לחיים אחים. לכבוד היום הקדוש ל"ג בעומר, יום ההילולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, נשוחח יחד על סיפור ידוע מהמדרש (שיר השירים רבה, א) אודות רשב"י:
"מעשה באשה אחת בצַיְדָן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, באו אצל ר' שמעון בן יוחאי והיו רוצים להתפרש זה מזה. אמר להם: חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה.
"הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום-טוב, ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדי. כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה: בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא, לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.
"בחצי הלילה ננער משנתו, כיון שפג יינו אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה לו: בבית אבא. אמר לה: מה לי לבית אביך? אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב: כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו…".
אכן, סיפור מרתק ומרגש, אבל מהי המשמעות שלו? מדוע ציווה עליהם רשב"י לערוך סעודה לכבוד הגירושין שלהם? ולמה לא התפלל עליהם מיד שייוושעו ויתברכו בילדים?
יש מאמר חסידות של האדמו"ר הזקן בעל התניא (מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמ' תס) בו הוא מנתח את הסיפור הזה בצורה מפעימה ומעמיקה, בביאור פנימי השופך אור על המאורע עצמו – מה בדיוק התרחש שם, מה ניסה רשב"י לפעול בהוראה המעניינת שלו אל בני הזוג – וגם מבאר כיצד הסיפור רלוונטי עבורנו בחיינו כיום, ומפני מה סיפור זה מבטא את חידושו וייחודו של רשב"י על פי דרך הקבלה והחסידות.
יסוד הדברים הוא שרשב"י הבין שיש איזה מחסום בקשר שלהם. הנישואין שלהם היו זקוקים להתחדשות. רשב"י רצה להגיד להם, שההיפרדות היא בעצם הזדמנות לחיבור מחדש! הגירושין של אותו זוג משמעותם – הנישואין המחודשים שלהם, ולכן זה היה צריך להיות מתוך שמחה וסעודה.
"ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה" (קידושין ה, א). ה"ויצאה" הייתה הכנה והכשרה ל"והיתה", לנישואין מחדש, עם רגש ולהט מחודשים, והרי נישואין צריך לעשות מתוך משתה ושמחה.
מהסיבה הזו לא התפלל עליהם רשב"י מיד שייוושעו ויתברכו בילדים. כנראה שהיה כאן איזשהו סוג של מחסום, משהו שמנע מהם לקבל את ברכת הילדים, ורק על ידי הוראתו של רשב"י והמשך סיפור המעשה נפתח הצינור של הברכה עבורם.
ביאור הדברים הוא כך: כשהזוג הגיע לראשונה לרשב"י, האהבה שלהם זה לזו הייתה מותנית, היא הייתה ממוקדת מטרה. אם הנישואין לא הביאו ילד לעולם, בסופו של דבר אין בהם טעם. אבל אז, כשהם עמדו להיפרד, הם גילו עד כמה הם קשורים זה לזו. הם החלו לחגוג ולייקר את הערך הפנימי של האהבה והקשר.
ואכן, לאחר הבנה מחודשת ומעמיקה זו, חזרו בני הזוג לבקר את התנא האלוקי; והפעם – לא כי היה להם פתרון, אלא כי הם ידעו שהם רוצים להיות ביחד, ללא שום תנאים. באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר הם התחילו להבין את טוהר האהבה שאין לה מניע נסתר, היחסים ביניהם נשאו פרי.
הסיפור הוא גם משל לעבודת ה' – אומר אדמו"ר הזקן – שהרי אם הוא נכתב במדרש מטרתו היא ללמד אותנו משהו. ידוע מה שכתבו הקדמונים (זוהר, רד"ק ומהר"ל) שהמילה "תורה" משמעה: הוראה. אגב, הרבי היה חוזר על זה כמעט בכל התוועדות. התורה באה להורות לנו משהו בחיים, לא סתם לתת אינפורמציה. מטרת התורה להתוות ולשרטט מפת דרכים לפיה יידע האדם כיצד לנווט את חייו בעולם הזה, ולצלוח את כל המהמורות והמניעות העומדות בפניו.
סיפור המדרש הוא לא רק על בני הזוג בצידון; המעשה מלמד אותנו אמת נצחית על כל מערכת נישואין ועל כוחה המתמשך של האהבה.
