כל אחד מאיתנו שואף בטבעו להביא את כל הטוב הגלום באישיותו לידי ביטוי מלא, אבל לא פעם התחושה היא שהרגליים שלנו קשורות, הידיים אזוקות ועל הכתפיים מונחות משקולות המקשות עלינו להתקדם לעבר מימוש השאיפות שלנו והגשמתם במציאות.
חוסר היכולת לממש את הפוטנציאל שלנו עלול לעורר בנו, מטבע הדברים, רגשות שליליים של תסכול, כעס וקנאה. במקרים חמורים במיוחד, המצב שלנו עלול לדכדך אותנו ולגרום לנו לשקוע אל תוך עצמנו ולכבות את הבעירה הפנימית בתוכנו.
השאלה היא, מה ניתן לעשות? איך אפשר להיחלץ מהבור הזה, להתגבר על המניעות – החיצוניות והפנימיות – ולאפשר לכוחות שלנו לפרוח ולהאיר החוצה?
הפרשה שלנו מתחילה בדיני נדרים: "איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו – לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". בכוחו של אדם, מלמדת התורה, לאסור על עצמו באמצעות נדר גם דבר שהתורה עצמה התירה. ובהתאם לכך הוא מצווה לקיים את דברו – "ככל היוצא מפיו יעשה".
היחס של חז"ל לסוגיית הנדרים איננו אוהד בהכרח. מצד אחד, חז"ל רואים בהם כלי עזר יעיל להתמודד עם נטיות שליליות העלולות להוריד את האדם ברמתו הרוחנית, וכמו שכתוב בפרקי אבות "נדרים – סייג לפרישות". מצד שני, ידועים דברי התלמוד הירושלמי הקורא לאדם "דייך מה שאסרה לך התורה!", ואל לך לאסור על עצמך דברים נוספים מעבר למה שהתורה אסרה, וכיוצא בזה מאמרי חז"ל שונים בתלמוד ובמדרשים.
כאן הבן שואל: הכיצד? איך אפשר ליישב את האמירות הללו יחד?!
בכמה משיחותיו מתווך הרבי זי"ע בין הדברים ומבאר כך (ראה גם אוצר לקוטי שיחות, מטות): כאשר יהודי זקוק לעזר כדוגמת נדרים כדי שיצליח להתמודד עם החולשות שלו, ובלעדיהם ככל הנראה ימצא את עצמו מועד ונופל, ודאי יאמרו לו חכמים: "נדרים – סייג לפרישות"! תנדור נדר כדי שתוכל להתרחק מהדברים המסוכנים שאורבים לך.
עם זאת, למרות ההיתר העקרוני לנדור נדר, זהו לא המצב הרצוי לכתחילה. השאיפה של התורה היא שיהודי לא יזדקק לנדור ולהפריש את עצמו מן המותר, אלא שידע להתמודד איתו כראוי ולנצל אותו באופן מועיל לשם שמים. ולכן, על העומד במדרגה זו, במצב בו יש לו די שליטה עצמית כדי לא להיגרר אחר העולם ותאוותיו ואדרבה, להעלותו לקדושה ו"לברר" את ניצוצות הקדושה הטמונים בו, אומר הירושלמי: "דייך מה שאסרה לך התורה".
אבל יש סוג נוסף של נדרים שהינם לאמיתו של דבר 'נדרים' רק ב'שם המושאל', וכאן אנחנו חוזרים לנושא בו פתחנו.
כאמור, אנשים רבים מרגישים שיש בהם אוצרות כמוסים, מכרות זהב נפשיים ממש, אלא שמסיבות שונות נבצר מהם מלהגיע אליהם וליהנות מהיופי והערך שלהם. כך למשל, ישנם אנשים כאלו המלאים בתוכם אהבה וחמלה, אבל אלה לא זוכות משום מה לבוא לידי ביטוי על פני השטח. הכרתי אישית בחור יקר מאנטוורפן שהתלונן בפניי על כך שמעולם – פשוטו כמשמעו – לא זכה ליחס של קרבה מאבא שלו, שום חיבוק או נשיקה. הדבר הזה ממש העיק עליו והדיר את מנוחתו.
