בס"ד

המאמץ המלחמתי שלנו

המאמץ המלחמתי שלנו

עבור כולנו אלו ימים מתוחים ולא קלים. חיילינו נלחמים בחירוף נפש באויב רשע ואכזר, תמצית הרוע בעולם, נוחלים הצלחה ורואים ניסים, אך למרבה הצער סופגים גם פציעות ואבדות בנפש רחמנא ליצלן. נשימתנו נעתקת בכל פעם שאנו רואים או שומעים את צמד המילים המבשר על עוד בשורת איוב, "הותר לפרסום".

עם ישראל הוא עם מלא בדעתנים, כך שמטבע הדברים לכל אחד יש המון עצות עבור ראשי הצבא והדרג המדיני. אלא שיש להודות ביושר כי עצותינו, נכונות והגיוניות ככל שיהיו, לא הן שיביאו את הישועה. בזמן כזה בו עם ישראל זקוק יותר מתמיד לזכויות, חוסן ותקווה, נכון שנתמקד פחות במה שאחרים, לדעתנו, צריכים לעשות, ויותר במה שאנחנו יכולים לעשות.

כך גם אין לנו להתבוסס בהלך רוח של "מה יהיה" ו"לאן כל זה מוביל", אלא לזכור את מה שאמר הרבי זי"ע לרב ישראל מאיר לאו לאחר מלחמת יום הכיפורים ורוח הנכאים ששררה בעקבותיה: יהודי לא שואל 'מה יהיה', אלא 'מה נעשה'. כי באנחות בלבד לא ניוושע.

בהתאם לכך, ננסה להלן לראות כיצד נוכל אף אנו לתרום למאמץ המלחמתי ונעמוד על זהותה של מערכת ההגנה האולטימטיבית של עמנו, זו שבזכותה אף אחד לא יוכל עלינו.

תראו מה קראנו בפרשה הקודמת: פרעה גזר לאבד את כל התינוקות הזכרים מבני ישראל כדי למנוע את לידת המושיע שלהם, אך למרבה האירוניה הוא גדל מתחת לאפו. משה רבנו, מספר הילקוט שמעוני, חי בבית פרעה כבן מלך והולבש במיטב המחלצות, כך במשך חמש עשרה שנים! "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום…".

מה היה הדבר הראשון שעשה משה כשגדל ונעשה בר דעת? "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" – הוא יצא מאזור הנוחות שלו כדי לראות בסבלות אחיו. "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם". אין ספק כי ניצני מנהיגותו של מי שיועד להיות רועה נאמן לישראל ניכרים היטב כבר בשלב הזה, בהיותו נושא בעול עם חבריו.

מסופר שבתקופת היותו של הצדיק רבי אריה לוין משגיח במוסד 'עץ חיים' שבירושלים, הוא נצפה פעם עומד בחצר בעת ההפסקה ומתבונן ממושכות במשחקם של הילדים שאצו רצו והשתובבו. לאחר דקות מספר פנה אליו אחד מעמיתיו ושאל: "ר' אריה, על מה אתה מסתכל כך?"

"ראה בעצמך", השיב ר' אריה.

כך עמדו ר' אריה וחברו ובחנו את הילדים העולצים שהיו טרודים במשחקם, עד שהצלצול המבשר על סיומה של ההפסקה נשמע וחיש פנו הילדים לכיתותיהם.

"נו", פנה ר' אריה לחברו, "מה ראית?"

"הבחנתי בשמואל שרץ כמה צעדים ללא הכיפה, ביצחק שהתמהמה להיכנס לכיתה, וכן הבחנתי שציציתו של אליהו פסולה. אלה הממצאים שהעליתי".

"אה – הגיב ר' אריה – האמת היא שמה שאני ראיתי זה ששמואל רזה ועיניו כבויות, והוא נראה עצבני ומתוח. חושבני שעליי ללכת מאוחר יותר לדבר עם הוריו כדי לנסות להבין מה המצב בביתם ולראות כיצד אוכל לעזור…"

אכן כן, שני אנשים יכולים לעמוד זה לצד זה ולסקור אנשים אחרים, אך בעוד האחד יביט בעיניים ביקורתיות ויעניק ציונים על יראת שמיים ומוסר, השני יבקש לראות היכן יוכל להירתם ולהועיל ומי זקוק לעזרה.

באחד הימים יוצא משה ורואה "שני אנשים עברים ניצים", הלא הם דתן ואבירם. כשהוא פונה לרשע בשאלה "למה תכה רעך?!" הברנש פותח עליו פה ואומר: "אה, עוד פעם אתה? תגיד לי, למה אתה חושב שיש לך זכות להתערב? מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". כשמשה שומע את אזכור הריגתו של המצרי על ידו ביום האתמול, ליבו צונח בקרבו. "ויירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר".

