לחיים לחיים. אנחנו רוצים לדבר על הגישה הנכונה לקבלת התורה, ועל הדרך להתמודד עם המונעים המרכזיים לקשר עם התורה.
פעם הייתי במילואים במורג, בגוש קטיף, יחד עם עוד הרבה חבר'ה מילואימניקים. ישבנו במוצב שהגן על היישוב והיה מוקף בסוללת עפר גדולה. אחד החבר'ה חשב לעצמו: יש לנו חודש שלם להיות כאן, מה נעשה בזמן הזה?! מה הוא עשה? גרר כיסאות וערך אותם בשורות, הביא מסך גדול, הכין פופקורן במטבח, והחליט שבזמן הפנוי רואים סרטים! יהיה כיף, ממש כמו קולנוע. כמובן, החבר'ה מאוד פרגנו לו ונהנו מהיוזמה המרעננת.
פתאום, באמצע ההכנות, הגיע המ"פ והתחיל ממש להשתולל. הוא בעט בכיסאות, העיף את המסך וממש יצא מכליו. החבר'ה שאלו אותו: מה עשינו? רצינו את זה רק לזמן בין השמירות! מה נעשה כאן כל הזמן? אנחנו בסך הכל רוצים לחיות טוב!
הוא ענה להם במשפט מאוד חשוב: ככה אי אפשר להילחם. מי שיוצא לדבר גדול, לא יכול לקחת איתו פופקורן וסרטים.
בא' בסיוון עם ישראל הגיע למדבר סיני, והגמרא אומרת שבאותו יום משה רבינו לא אמר שום דבר לעם ישראל כהכנה למתן תורה "משום חולשא דאורחא" – בגלל המאמץ של הדרך.
לכאורה זה מוזר: הרי המאמץ לא באמת היה מאמץ, כי לפי החשבון הם הגיעו למדבר סיני ביום ראשון, אחרי שבת מנוחה, אז מה כל כך קשה בהליכה של כמה שעות בליווי ענני הכבוד שמיישרים את הדרך ומצלים מפני השמש?
בחסידות מסבירים שבאמת ה"חולשא דאורחא" לא הייתה בגלל הליכה ומאמץ פיזי, אלא זו הייתה חולשה בגלל המהלך הנפשי הכביר שהם עברו ביום הזה. כדי להגיע למצב של "ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל כנגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד", היה נדרש שקודם לכן יתקיים בהם "ויסעו מרפידים". ובכן, לעבור ממצב של "רפידים" עם כל המאפיינים שלו, היישר לעמידה מול הר סיני – זו הייתה קפיצת מדרגה נפשית־רוחנית, ולכן משה חיכה עד שיירגעו, ורק למחרת התחיל להכין אותם למעמד מתן תורה.
אז מה באמת טמון במילים "ויסעו מרפידים"?
"רפידים" מבטא שני פרטים שצריך לנסוע ולהתרחק מהם כדי לקבל תורה:
דבר ראשון– "רפידים" מלשון רפיון ידיים, כדברי חז"ל. וכאן אנחנו חוזרים למסר שלמדתי מהמ"פ: אפשר לעשות את השמירה הנדרשת, אבל אנחנו לא דרוכים באמת. וכך גם בעבודת ה': אנחנו יכולים ללמוד תורה, אבל אולי אנחנו לא מחזיקים מהתורה באמת. זה בוודאי דבר מאוד יפה, אבל זה לא באמת… וזה העניין שצריך לנסוע ממנו, כי אי אפשר ללמוד תורה ברפיון ידיים.
בספר 'חובת התלמידים' מסביר הרבי מפיאסצנה שיש שתי רמות – "מתעצל" ו"מתרפה". זה לא אותו דבר. מתעצל זה העצלן המוכר, כזה שחולה במחלה הידועה הנפוצה בעיקר בכיתות י"ב בכל הארץ… – מחלת העצלות. "וירא מנוחה כי טוב" – באופן המעוות שלה. "ופרעה חולם… ויישן ויחלום שנית…". אבל יש דבר אחר – "מתרפה". הוא כן לומד תורה, אבל ברפיון. הוא לא כסוס קרב, כגיבור מוכן למלחמה. הוא ב'שאנטי', והשאנטי הזה מקעקע את כל ההתייחסות לגדלות של התורה.
יש עוד הרבה צורות ומצבים שבהם אנחנו מתרפים: למשל, יש מי שמתרפה בתפילה, הוא מחפש כל מיני דרכים להיפטר מתחנון, או שהוא מחכה מתי הוא כבר יגיע ל'עלינו לשבח'… וכן על זה הדרך.
הדבר השנישעליו בעיקר אנחנו רוצים להתוועד כהכנה לחג, זה לנסוע מ"רפידים" במובן של הפירודים בינינו. בזה צריך להיות עיקר המאמץ שלנו. אנחנו צריכים להבין שהתורה היא של כלל ישראל. וכדי להגיע למצב של "כאיש אחד בלב אחד" – אחדות שבאה מצד הנשמות המשותפות, בה-בשעה שאצלנו עיקר החוויה הוא הגוף, נדרשת עבודה מאוד גדולה.
בעל התניא מביא בפרק ל"ב את הדברים שאומר הלל בסיפור המפורסם, שכל התורה כולה היא פירוש למצות "ואהבת לרעך כמוך" – "דעלך סני לחברך לא תעביד". זו כל התורה כולה "ואידך פירושא הוא". באמת?! כל הגמרא וכל הפירושים של הרי"ף, הרא"ש והר"ן, הראשונים והאחרונים – הכל זה פירוש של "ואהבת לרעך כמוך"? איך זה יכול להיות?!
כדי להבין את התשובה של בעל התניא צריך לחזור ולחשוב עליה שוב ושוב, עד שהדברים חודרים ומתיישבים במוח ובלב.
כל הפירודים והמחלוקות נוצרים מצד הגופים הנפרדים שלנו, כי עצם המציאות של גוף פירושה ישות עצמאית. מזה נובע שאדם מרגיש פגוע, ומזה נובע הרצון לכבוד, וכך גם שאר התאוות. לדוגמה: למה זה לא מקובל שהמורה יקריא בכיתה את הציונים של כל התלמידים בקול לעיני כולם? כי כל אחד מהצדיקים של הכיתה "נכווה מחופתו של חברו"… זה מצד הישות, לא מצד הקדושה.
מאידך גיסא, מצד הנשמות שלנו, כולנו כמו גוף אחד שלם. נכון, בגוף יש ראש ויש אצבע, אבל אף אחד לא ישמע מישהו שיגיד שכשיש זיהום באצבע זה לא נוגע לשאר הגוף… ברור שגם הראש קשור לאצבע, ובלעדי שניהם הגוף לא שלם. כמובן, עיקר החיות באה מהראש והלב, ולכן אלה האברים הכי קריטיים לקיום האדם, אבל כעיקרון כל האברים משלימים לגוף אחד.
אדם צריך להבין ולחיות את הנקודה שהוא נמצא בתוך מפעל תעשייה גדול של הקב"ה. "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ולכן הוא נתן לנו – לכולנו – תורה ומצוות. הוא צמצם את עצמו לתוך התורה כדי שאנחנו נוכל להביא אותו עצמו לעולם הזה, על ידי שנמלא את הוראות התורה – "תורה" מלשון "הוראה", והכי חשוב – שנעשה את זה ביחד.
הרב זצ"ל דיבר על הנקודה הזו כל הזמן. אפילו כשאדם חולה, הגמרא אומרת שצריך לחבר את החולי שלו לכלל ישראל, ולכן אנחנו מברכים אותו ואומרים "בתוך שאר חולי ישראל". למה? כי שאדם חולה, הוא אמנם יכול להגיד אמירה סתמית: "כואב לי"; אבל אם הוא מבין שכל מה שיש לו זה רק בהיותו חלק מהמפעל האלוקי של ה' דרך כלל ישראל, הוא יכול לבקש: "ריבונו של עולם, המכונה מקולקלת! אבא, אם אני לא בריא, יש פגם במציאות של כלל ישראל! אם הטרקטור שלי לא עובד, זה דופק את כל הפרויקט".
ליד הבית שלי עקרו עכשיו את כל המדרכות, העירייה רוצים לחדש את הרחוב. יש שם כמה אבני שפה שהפועלים לא יכולים להרים בכוחות עצמם, ולכן בלי הבאגר הקטן שירים את המדרגות האלה העבודה לא יכולה להמשיך. אפילו אם החלק של הבאגר הוא זעיר ביחס לחלקם של העובדים המיומנים שעובדים הרבה שעות במו ידיהם, עדיין אי אפשר בלעדיו.
לחיות את ההבנה הזו – זה לנסוע מרפידים, מהפירודים. כשבני ישראל הגיעו למדבר סיני, הם הבינו שהזכות שלהם לקבל את התורה היא בגלל שכל אחד מהם הוא חלק מכלל ישראל. מצד הנשמות אנחנו אחד – ורק מהצד הזה קיבלנו את התורה.
עכשיו תראו מה זה: כשאנחנו מתחברים ליסוד הזה ומפנימים אותו, אנחנו מגיעים למצב שלכל אחד אכפת מהחבר שלו כמו שאכפת לו מעצמו, כי אי אפשר בלעדיו – הוא צריך להשלים את התפקיד של עם ישראל כולו! לכן כל אחד אומר לפני קיום כל מצווה "בשם כל ישראל": יכול להיות שהעבודה שלי קטנה ופשוטה, אבל היא חלק ממה שכלל ישראל צריך להשלים בעולם.
את הנקודה הזו עם ישראל הבין בא' בסיוון.
ובכן, אם שאלנו למה "ואהבת לרעך כמוך" זה כל התורה כולה, התשובה ברורה: כי כל התורה והמצוות באות ללמד אותנו להגביר ולהעלות את הנפש על הגוף, את הרוח על הגשם, את הצורה על החומר – שנצא מעצמנו ומהישות שלנו, ונפנה מקום לקב"ה ולזולת להיכנס. והביטוי הכי מובהק לזה הוא במצות אהבת ישראל: כשאדם מבין את העניין הזה, שהגוף שלו הוא בעל ישות, גאווה ותאוות, ומאידך הוא מגביר את הצד הרוחני שבו, דהיינו שהוא אומר: אני רוצה להיות שייך לצד הנשמתי שלי, ומצד הנשמות אין שום פירוד ויש מגמה אלוקית שאנחנו צריכים לבצע ביחד, אז גם אם הוא פוגש אדם רשע – הוא אמנם צריך לשנוא את הרע שבו, אבל במקביל לאהוב את הטוב שבו, את ה"חלק אלוקה ממעל" שבו. וזו כל התורה כולה – שהצד הנשמתי, שמצדו הכל אחד, יהיה העיקר אצל היהודי.
האמת היא שהרבה שנים היה לי קשה עם הנקודה הזאת. איך ייתכן לאחוז בשני הקצוות במקביל – לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע ביחד? הרי כשאתה מצווה לשנוא, אתה רוצה לשנוא לגמרי. קשה לשנוא לחצאין…
התשובה היא, שככל שלאדם יש יותר בהירות בכך שהעיקר בחייו הוא החלק האלוקי ומצד הנשמות אנחנו אחד, אז היחס כלפי הזולת הולך ונהיה כמו – למשל – היחס אל הילד שלו. הרי גם כשאדם כועס על הילד שלו הוא אוהב אותו. זו אהבה עצמית, ובכל רגע הוא חלק ממנו. אם כן, אומר בעל התניא, מצד האמת אין שום הבדל בין אהבת בנך לאהבת כל יהודי באשר הוא. מצד אחדות הנשמות, כשיהודי אוהב את רעהו זה כמו שהוא אוהב את עצמו ממש. אף פעם לא ראיתי מישהו ששונא את האצבעות שלו או את הגב שלו… זה שלי! זה חלק ממני!
אם יספרו לי שבקרית שמונה יש מישהו שפורץ לבתים ומבצע גניבות, אני אולי אחשוב: רגע, הוא פרץ לבית שלי? לא. אז מה אכפת לי?… אבל אם הפורץ היה הבן שלי – זה ודאי היה מפריע לי! ובכן, זו הדרישה של הלל הזקן, כפי שמלמד בעל התניא, שכך נרגיש כלפי כל יהודי. אני רוצה שכל יהודי יתפקד טוב, ולכן כואב לי ומפריע לי אם יש איזשהו יהודי שלא מתפקד כראוי וגורם נזק לעצמו ולכלל כולו.
נכון, אולי זה לא קל להגיע לתחושה כזו, אבל זו האמת. וככל שאדם עוסק יותר בתורה ומצוות ומחנך את עצמו לאורן, במובן הזה שהוא מפנה יותר את המקום האישי שלו ומרחיב יותר ויותר את המקום של האלוקות בנפש שלו, כך במקביל הוא גם יותר ויותר מרגיש את האמת שאנחנו – כלל ישראל – גוף אחד. ואם כך, מצות "ואהבת לרעך כמוך" שמבטאת את היציאה מהתודעה הגופנית לתודעה נשמתית-אחדותית, היא אכן כל התורה.
ככל שאתה יותר מתבונן בזה, אז כשאתה הולך ברחוב ורואה יהודי מעשן סיגריה בשבת ח"ו או נוסע ברכב, קודם כל זה נוגע אליך. זה כואב לך, כי אתה מבין שכל זה שיש לך עצמך חלק בתורה זה בגלל שסך כל נשמות ישראל קיבלו תורה, ומצד הנשמה אתה והיהודי הזה מחוברים לחלוטין. ולכן מצד הרע שבו הוא כרגע מפריע מאוד לתפקיד של כלל ישראל ואתה מצווה להוכיח אותו במידת האפשר בדרכי נועם, ולהעמיד אותו על האמת שכל עבירה מחוללת נזק רוחני רב לו ולכלל ישראל, אבל במקביל מצד האהבה שלך אליו והרחמים על נשמתו האומללה, אתה לא תגיע למקומות של שנאה מוחלטת וכוללנית שתכסה על האהבה אליו. להפך, אתה דואג לו כמו שאתה חס על עצמך.
נסכם אם כן שכאשר אנחנו ניגשים ללימוד התורה אנחנו צריכים לקחת איתנו כמה דברים: ראשית, לא לבוא בגישה של רפיון, ככה-ככה, אלא להיות מוכנים להתמסר לתורה לחלוטין. שנית, להבין שכאשר אנחנו מקבלים תורה – "אותי אתם לוקחים". דרך לימוד התורה אנחנו מתחברים עם נותן התורה, וכדי לעשות את זה בצורה הנכונה אנחנו צריכים להגביר את הצד הנשמתי והאלוקי שלנו. ומכך מגיעה הנקודה השלישית – ה' לא נתן את התורה ליחידים, אלא דווקא לכלל ישראל המאוחדים מצד נשמותיהם, כדי שבעבודתם יביאו אותו לעולם ויבנו לו במשותף דירה בעולם הזה, כשלכל אחד יש תפקיד משלו כחלק מהמגמה הכללית. ואם כך, כל מה שקורה עם זולתי – נוגע לי.
לכן התורה ניתנה במקום נמוך, לומר שרק מי שמבטל את עצמו יכול לקבל אותה. היא גם נמשלה למים, כמו המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. ולכן אומרים חז"ל שדברי תורה לא נמצאים אלא "במי שמשחיר עליהן פניו כעורב", דהיינו שהוא יודע להיות אכזרי לעתים כלפי הישות שלו, כשהדבר מתבקש.
ככל שאדם יותר רחוק מהגוף – לא במובן שהוא פוגע בו ומתנתק ממנו חלילה, אלא שהוא עובד על עניין הביטול לקב"ה וכך הגוף הולך ומתעדן ומתרומם יחד איתו – הוא יותר ויותר שייך לתורה האלוקית והיא הולכת ונחקקת בו. כך מסבירים בחסידות את הפסוק "אם בחוקותי תלכו": יש כתב שאפשר לכתוב בדיו ואחר כך הוא נמחק בסכין או מחק, אבל כשחוקקים באבן – הכתב והאבן נעשים לאחד. כך התורה צריכה להיות טבועה בנו – לא בהדבקה של סלוטייפ שמתישהו ייפול, אלא אנחנו והתורה אחד, או במילים אחרות: "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא – כולא חד".
לחיים לחיים.