החלטתי לשאול את האב לסיבת הדבר ולראות אם יש ביכולתי לעזור, והוא שיתף אותי בסיפור חייו הקשה: "הגעתי לכאן מרוסיה, לאחר שאת כל ילדותי עשיתי בבית יתומים. גם אני מעולם לא ידעתי מהו יחס חם של הורים, אף פעם לא זכיתי לחיבוק של אהבה מאבי ומאמי. וכיוון שאני מעולם לא קיבלתי את זה, אני גם לא ממש מסוגל לתת את זה לבן שלי…"
בדומה לכך, יש כאלה שנפגעו בעברם על ידי מישהו מקרוביהם או אדם שהתחזה לידיד, וכתוצאה מכך חדלו לגמרי לתת אמון בבני אדם. הם נעשו חשדנים מאוד, ואינם מוכנים לקבל שמישהו בסביבתם מתכוון באמת למה שהוא אומר ועושה. לחלקם יהיה קשה לתת את אמונם אפילו בבן או בת הזוג, וכך החשדנות שלהם תהפוך לאבן נגף בחייהם.
ובכן, גם האב שאינו מצליח להגיע אל מעיינות האהבה הזורמים במעמקי נפשו, וגם החשדן שאינו נותן אמון באיש מסביבתו, הם כביכול 'נדרו נזירות' מעצמם, מהטוב הצפון בהם. הם פרשו לעצמם מכשולים המונעים מהם מלהגיע לאוצרות הפנימיים שלהם. ייתכן שהם אפילו אינם מודעים לכך, אבל בשלב כלשהו הם נדרו, בתת־הכרתם, הנאה מהטוב שבליבם…
השאלה היא, איך ניתן 'להתיר' להם ושכמותם את הנדר ולחבר אותם אל מה שעד עתה היה חסום בפניהם?
לפעמים, כשאנחנו רואים מישהו הקרוב לליבנו שהקושי שלו לממש את עצמו ולהגשים את חלומותיו איננו אמיתי אלא הוא פרי דמיונו ומחשבתו בלבד, עולה בתוכנו רצון לומר לו: 'כל המניעות שאתה מספר עליהן הן רק בראש שלך. עזוב את כל הזוטות המחשבתיות הללו, ופשוט תקום ותעשה מה שאתה רוצה לעשות!..'. אבל למרות זאת, הניסיון מראה שאין לדיבורים כאלה כל השפעה. יתרה מזו, לא פעם אמירות כאלה רק מגדילות אצל הזולת את התסכול והמצוקה ממצבו, כיון שהוא מרגיש שאיש אינו מבין ומזדהה עם הקושי שלו מלבדו. נכון, זה "רק" בראש שלו, אבל עבורו – זהו קושי ממשי מאין כמוהו, כמו קריעת ים סוף ממש.
אם כן, עלינו לחפש אחר דרך יעילה יותר לעזור למודר הנאה מעצמו…
אחד מרגעי השיא של יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה בו לב כל יהודי מתעורר ברגש תשובה, היא שעת אמירת 'כל נדרי' הפותחת את תפילות היום.
מילות ה'כל נדרי' נאמרות בכוונה ורגש, שליח הציבור אומר אותן לאט ובנעימה הפורטת על נימי הלב וכולם מרגישים קדושה והתרוממות רוח. אבל כשחושבים על המילים הארמיות ומתרגמים אותן לעברית, מגלים שבסך הכול מדובר ב… התרת נדרים: "נדרינו – אינם נדרים, הדברים שאסרנו עלינו – אל יהיו אסורים, ושבועותינו – אינן שבועות". האומנם מזה עושים עסק כה גדול, מנדרים? ובכלל, מה הקשר בין התרת נדרים ליום הכיפורים? הרי יש לנו, לכאורה, כמה עניינים רציניים לא פחות מנדרים לסדר עם הקב"ה בערבו של היום הגדול…
במילים קצרות, שופך אדמו"ר הזקן אור פנימי על העניין (לקוטי תורה, מטות) בביאורו למצות הפרת הנדרים בפרשתנו: "וזהו שכתוב 'ושמע אביה את נדרה כו' הניא אביה אותה', שהאב מפר את הנדר, כי מבחינת אהבה רבה הוא מפר – כתרגומו: 'מבטל' – כל האיסורים והקישורים אשר כנסת ישראל היא אסורה וקשורה, ו'אין חבוש מתיר עצמו', כי אם על ידי מדת אהבה רבה, בחינת 'אביה'".
מה הם האיסורים הללו בהם יהודי נקשר והוא זקוק להתרתם על ידי השפעת אהבה רבה מלמעלה?
"וענין האיסורים שהיא אסורה וקשורה בהן – יש לומר דהיינו חלישת כח הנפש שאין בכחה לצאת מנרתקה ומאסרה כו' חומריות הגוף ונפש הבהמית . . דקישורים אלו נקרא סירכות . . שהנפש מסתבכת בהם, ועל ידי זה אינה יכולה לעלות".
ומסיים רבנו: "ויש לומר שהפרת נדרים ביום הכיפורים – היינו שעל ידי התשובה נמשך בחינת הפרת וביטול הקישורים וגילוי האהבה רבה בנפש…"
יום הכיפורים הוא זמן להתחלה חדשה, לפתיחת דף חדש בהתקשרות שלנו עם הקב"ה ובמילוי שליחותנו בעולם הזה. עם כניסת היום, אנחנו מבקשים להתיר את כל אותם 'נדרים' וסטיגמות שיש לנו על עצמנו – אלה שמנעו מאיתנו להתעלות לגודל מעלת נשמתנו ולממש את מלוא הכוחות הכבירים הגלומים בנו. מעבר לפירוש הפשוט של המילים שעל פיו אנחנו עורכים מעין 'התרת נדרים' במובנה ההלכתי, "כל נדרי" הוא גם תפילה לגאולה מהחסמים שהצבנו לעצמנו ומנעו מאיתנו לעבוד את ה' כראוי לנו.
יום הכיפורים הוא היום המסוגל ביותר לכך, מפני שאת הכוח לצאת מהמֵצרים שלנו ולהתעלות מעל לחסמינו ומגבלותינו אנחנו שואבים מהאמון והאהבה שהקב"ה משפיע עלינו ביום הזה – יום בו הוא מוחל לעוונותינו ומגלה את אהבתו האינסופית אל כל אחד מאיתנו, אהבה ללא תנאי. וכאומרנו שוב ושוב: "אבינו מלכנו", "אנו בניך ואתה אבינו" וכדומה. וכשאנו מצוידים בכוח הזה, אנו יודעים שבכוחנו לגשת ל"כל נדרי" ולהתיר את נדרינו.
ובכן, עכשיו כבר יש בידינו תשובה לשאלה כיצד נוכל לעזור לעצמנו ולזולתנו 'להתיר את הנדרים' ולהתחבר לכל הכוחות שבנפשנו. והתשובה בשתי מילים: אהבה ואמון.
וביתר הרחבה: כזכור, בהמשך לציווי התורה על האדם לשמור את מוצא פיו ולא לחלל את דברו, ממשיכה התורה בדיני הפרת הנדר ואומרת שיש שניים שיכולים להפר את נדרו של קרובם: האב את נדר בתו והבעל לאשתו.
מה שעושה אותם ראויים להפר את נדריה, אלו בדיוק שני הדברים הנזכרים – אהבה ואמון. בין אב לילדיו קיימת אהבה עצמית טבעית, שדבר לא יוכל להעלים אותה. וכאשר הוא מוסיף וגם נותן בהם אמון ומעצים אותם – בכוחו להפר את נדריהם, כלומר לעזור להם להתגבר על מה שהם מדמים שהוא עולה על מידותיהם. כך גם לגבי בעל ואישה: במצב בריא ש"זכו", יש בין הבעל והאישה "אהבה ואחווה שלום ורעות", ובנוסף גם ביטחון ואמון הדדיים – "בטח בה לב בעלה".
כל אחד מאיתנו המרגיש שאין לו די כוח להתמודד עם אתגרי החיים כראוי, וכל אחד החש שהוא מנוע מלממש את מלוא פוטנציאל הכוחות שלו בשל מניעות שונות שחלק מהן – הוא יודה – הוא פרי דמיונותיו, צריך לחשוב על גודל אהבת הקב"ה אליו כמו גם באמון שיש לו בו וביכולותיו. והרי לימד אותנו מורנו הבעש"ט שהקב"ה אוהב כל יהודי יותר מאהבת הורים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנתם. וכך גם לעניין האמון והביטחון – דבר זה עצמו שהקב"ה סיפק לך אתגרים והתמודדויות מגלה את ביטחונו בכוחות הטמונים בכך. אחרת, הקב"ה לא היה מביא אותם עליך, שהרי "לפום גמלא – שיחנא".
לחיים, לחיים ולברכה. כאשר נתבונן ונעמיק דעתנו בזה, שוב נתמלא בכוחות רעננים ונוכל לגבור על כל הקשיים. ויהי רצון שנצליח להשתחרר מכל ה'נדרים' המגבילים אותנו ונכריז "נדרנא לא נדרי!", וכך נוכל למלא את שליחותנו בעולמנו תוך ניצול מלא של הכוחות והכישרונות שניתנו לנו, עד שנזכה לגאולה שלמה בקרוב כאשר ייהפכו הימים האלו לששון ולשמחה.
