוד", הנושא הכי מדובר בחדשות הוא ארץ ישראל, תכנית המאה ושאלת הריבונות (טוב, לא בדקתי בדיוק אם יותר מהקורונה…). האם אנחנו חופשיים להחליט ולבצע את מה שטוב לנו ועד כמה אנחנו תלויים באומות העולם שסביבנו ומעבר לים. בתוך המציאות המתעתעת הזאת, רואים איך כמו בפרשת השבוע – האמת יכולה להיות מאוד מבלבלת.
אם נחשוב לרגע על איש מבני ישראל, ששומע את עשרת המרגלים, שהיו גדולי ישראל ממש, נואמים ומסבירים בטוב טעם איך הארץ היא טובה אבל אין מצב להיכנס אליה – מה עובר לו בראש? איך הוא יכול לבחון את המציאות ולנקוט עמדה – האם היה סיכוי שהוא לא יתבלבל בוויכוח שבו עשרה צדיקים טוענים משהו כנגד שניים? גם השבוע היה אפשר להתבלבל, כי טיעונים מנומקים בהחלטיות יש לשני הצדדים.
הוויכוח היום מציף שוב את השאלה שלא שואלים בקול… האם אנחנו חופשיים או משועבדים? לכאורה מדינת ישראל עצמאית כבר הרבה מאוד שנים, אך למרות זאת אם מסתכלים מעבר להצהרות היפות רואים שהשאלה מה נכון וטוב ליהודים, מהי זכותנו וחובתנו כלפי ארץ ישראל – היא כמעט לא שאלה רלוונטית. הדיון מתמקד במה 'הם' מוכנים, ומה 'הם' יגידו ומה 'הם' יעשו. אז יום עצמאות יש במדינה, אבל כמה עצמאות יש למדינה?
יש לשפת אמת ווארט חשוב על העניין הזה. הוא שואל: למה צריך שיהיה גם משיח בן יוסף וגם משיח בן דוד? למה לא מספיק משיח אחד? ועונה שמשיח אחד נועד כדי להוציא את עם ישראל מהגלות, ואילו המשיח השני נועד כדי להוציא את הגלות מעם ישראל…
אני רוצה לספר לכם סיפור ששמעתי מהרב ישראל מאיר לאו שליט"א. הוא סיפר לי פעם שבשנת תשל"ב הוא קיבל שיחת טלפון מיוחדת במינה. כשהוא הרים את השפופרת, התברר לו שמי שהתקשר אליו היה לא פחות מאשר דוד בן גוריון: "יש לי שתי שאלות בפסוקים של התורה, שלא מצאתי עליהן תשובה", הוא פתח, "אתה הרי מלמד תנ"ך, ואודה לך אם תוכל לבוא אלי הביתה ולענות לי על שתי השאלות".
הרב לאו הסכים בשמחה, וכשהגיע אליו הביתה הוא ראה על המדף ש"ס של שלזינגר, מסוג הש"סים הישנים. הרב לאו מיד שאל את השומר של הבית: "בן גוריון לומד בזה?" השומר ענה: "כן. בכל יום הוא מבקש ממני להביא לו את הגמרא והוא לומד בה שעה שלמה". הרב לאו התפעל בתוכו פנימה מן העניין, ואחר כך הוא נפגש עם בן גוריון ושוחח איתו על השאלות שלו. בסוף השיחה, הרב לאו אמר לבן גוריון: "יש לי בקשה. עד עכשיו אתה שאלת אותי, האם כעת אוכל לשאול אותך?" בן גוריון ענה: "בחפץ לב".
"אם כך," אמר הרב לאו בסיפוק, "אני רוצה לספר לך סיפור ששמעתי לפני הרבה שנים, עוד כשהייתי נער, ומה שאני רוצה לדעת הוא האם הסיפור הזה אמיתי".
אתם יודעים שבארץ ישראל, לפני הקמת המדינה, שלטו הבריטים ואז המצב עם הערבים היה לא כל כך נעים. בשנת תרצ"ו היו הרבה פיגועים, והבריטים החליטו להקים את ועדת פיל. השם של ועדת פיל הוא על שם הלורד פיל שהיה אדם מאוד חשוב אצל הבריטים (והוא גם היה גדול ורחב בגשמיות…). בכל אופן, יחד עם הלורד הזה באו לארץ עוד כמה אנשים, וכדי להציע פתרונות הם היו צריכים לשמוע את הצד של היהודים, ולהבדיל את הצד של הערבים. אל הוועדה הזאת זומנו מאה ועשרים אנשים להופיע בפניה. אנשים מהצד הערבי ואנשים מהצד היהודי. בן גוריון עצמו היה אז בקפריסין, וכשהוא הגיע לארץ הוא בא לדבר בפני הוועדה, והוא היה הדובר האחרון.
למי שלא יודע, בן גוריון היה נואם בחסד עליון. הוא נתן שם נאום 'אש' על הזכות ההיסטורית של עם ישראל ועל החזרה למולדת שלנו. אחרי הרבה זמן, כשהוא סיים לדבר, השתרר שקט לכמה רגעים, ואז התחילה 'דרישה וחקירה'. הלורד פיל שאל את בן גוריון: "איפה נולדת?" "בפלונסק" ענה בן גוריון, שזאת עיירה פולנית כלשהי. הלורד פיל הקשה: "תראה, השאלה שלי היא כזאת: כל הערבים שבאו להעיד כאן בוועדה נולדו בפלסטינה. לעומת זאת, כל היהודים שבאו להעיד, חוץ מאחד – מוישה בלוי, שהוא דור חמישי בירושלים – נולדו בכל מיני מקומות: צ'כיה, פולניה, רוסיה ועוד. אם אתם באים מכל קצוות העולם, ובכל זאת אתם אומרים שהארץ הזאת שלכם, יש לכם קושאן שמוכיח את הטענה שלכם?" 'קושאן' היה כינוי לשטר על מכירה וקנייה של נכסים. לשטרות קראו קושאן מאז זמן הטורקים ששלטו בארץ לפני הבריטים. אז הלורד פיל שאל "יש לכם איזה מסמך שהמקום הזה שלכם? איך יכול להיות שאתה מגיע מפולין ואומר: ארץ ישראל שלנו?"
הנוהל של הוועדה היה שכל מי שבא להעיד היה צריך להישבע על תנ"ך. בן גוריון, לפני שענה, לקח את התנ"ך ששכב על השולחן לידו, הרים אותו גבוה, ואמר ללורד פיל ולכל חברי הוועדה שלו: "אתם שואלים אותי מה הקושאן שלי? הנה. הרי בספר הזה גם המוסלמים מאמינים וגם הנוצרים מאמינים. הספר הזה הוא ספר הספרים! הספר הכי מפורסם בעולם! ספר שתורגם למאות שפות! ובספר הזה כתוב 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת'. ה' הבטיח לאברהם אבינו שארץ ישראל שייכת לנו! אתם עוד שואלים איפה הקושאן שלנו? על מה אתם מסתמכים, על איזה פקיד טורקי שמביא מאיפה שהוא איזה מסמך עלוב? את המסמך שלנו כל העולם מכיר!"
כשבן גוריון סיים את הנאום שלו, כל הכתבים וכל העיתונאים וכל הנוכחים שם התרגשו מהדברים, ומחאו לו כפיים בהתלהבות. אחר כך מיד הם רצו לפרסם, להתקשר לכל העולם ולשלוח טלגרמות, כדי לספר לכולם מה אמר בן גוריון.
את הסיפור הזה הרב לאו שמע בתור נער, ובאותה פגישה השאלה שלו הייתה: "האם הסיפור הזה אמיתי?". "אמת ויציב!" ענה בן גוריון. הרב לאו שמח על התשובה, ושאל אם הוא יכול לשאול עוד שאלה. בן גוריון הסכים והרב לאו שאל לדעתו על המקרה הבא: אדם אחד גר בשווייץ וכל חייו היה עני ואביון. לפני שהוא נפטר הוא קרא לבן שלו, הגיש לו כמה ניירות ישנים ואמר לו שהניירות האלו הם שטר בעלות על וילה גדולה, ממש ארמון, שנמצא באמריקה. "יש לנו בבנק באמריקה חשבונות עם הרבה כסף. כל חיי לא הצלחתי להגיע לשם. עכשיו, קח אתה את הניירות האלה ואם תצליח להגיע לשם, תהיה עשיר גדול!".
הרב לאו, שגם הוא נואם בחסד עליון, גמר לתאר את המקרה ושאל את בן גוריון: "מה דעתך, האם הבן ישמור על הניירות האלה או יקרע אותם לחתיכות? האם יש סיכוי שחלק מהמסמכים הוא יזרוק לפח וחלק הוא ישמור?" בן גוריון ענה כמובן, שהבן ישמור על הכל. אז אמר הרב לאו: "אתה אדוני הנכבד, אתה קרעת את הניירות לחתיכות! הרי אתה בעצמך אמרת שהקושאן שלנו, ההוכחה שלנו לבעלות על ארץ ישראל נמצאת בתורה! אז איך אתה יכול לומר מצד אחד על הפסוק 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת' – אמת ויציב, אבל מצד שני לומר שהפסוק 'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ' הוא כבר לא רלוונטי? איך אפשר לומר ש'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו'ֹ לא קיים, אבל מה שכתוב 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ' זה כן?". הרב לאו המשיך ואמר: "איך אתה רוצה שהערבים יאמינו בקושאן שלך, בזמן שאתה חותך אותו ואומר שחלק מסוים אמת וחלק אחר לא אמת?"
הרב לאו סיים לספר לי ואמר: "אתה יודע שבן גוריון היה אדם חכם מאוד וחריף מאוד. דווקא בגלל שהוא היה כל כך חכם, כשהוא שמע את השאלה שלי הוא הוריד את העיניים לרצפה, ולא ענה. לא הייתה לו תשובה". עד כאן הסיפור של הרב לאו.
עכשיו מגיעה השאלה שלי: האם למחרת בבוקר, אחרי הפגישה עם הרב לאו, בן גוריון הניח תפילין והתעטף בציצית? האם אותו דוד בן גוריון שדיבר על כמה התורה היא האמת, והיא ההוכחה שלנו בפני כל העולם – האם הוא יישם את מה שהוא אמר? לא בטוח. למה לא היה שינוי? בגלל שעבוד הגלות.
הגלות איננה רק מצב לאומי אלא גם מצב פנימי-אישי. אדם עם חליפה נוצצת ומעמד גבוה יכול להיות עבד בתוכו פנימה. כשאתה בשעבוד, אתה לא מסוגל לצאת ולהתרומם מעצמך. אתה לא מסוגל לפתוח – "פתחי לי אחותי רעייתי", לפתוח את הפתח שהקדוש ברוך הוא ביקש מאיתנו לפתוח כשהיינו במצרים, אותו הפתח שהוא מבקש מכל אחד מאיתנו לפתוח במיצרים שלו.
יש לנו עבודה לעשות, להוציא את הגלות מהיהודים. זה נכון גם במאבק הציבורי על ארץ ישראל, אבל נכון לא פחות בעבודה הפנימית של כל אחד ואחד – אני צריך להוציא את הגלות מתוכי, להיאבק ולהילחם בשביל להשתחרר מהשעבוד לנפש הבהמית שלי שלא מוכנה לשחרר אותי. עזבו עכשיו את בן גוריון ובואו נדבר על משהו פחות נעים – אולי אני קורע, חלילה, את התורה לחתיכות? הרי יש חלקים מהתורה שאני מקיים בקלות, ויש חלקים ש… עוד נשאר לי מה להשתפר בהם. אז למה אני מחכה? כל אחד ישאל את עצמו: האם עכשיו, ברגע זה ממש אחרי ההתוועדות, האם אני מוכן לשנות משהו מההרגלים שלי? האם אני מוכן להכיר בכך שאני בן חורין, אני עצמאי, יכול לשחות נגד הזרם ולהיות נאמן לנשמה שלי?