כך גם אצלנו: כשמערכות חיי הנישואין שלנו הן ללא תנאי, חיינו מבורכים ופוריים יותר. כאשר אנו אוהבים ללא אנוכיות, זה הזמן שבו הניסים מתחילים לזרום אל חיינו.
זהו הפרדוקס הגדול בלב החיים הרגשיים. כאשר אנו דואגים רק לעצמנו, וחושבים כל הזמן כיצד להפוך את עצמנו למאושרים יותר, אולי אנו מקבלים ומצליחים להשיג את הצרכים הזמניים והחיצוניים שלנו, אולם במקביל אנו גם גורמים שהצרכים העמוקים והיסודיים ביותר שלנו לא ייענו. לעומת זאת, כאשר אנו לומדים לתת את אהבתנו ללא תנאי, אנו מגלים שהגענו להגשמה ואושר פנימיים. כי האהבה ללא תנאים פותחת את עומק הנשמה שלנו שמשתוקקת להתקשר ולהידבק באמת ללא כל תנאים!
אנו חיים בעולם שמניח יותר מדי דגש על להיות נאהב ולא מספיק על להיות אדם אוהב, להיות המקבל ולא הנותן. הבעיה במיקוד הזה היא שלאף אחד מאיתנו אין יכולת לגרום לאחרים לאהוב אותו; זה פשוט מחוץ להישג ידינו, והרדיפה אחר אחרים רק תוביל להברחתם. לעומת זאת, לכולנו יש הכוח לתת אהבה לאחרים. ואם נעשה זאת, נשנה את סוג הלבוש האישי-הפנימי שלנו ואת סוג העולם בו אנו חיים.
רשב"י גילה אצל בני הזוג שאין תכלית לאהבה, או יותר נכון: היא היא התכלית בעצמה. בגלל זה לא התפלל עליהם רשב"י מלכתחילה שיצליחו להיפקד בילדים, כי רשב"י הרגיש שהתפילה לא תוכל לפעול את הישועה שהיא צריכה לפעול, בגלל איזה מחסום שהיה בקשר שלהם. דווקא על ידי הגירושין התגלה הקשר העוצמתי והאמיתי ביניהם. פתאום, כשהקשר היה בסכנה קיומית ועמד להישבר, הכל נפתח, כי הפעם זה היה בדרך של בחירה אישית ורצונית. אך ורק כשהבינו שהם יכולים להתגרש, אז התגלה אצלם שהם רוצים זה את זו. אף אחד לא אילץ אותם להישאר ביחד, זו הייתה בחירה שנבעה מעומק לבם.
רשב"י ראה לפניו זוג שמצפים למשהו נוסף, נפרד, לאיזה שכר כלשהו שיבוא כתוצאה מהקשר שלהם. הקשר בין הבעל לאישה לא היה "לשמה", איחוד לשם איחוד, לשם האדם עצמו עמו אנו בונים את חיינו. זה היה קשר לשם מטרה נוספת, שלישית, חיצונית. בוודאי כל זוג משתוקק לזרעא חייא וקיימא, ותכלית הנישואין הרי היא קיום מצות "פרו ורבו" כמבואר בפוסקים, אולם כאשר הילדים הינם תוצאה והמשך ישיר של הזוגיות והאהבה עצמה, הם אינם דבר נוסף אלא המשפחה היא היא הזוגיות.
רצונו של רשב"י היה שהזוג הזה יחוו את הקשר שלהם כיחיד ואבסולוטי, כמתנה הכי גדולה שיכולה להיות, כחיבור לשם החיבור עצמו ללא שום תנאים. וזאת אכן הייתה התוצאה שהתרחשה כאשר האישה אמרה לבעלה: אינני מחפשת משהו נוסף, עניין שלישי ונפרד, כבר יש לי בך כל מה שאני רוצה. דווקא הפירוד הוא שהוביל להכרה עמוקה זו. כאשר נוצר שבר במצב הסטטי הרגיל, אז ניתן לחשב את הדברים מתוך נקודת מבט עמוקה וכוללנית, להבין מה עיקר ומה טפל.
כל מה שדיברנו משתקף גם בחיי הנישואין שלנו עם הקב"ה, וכידוע שנישואי איש ואשה הם משל לקשר בין ריבונו של עולם וכל יהודי. התרגום של הדברים בעבודת ה' הוא, שהיחס הישיר והעצמותי שיש ליהודי עם הקב"ה אינו לשם קבלת שום דבר, שום שכר חיצוני – אפילו הרוחני והקדוש ביותר – אלא זו עבודת ה' לשם עבודת ה'. ללא תכלית, ללא צורה או סגנון מסוים בו אמורה להיראות עבודת ה' שלנו. ודווקא עבודה מסוג זה היא המפתח לברכה הגדולה.
אלו הם דבריו הנפלאים של הרמב"ם (בפרק עשירי מהלכות תשובה): "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה, שנאמר: "ואהבת את ה' אלקיך". ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצות מאהבה".
עבודתו של יהודי את ה' באופן כזה מתרוממת לרמה עצמותית. אין בה שום חיפוש לתנאים והטבות, וזוהי עבודה מלאת חיות ושמחה. הרי כל מה שאני מחפש קיים לפניי. אין שום מטרות או משמעויות אחרות שאינם הקשר עם הקב"ה בעצמו, ובכל רגע ניתן לחוש זאת מחדש. בכל מצב והזדמנות השאלה היחידה היא: מהו המעשה שעל ידו אני קשור בתכלית לריבונו של עולם.
אחד מהסיפורים המפורסמים על הבעל שם טוב הקדוש הוא על כך שהעניק פעם ברכה לזוג חשוך ילדים, למרות שנגזר עליהם משמים שלא יתברכו בילדים, וכתוצאה מכך יצאה בת קול משמים והודיעה לו שהוא איבד את חלקו בעולם הבא. בתגובה, שמח הבעל שם טוב שמחה גדולה. "לשמחה מה זו עושה?" שאלה אותו בתו. "מפני שכעת יודע אני בוודאות שכל עבודת ה' שלי היא לשם ה' בלבד!", השיב.
לפני הופעת הבעש"ט היה מקובל לומר שאנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות כדי שנזכה לגן עדן. הבעל שם טוב גילה לנו שפה פנימית יותר: יהודי לומד תורה ומקיים מצוות, וזה עצמו הוא גן עדן הכי עמוק ונפלא. "שכר מצוה מצוה" – פירש רבנו הזקן כך: השכר הכי גדול של המצוה הוא קיום המצוה עצמה, הדביקות עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא.
אכן, זוהי ההשתוקקות הכי עמוקה של הנשמה שבתוכנו – להיות אך ורק דבוק בה', ללא שום חשבונות אחרים. מהו רצוני האישי? שיתמלא ויתגשם רצונו של ה' בעולם. רצוני הוא שיהיה לי קשר ושייכות עם רצון ה', להשלים את תכלית כוונתו בבריאה ולגלות אלוקות בעולם. כל הלחץ והסטרס מהציפיות האישיות – איפה אני נמצא בחיים, מהי מטרתי, האם אני מצליחן או כשלונר – הכל מתגמד ונעלם לעומת האמת האלוקית.
במקום להיות מתוסכל מכך שהחיים לא מתנהלים כמו שדמיינתי אותם שייראו, אני עסוק בתודעה האומרת שמה שקורה בכל רגע נתון זה מה שה' בחר עבורי, והוא ההזדמנות להידבק בו ברגע זה בצורת הדביקות הנדרשת ממני עכשיו. ואי לכך אעשה ככל שביכולתי לנצור ולהוקיר את הקשר שיש לי עמו, מול כל אדם, בכל מקום ובכל סיטואציה. היהדות שלנו אינה עומדת בציפיה לקבלת שכר, אלא היא היא השכר עצמו.
סיפור חסידי מקסים מדגים את האמת הזו: יענקל היה יהודי פשוט בעיירה שמאוד התחבר והתלהב ממצות ארבעת המינים בחג הסוכות. הרי לכל יהודי יש ה"זהיר טפי" שלו – המצוה שמאירה אצלו באופן מיוחד, והיא השער דרכו כל שאר המצוות מקבלות אור וחיות ושמחה, ואצלו זה היה מצות ארבעת המינים. כך הוא היה מבלה שעות בבדיקה ודרישה וחקירה אחר האתרוג היפה ביותר שניתן להשיג באזור.
שנה אחת, עקב חורף אירופאי קשה במיוחד, הדרכים המשובשות ומצב השוק, מחירי האתרוגים עלו בצורה דרסטית. יענקל היה המום כששמע שאתרוג עולה עכשיו 1000 רובל. הוא הלך הביתה עצוב וסיפר לאשתו את החדשות. זה היה יום לפני סוכות, ולמוכר האתרוגים נשאר רק אתרוג יקר אחד.
כיון שמצות ארבעת המינים בסוכות היא "מצוה שהזמן גרמא", החליט הצדיק שלנו שהדבר הכי חשוב הוא שיהיו לו ארבעת המינים לחג. "למה שלא אמכור את התפילין שלי, אקח את הכסף שאקבל מהם ואקנה אתרוג? הרי לא אזדקק לתפילין אלא אחרי חג הסוכות, ובינתיים יש לי עשרה ימים לחשוב איך אני קונה את התפילין בחזרה, ה' יעזור כבר…".
אומר ועושה, יענקל מכר את התפילין ב-1000 רובל וקנה את האתרוג. הוא חזר הביתה נרגש לגמרי, ומאחר שאשתו לא הייתה בבית באותו רגע הוא הניח בזהירות את האתרוג על המדף והלך לתפוס תנומה קלה.
כעבור שעה התעורר יענקל וגילה שאשתו חזרה. בהתרגשות קרא לה ואמר, "נחשי מה קניתי? – אתרוג!"
"איך הצלחת?" שאלה. "מכרתי את התפילין שלי!", השיב.
"איך יכולת לעשות דבר כזה?" התרעמה האישה, ויענקל שלנו הסביר לרעייתו את גודל העניין של מצוה שהזמן גרמא. "נו, הבה נראה את האתרוג ששווה את התפילין שלך," הפטירה. "זה ממש כאן" הוא ענה, "הנחתי אותו כאן על המדף".
"אוי ואבוי!" צעקה האישה, "חזרתי הביתה ופתחתי בהכנות לסעודת החג. הייתי צריכה לימון וראיתי מה שחשבתי כלימון, חתכתי אותו לקוביות וערבבתי אותו לתוך הסיר!"
מתכווצת, אשתו של יענקל ציפתה לצרחה, לזעקה. במקום זה, יענקל לקח נשימה ארוכה ופצח בריקוד…
"מה אתה עושה יענקל'ה?" שאלה האישה בחשש שהשתגע. "כרגע, אשתי היקרה, המצווה שהזמן גרמא היא לשלוט בכעס שלי ולשמור על הקשר שלנו שיהיה תקין".
יענקל איבד הכל באותו רגע, לכאורה. אין לו אתרוג ולא תפילין, אבל את נשמתו ודבקותו בה' הוא לא איבד. אילו היה כועס, לא היו לו לא אתרוג, לא תפילין, לא חג ולא זוגיות. עכשיו הוא באמת איבד את האתרוג והתפילין שלו, אבל יש לו חיים — דביקות בה', קשר עם אשתו, וקיום מצוות "ושמחת בחגך". אה, וגם היה לו סלט טעים לסעודת החג…
לכולנו יש כוח לתת אהבה לאחרים, אבל יענקל הצליח בכך מפני שהוא לא היה מרוכז בעצמו ובאגו שלו. הוא היה מרוכז באהבת ה' ואהבת ישראל. הוא הבין שהיהדות שלו תתבטא באופן הכי נכון ומעולה אם הוא יוכל להתעלות מעל עצמו, לחגוג את המצוה של הרגע הזה, שהיא תמיד לאהוב אחרים, לאהוב את ה'. כשאנחנו מרגישים שהצד השני שלנו הוא הדבר היקר ביותר בעולם, כשאנחנו לומדים לאהוב ולהוקיר אותו גם כשהוא הופך את האתרוג שלנו לתערובת בתוך סיר מבעבע, חיינו מבורכים וניסים מתחילים להופיע.
לא כל נישואין מבורכים בילדים ביולוגיים. היו הרבה יהודים לאורך ההיסטוריה שלא התברכו בילדים משלהם. אף על פי כן, כל אחד יכול להתברך בילדים רוחניים. ובכן, במאמר הנזכר מסביר אדמו"ר הזקן את הסיפור עם רשב"י גם ביחס להולדת ילדים רוחניים.
מיסודות תורת החסידות שמביא רבינו הזקן בספר התניא, הם אלו השניים: (א) "המוח שליט על הלב בתולדתו", (ב) "המידות הן תולדות חכמה, בינה, דעת", כלומר: כל רגש נוצר על ידי מודעות כלשהי.
פעמים רבות אין אנו מכירים במודעות המשמשת כמקור לרגש, שכן הרגש סוחף אותנו עמו, ובצורה אינסטינקטיבית אנו מתלהבים ונותנים לרגשות להציף אותנו. האימפולסיביות דוחקת הצידה את המודעות שיצרה את הרגש, ומפנה את מקומה לטובת הרגש שתופס את התמונה כולה.
הכעס, למשל, המוביל למחשבות קשות, רוגז, עצבים וכן הלאה, הרי רגשות אלו לא נותנים לנו להבין שמה שאמר אותו אדם אינו מה שגרם לי לכעוס, אלא דווקא הדרך והתהליך שבו קיבלתי במוחי את אותן המילים, הם אלו – בשניות אחדות ממש – שהולידו את הרגש. כלומר, הרגש לא נוצר אוטומטית משמיעת המילים המכאיבות, אלא מהתובנה שבמוח שהולידה את הרגש.
במילים אחרות, האחריות על הכעס אינה נתונה למי שאמר את המילים (אף שעשה מעשה לא טוב) אלא עלי בעצמי, כי ביכולתי לקחת אחריות על התגובות שלי למה שהוא אמר. ההבדל הוא חשוב למדי, מפני שעם רגש קשה להתווכח, הוא שוטף וקוצף, סוחף אחריו כל חלקה טובה. עם מודעות והבנה, לעומת זאת, יש עם מי לדבר, ניתן להסביר ולנתח, לחשוב ולהבין.
אמת, בל נשלה את עצמנו, זוהי עבודה פנימית ועמל קשה להיות בעל הבית על הרגשות, לקחת אחריות ולהשיב לעצמנו את הבעלות על המודעות העצמית שלנו, אבל זוהי תובנה משנת חיים. תארו לעצמכם שכל התרגשות – לטוב ולמוטב – המגיעה מהסובב אותנו, מכל מה שאומרים או איך שמתנהגים איתנו, לא תשפיע עלינו, אלא לפי החלטתנו אנו בלבד! – הרי אין מאושר מאדם שביכולתו שלא לכעוס ותמיד לראות את הטוב הטמון בכל מצב.
נקודת הדברים היא שלכל רגש יש "הורים". תמיד ישנה מחשבה או מודעות המולידים את הרגשות. ולכן אהבה ויראה מכונות "בן ובת" בתורת הקבלה והחסידות.
בעבודת ה', "ילדים" משמשים כמשל על אהבה ויראה לה'. ישנם כאלו שיש להם עבודת ה' – הם נמצאים ביחסים כלשהם עם הקב"ה – אבל אין להם ילדים, אין להם רגשות של אהבה או יראה לה'. אין חוויה, אין אינטימיות עם הקב"ה. יש עשייה, אולי אפילו עשייה מהודרת ומדוקדקת, אך חסרת נשמה. אין אקסטזה ביחסים עם ה'.
הסיפור עם רשב"י, מסביר אדמו"ר הזקן במאמר, הוא גם רמז על יהודי שטוען שהוא עובד את ה', אך אין לו אהבה ויראה בפועל. כמובן, יש לו בכוח, בפוטנציאל, ביכולת, אבל בפועל זה לא בא לידי גילוי.
מה יעשה אדם כזה? מה שתקוע אצלו זו הבאת הרעיונות לידי חוויה, תרגום האידאה לידי התלהבות ועשייה. באמת, זהו אתגר שכולנו זקוקים לגביו לעצה והכוונה. וזה המסר הרלוונטי והמעשי שאנו לומדים מהסיפור של רשב"י. כי לכאורה, כאשר הוא הורה לזוג הזה להתגרש, הוא לקח סיכון גדול. אולי הגירושין מתוך הסעודה רק יובילו כמצופה לגירושין וניתוק הקשר?
הסיכון גדול אלף פעמים ככה כאשר הסיפור משמש כמשל לעבודת ה' שלנו: האם כאשר אין לנו אהבה ויראה ואנו לא מצליחים להוליד רגשות כלפי הקב"ה, יאמר לנו רשב"י להתגרש מהקב"ה רחמנא ליצלן? מי יכול לקחת את הסיכון הזה?
הרב דוד הולנדר ע"ה היה רב ועסקן מפורסם בברוקלין, שבין השאר עשה רבות למען יהודי רוסיה שהיו מאחורי מסך הברזל. שמעתי בשמו, כי באחת הפעמים שהיה ב'יחידות' אצל הרבי, שאל אותו הרבי על המסופר בנביא במעשה אליהו בהר הכרמל, כיצד אמר אליהו הנביא (מלכים א, יח) "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר". כיצד היה יכול אליהו הנביא לומר: "אִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו"? זהו סיכון ענק! אולי היו היהודים שבאותו הדור, הנגועים ושקועים בעבודה זרה, אכן בוחרים ללכת אחר הבעל חלילה? הרי כשהם רוקדים על שתי החתונות ופוסחים על שני הסעיפים, לפחות יש להם קשר כלשהו לה'. אז מדוע להעמיד בפניהם ברירה ולקחת את הסיכון שהם יתנתקו לגמרי?
אמר הרבי: "כאשר לוחצים יהודי אל הקיר, הוא תמיד יכריז כי ה' הוא האלוקים"!
ברגעים של משבר וכאב, במצוקה אמיתית, מתגלה האמת הפנימית. אליהו הנביא היה בטוח באמת האלוקית הטמונה בתוך כל יהודי ויהודיה, יהיה מי שיהיה ואיפה שיהיה. אם אין שום סירת הצלה, אין לאן לברוח, ודוחקים יהודי לפינה בשאלה: "מי אתה?" אין ספק שהוא ישיב: "אני יהודי!"
עכשיו אפשר להוליד ילדים! עכשיו אפשר ליצור רגשות אמיתיים.
המאמר הזה של אדמו"ר הזקן הגיע לידינו על ידי שלושה כותבים ששמעו את המאמר מפי בעל התניא וכתבו אותו כל אחד לפי סגנונו הוא, אבל התוכן הוא זהה. בגירסה אחת של המאמר ישנן מילים נפלאות שאמר רבנו הזקן: "משנכנס יין יצא סוד, פירוש שנתגלה האהבה שלא יחפוץ בשום דבר ומחמת זה נעשה הולדה יראה ואהבה".
בסיפור בו פתחנו, המשקה שהאישה נתנה לבעלה לשתות על מנת להביאו אל בית אביה היה יין, וזה גילה וחשף את ה"סוד", את האהבה העוצמתית שהייתה טמונה בתוכם ועכשיו התפרצה והתגלתה.
על דרך זה הוא בכל יהודי. רבנו הזקן מסביר שה"יין" מסמל את המשקה הפנימי הקיים בתוך תוכם של כל איש ואישה מישראל.
זהו עומק הפסוקים בשיר השירים (פרק ח): "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי. אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" – פירש אדמו"ר הזקן במאמר זה: כל יהודי ויהודיה מישראל – אפילו אלו הנחשבים פושעי ישראל – "מלאים מצוות כרימון". ו"הפנימיות הוא טוב מאוד שהוא נקרא עסיס רימונים" – בלשונו של בעל התניא במאמרו. המיץ העסיסי של הרימון, החלק הכי מתוק ונהדר – זו פנימיותו של כל יהודי, ואת זה אנחנו מעניקים לה'.
היהודי, כמו האישה בסיפור ההוא, משתוקק להביא את ה' אל "בית אמי", ולהשקותו מהיין הכי משובח ומבושם וממיץ הרימונים הכי משובח. כל המצוות הנעשות על ידינו מתוך שמחה וחיות, מתוך אהבה ותשוקה ותחושת הזדהות ומשמעות פנימית, מעוררות שמחה עצומה בשמים. שכן החיבור בין היהודי, כל יהודי, לאביו שבשמים הוא אמיתי ונצחי, ומעשיו גורמים קורת רוח אצל ריבונו של עולם. ואז נעשה החיבור המחודש, "אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי".
אמת, לפעמים יש ניתוק, יש מצב שנראה כאילו היפרדות עומדת להתרחש וכאילו אין המשכיות יחדיו, אך זאת לא מה שעשתה האישה. היא הביאה חיים חדשים לקשר שלהם, היא העצימה את היחס העמוק ביניהם, מה שהוביל לאיחוד נפלא ומרגש הרבה יותר מבעבר. אכן, זה היה צריך להיעשות בצורה עקומה לכאורה, באופן שאינו ישיר, מפני שלפי החוק היבש היה עליהם להיפרד, וכפי שהדברים נראו במבט שטחי הם לא יכלו להמשיך יחדיו. כך גם הקשר בין היהודי לאלוקיו נראה לפעמים יבש, רקוב ומתפרק, אבל דווקא בהסתכלות לעומק – על ידי משקה המגלה את פנימיות הנפש – מתבטאת פנימיות נפשו המתוקה והעסיסית של כל יהודי, ואז צץ ועולה הקשר העצמותי והאיתן הקיים בין ישראל לאביהם שבשמים, קשר שלא מסוגל להינתק! וכך היהודי המגלה את האהבה המסותרת הטמונה בו, מביא את הקב"ה אל ביתו.
"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" – הקדוש ברוך הוא ברוב גודלו ועוצמתו ברא גן עדן העליון (שמים), ברא גן עדן התחתון (ארץ), ואף על פי כן אין ליהודי שום חפץ ורצון אחר זולת ה' עצמו.
זהו המשפט הידוע שהיה אומר אדמו"ר הזקן בעת דביקותו – כמו שמספר נכדו הרבי ה'צמח צדק' – "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. איני חפץ בשמים, איני רוצה בארץ – איני רוצה בגן עדן העליון או בגן עדן התחתון, רצוני בך עצמך בלבד!"
זה – מפרש רבנו הזקן – הרצון האמיתי הפנימי הטמון בלבו של כל יהודי. האמירה של האישה לבעלה: "אין חפץ טוב לי בעולם ממך", היא הזעקה השקטה של נשמות ישראל: איני רוצה את ההטבות הבאות מה', את מה שמגיע ממנו, את הדברים הטפלים ונלווים אל עשיית המצוות, אל השכר הרוחני העליון, החיוור באיכותו לעומת השייכות עם הקב"ה בעצמו.
זוהי מתנה שנתן הקב"ה לכל בעל נפש אלוקית. את מילות התפילה "ותיתן לנו ה' אלוקינו", פירש בעל התניא במאמר זה בצורה מעוררת השתאות: מה נתן לנו? ה' אלוקינו! ה' נתן לנו את עצמו, העניק לנו את היכולת להיות בקשר עמו. "כי באור פניך נתת לנו" – מה נתן לנו? את "ה' אלוקינו"! שה' המופשט והאינסופי לכאורה יכול להיות "אלוקינו", האלוקים האישי והאמיתי שלי.
מה מקבלת האישה בתמורה לבחירתה הנבונה? את הבעל עצמו. האהבה שלה מעוררת את אהבתו שלו, אשר לעומתה כל נכסיו ואוצרותיו של הבעל אינם שווים מאומה. כך גם הבחירה האחדותית בה', ובה' בלבד, טומנת בחובה את כל מה שברא ה' בעולמו. כי באמת, הרי "אין עוד מלבדו".
אגב, את המדרש הזה על רשב"י היה מספר הרבי בל"ג בעומר מדי כמה שנים. ביניהן זכור לי במיוחד ל"ג בעומר תש"מ, אז בעת שסיפר זאת הרבי היה ניכר שמטרת הסיפור נועדה לפעול ישועות בהולדת ילדים עבור אלו מהנוכחים שהיו זקוקים לברכה מיוחדת בתחום זה, וכידוע שיום ל"ג בעומר מסוגל במיוחד להתברך בילדים.
לחיים, רבותי, לחיים ולברכה. תשמענה אוזנינו וירגיש לבנו מה שהחסידות מלמדת אותנו. יהודי מסוגל להגיע לסוג קשר שכזה עם הקב"ה. כל יהודי, כולל אני ואתה ואת. זה מי שאנחנו – "למהוי אחד באחד", בלשון הזוהר. אני מאחל לכולנו, אפוא, יציאה מכל המגבלות האנושיות והגעה אל הקשר עם הקב"ה בעצמו. כל האפשרויות פתוחות, ויראה ואהבה בהחלט מסוגלות להיוולד. שנזכה כולנו לילדים גשמיים בריאים ושלמים בגוף ובנפש, ולילדים רוחניים – רגשות מלאים ויציבים אל ה' ומתוך שמחה גלויה.