יותר משהיה בו פחד על היוודע דבר הריגתו את המצרי והסכנה המיידית שריחפה בשל כך מעל ראשו, חשש משה מפני ההבנה שיש בישראל "דלטורים", כאלה המספרים לשון הרע. אילולא כן, הבחור הזה בוודאי לא היה יודע מאומה על התקרית הזו. ואם כזה הוא המצב, הרהר לעצמו משה, נפתרה תמיהתי לגבי סיבת הסבל היהודי. "תמיד תמהתי מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך…". לשון הרע, הסיק משה, זו הבעיה החמורה שעליי לפתור כדי להביא קץ לסבלם.

על תובנתו זו של משה, לפיה גלות מצרים ושעבודם של בני ישראל בעבודת פרך הם תולדה של חטאם בלשון הרע, נשאלת שאלה פשוטה: הלא חז"ל מספרים שבהיותם במצרים ירדו ישראל מדחי אל דחי, עד שנדמו למצרים כמעט לגמרי. "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". האם משה לא ראה את כל זה עד שהוא שאל את עצמו "מה חטאו ישראל"? הרי חטא עבודה זרה חמור הוא מאין כמוהו. מדוע, אם כן, סבר משה שדווקא חטא לשון הרע – אף שאין להמעיט בחומרתו – מסביר את מצבם האומלל של ישראל בעוד שבעבודה זרה לבדה אין בכדי להצדיקו?

מסביר הרבי: יש הבדל עצום בין האומה שהיינו לפני היציאה ממצרים לעם שנעשינו אחריה. מה שעשה אותנו לאומה קודם יציאת מצרים, היו האמונה וההכרה שלנו בה' אחד. כלומר, זה התבסס על המכנה המשותף האמוני שלנו כבני אברהם ויצחק ויעקב. לכן ברגע שבעטיים של המצרים והשפעתם "חזרו ישראל ללמוד ממעשיהם ולעבוד עבודת כוכבים כמותם" ואיבדו את אמונתם, אבדה יחד איתה גם הגדרתם כעם. כשבטלה הסיבה – בטל המסובב.

לעומת זאת, כשהקב"ה גאל את ישראל ממצרים ונולדנו כעם, כדברי הנביא יחזקאל, זה כבר היה משהו אחר לגמרי. הפעם מה שעשה אותנו לעם זו הייתה בחירתו של הקב"ה בישראל, בחירה שלא נבעה ממעלה או איכות כלשהי שמצא הקב"ה בנו, אלא אך ורק מרצונו החופשי. וכיוון שהיותנו עם איננה נשענת עוד עלינו, אמונותינו או מעשינו, אלא אך ורק על בחירתו של ה', כבר אין לה תלות כלשהי בהנהגתנו והיא מוסיפה להתקיים גם כשנדמה שאיננו ראויים לה. למה? כי כך רצה ה'! זהו היסוד מאחורי קביעת חז"ל המפורסמת "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".

פעם אחת הגיעה לאתר 'בית חב"ד הווירטואלי' שאלה שזה תוכנה: "שלום כבוד הרב, ברצוני לשאול אותך שאלה שמן הסתם לא תגרום לך נחת… עברתי את השואה והשלכתי מאחורי גבי כל פיסת אמונה וזיקה לדת היהודית. רק כדי לסבר את אוזניך אספר שנישאתי לקתולית, הבן נמצא במוסד כנסייתי וכבר דאגתי לעצמי להלוויה נוצרית ולמצבה המעוטרת בצלב נאה. שאלתי אליך, כבוד הרב, היא: מה עוד אני יכול לעשות כדי לאשרר סופית את היותי לא יהודי…?"

"ראה", השיב הרב אהרן מוס, "כבר עשית כל כך הרבה פעולות העומדות בסתירה למצוות התורה ובמטרה להתנתק מדרך אבותיך, ועדיין אתה לא רגוע. למרות הכל אתה חש שהקשר לא ניתק. צר לי לאכזב אותך, אבל המסקנה מתבקשת היא שזה כנראה בלתי אפשרי. יהודי היית, יהודי הינך, וכזה גם תישאר!"

עוד שוני יש בין הגדרתנו כאומה לפני בחירתו של הקב"ה ואחריה. קודם לכן, כל אחד כפרט שהייתה לו האמונה וחי בהתאם לדרך האבות, נעשה לחלק מהאומה היהודית. אך כשבחר הקב"ה בישראל כעם, שוב לא הייתה זו בחירה בכל אחד מאיתנו כפרט, אלא בחירה בישראל כולם כיחידה אחת.

אשר לכן, משה רבנו שהבין כי גאולת ישראל ממצרים תהיה רגע הלידה המכונן של עמנו, הרגע שבו ניעשה כולנו מקשה אחת ולרקמה אנושית אחת, זיהה בלשון הרע את שורש הבעיה ואת הגורם המעכב את אותה גאולה, יותר מנפילתם של ישראל לעבודת אלילים.

הרציונל היה כזה: אמנם חטא עבודה זרה הוא מהחטאים החמורים ביותר, אך הוא איננו חותר כנגד אחדות ישראל ואיננו מתעמת חזיתית עם רצון ה' להפוך את בני ישראל למציאות אחת ומאוחדת של עם. חטא האלילות הוא במישור ש'בין אדם למקום' ואין לו בהכרח פגיעה ב'בין אדם לחברו'. לא כן חטא לשון הרע: מהותו של החטא ועיקר הפגיעה שלו הם ברגש האחדות. כשזה מספר בגנותו של פלוני וזה מספר רכילות עסיסית על אלמוני, נוצרים ריבים, סכסוכים ופירוד לבבות. יש לזה מחיר רב בלכידות החברתית ופגיעה קשה באחדות. אם כן, חשש משה, כל זמן שנגע הלשון הרע עודנו פושה בקרבם, "שמא אינם ראויים להיגאל". כי כיצד יוכל הקב"ה לבחור בהם כעם ולהתייחס אליהם כאל יחידה אחת ובלתי ניתנת להפרדה של 'עם ישראל', כאשר הם מפולגים בתוכם ומלאים במחנאות ושבטיות?

מיד נכנס משה לעובי הקורה והשקיע את מרב מאמציו לתקן את הנקודה הזו. הוא ערך הרצאות והרים קמפיין להתחזקות בנושא שמירת הלשון. וכבר לימדונו רבותינו כי "ברית כרותה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם", ואכן, מאמציו של משה נשאו פרי. וברגע שבעיית לשון הרע נפתרה והאחדות שבה לשכון בישראל, נסללה הדרך לקראת לידת עם ישראל והפיכתו לעם קרובו של הקב"ה בגאולת מצרים. כעת לא הייתה מניעה בפני הקב"ה להפוך את הכלל של בני ישראל לעם אחד, מקשה אחת. וברגע ששררה בתוכנו האחדות, שוב לא יכלו המצרים להרע לישראל, שכן אחדותנו מהווה תריס ומגן בפני כל פורענות שהיא.

צא ולמד מה גדול כוחה של האחדות ומה רבה הסכנה בהיעדרה: בתלמוד ירושלמי מתואר שדורו של דוד היו כולם צדיקים ובכל זאת היו אויביהם מפילים בהם חללים רבים, ואילו בדורו של אחאב שהיו אמנם עובדי אלילים נחלו ניצחונות מפוארים במלחמותיהם. את ההסבר לתופעה התמוהה הזו תולים חז"ל במצב הדור בכל הנוגע ללשון הרע. בדורו של דוד, עם כל מעלתם וצדקותם, היו בהם דלטורים ומספרי לשון הרע, דבר שהמיט עליהם אסונות. בדורו של אחאב, לעומת זאת, לא היו בהם דלטורים ועל כן היו מנצחים, למרות מצבם הרוחני הרעוע.

לא בכדי היצר הרע והסטרא אחרא עובדים שעות נוספות כדי ליצור מחלוקות בישראל ולזרוע פירוד לבבות. הם מכירים היטב את דברי הירושלמי, משננים אותו ללא הרף וזוכרים: אם ניכשל בזה וישראל יהיו מאוחדים, כל ניסיונותינו להפילם נידונו לכישלון חרוץ! אך אילו נצליח בזה, גם צדיקים כמו בדורו של דוד נופלים לפנינו…

רק לאחרונה קיבלנו תזכורת כואבת במיוחד לכוחה ההרסני של המחלוקת בתוכנו ולהכרח האנוש שלנו באחדות. הרי הקשר בין המחלוקת, הקיטוב ופירוד הלבבות שהיו עד שמחת תורה לבין מה שארע בו הוא קשר שכמעט בלתי אפשרי שלא להבחין בו. רגע לאחר שהשנאה הגיעה לשיאה, חווינו שבר וניחת עלינו אסון נוראי. מי יוכל להכחיש את האמיתה ההיסטורית ולפיה בכל פעם שעמנו נקלע לריבים ואש המחלוקת אחזה בו, הגיעו עד מהרה גם משבריו הגדולים ביותר? רק עיוור לא יראה זאת!

עכשיו זמן תיקון! זו העת להפיק לקחים ולשנות את הדברים. אחדותנו איננה סוגיה חברתית- סוציולוגית ואיננה מותרות. זו סוגיה שחיי אדם רבים תלויים בה, פשוטו כמשמעו! ויש לנו ממי ללמוד: חיילינו היקרים והקדושים, שמוסרים את נפשם עבורנו, הם שמדגימים לנו אחדות אמת מהי. כתף אל כתף נלחמים החרדלני"ק והקיבוצניק, תושב תל אביב ותושב בית אל, איש תקומה וחברו מ'אחים לנשק'. לא, הם לא שכחו את חילוקי הדעות ביניהם. אבל שנאה? ממש לא! הם מוכנים לאבד את חייהם בשביל להגן ולהציל על חברם, זה שעד לא מזמן היה כביכול בצד השני של המתרס. הם כבר יודעים, אחים אנחנו!

רוצים גם אתם לתרום למאמץ המלחמתי? חולמים להגן על עמנו? פשוט עשו טוב, דברו טוב והרבו אחדות, כי היא סוד כוחנו ובה תלוי גורל עמנו. וכשיהיו בתוכנו רק אהבה ואחדות, יהיה זה הרגע בו נצא מהגלות!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן