הרב מאיר קץ: לחיים לחיים, קודם כל אני חייב לשתף שאני והרב מיכי למדנו בישיבה בקבר יוסף, הוא בדורות הראשונים ואני בדורות האחרונים, אז אני מפנה שאלה לרב מיכי.
אנחנו עומדים להיכנס לחודש תמוז, וראש חודש תמוז הוא לא מראשי החודשים שאתה קופץ מהם בשמחה… אמנם לא "משנכנס אב", אבל מרגישים כבר את הרוחות… אנחנו יודעים ומבינים שבוודאי אלו חודשים פוטנציאלים לגאולה, אבל מהי השמחה של חודש תמוז? איך עובדים בו את ה' בשמחה?! לא רק איך מתגברים בשמחה, אלא מהי עבודת השמחה של חודש תמוז? בפרט שהרבי נסתלק בו, וגם לפני כן היו צדיקים גדולים מאוד שנסתלקו בחודש תמוז – אור החיים הקדוש, ר' אהרן מקרלין – אז זה חודש גדול! איך מוצאים את השמחה שלו?
מה החזיק אתכם שם?
הרב מיכי יוספי: אכן באותה שנה ובאותו חודש נפטרו הרבי, הרבי מצאנז וה'לב שמחה' מגור, שלושת האוּרים בחודש אחד.
הזכרת את קבר יוסף, אז קודם כל ראש חודש תמוז הוא יום-ההולדת של יוסף הצדיק. בקבר יוסף היו אומרים, "יוסף מי שצוחק אחרון"… במובן שגם בזמנים הכי קשים, יש ליוסף חזון. הוא יודע שהקדוש ברוך הוא הבטיח ויקיים. לפני שנרחיב קצת, נספר שאחד החברים שמאוד טיפח את הישיבה בקבר יוסף והשקיע בה את כל כולו, היה ר' הלל ליברמן הי"ד. אבא של הלל היה הרב של הקהילה החאלבית בניו יורק, והוא היה נכנס הרבה פעמים לרבי. בכל פעם שהוא היה נוסע לארץ ישראל, הרבי היה נותן לו בקבוק משקה מיוחד לקבר יוסף. זה היה תמיד עניין שמאוד חיזק אותנו, כשמקבלים בקבוק משקה מהרבי. לחיים.
כשמתבוננים בדמות של יוסף הצדיק, רואים שהוא עובר את הדברים הכי קשים, אבל יש לו את החזון, את הידיעה. כל מה שהיה ליעקב אבינו לתת הוא נתן ליוסף, כל הסודות, ובמיוחד את הכוח להחזיק מעמד בעתות קושי.
מספרים על כמה חסידים שיצאו מרוסיה – עוד בעת השלטון הקומוניסטי – שהצליחו לשמור שם על יהדותם וחסידותם, והרבי ביקש מהם שילכו לבקר את ר' משה פיינשטין שבאותה עת היה גדול הפוסקים בארצות הברית. ר' משה פיינשטין ראה אותם – יהודים בעלי צורה, תלמידי חכמים, יראי ה' – והוא שאל אותם: איך החזקתם מעמד עם כל הרדיפות של הקומוניזם?! אחד ענה בפשטות: לא היתה לנו ברירה… והשני – היה שם בקבוק משקה על השולחן – הרים את הבקבוק ואמר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו"… לומר על בקבוק "והיא שעמדה", יכול להיות פתח להרבה ציניות, כביכול קצת שתינו והשתפר המצב רוח… אבל מהי הנקודה הפנימית? שברגעים הכי קשים לא נשארנו לבד. ידענו את הסוד שכאשר שני יהודים מתוועדים בצוותא זה פעמיים הנפש האלוקית כנגד נפש בהמית אחת. כששני יהודים נפגשים בצוותא הם זוכרים את דברי הנביאים – כפי שאני אומר לעצמי כשאני שומע את ברכות ההפטרה – "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי א־ל מלך נאמן ורחמן אתה", הגאולה עוד תגיע!
אבל, באמת, לפעמים יש הסתרה.
מספרים שאחרי השואה, אחד מחסידי גור שאיבד את כל משפחתו רצה להיכנס לאדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, רבי אברהם מרדכי, אבל בעת ההיא כבר היה קשה להיכנס אליו. הוא הגיע ופנה לבנו, רבי פנחס מנחם מגור שהיה רק ילד צעיר, ואמר לו להביא לאבא פתק ולספר לו את הצער הגדול שיש לו. כך היה, והאמרי אמת אמר לבן שלו: "תגיד לאותו יהודי, 'ויתחזק דוד בה' אלוקיו'". אם יש כאן מקוראי העלון 'קרוב אליך', אז ייתכן שהם קראו את הסיפור הזה בהרחבה באחד הטורים שלי לפני כמה שבועות. בכל אופן, הנקודה היא, שלימים רבי פנחס מנחם סיפר שהוא פגש את אותו יהודי, והוא אמר לו "דע לך שהדיבור של האמרי אמת החזיר אותי לחיים".
כלומר, גם כשהכל נראה אבוד יש לנו את ריבונו של עולם. המלים "ויתחזק דוד בה' אלוקיו", לפי פירוש אחד הכוונה שהוא התחזק במחשבה שעוד אפשר לנצח, עוד יהיה טוב; אבל הפירוש האחר הוא שזה עצמו הוא ההתחזקות! לא משנה מה קורה, באיזה מיצר אתה נמצא, מה אומרים בחדשות, מה נראה כלפי חוץ – יש לנו את ריבונו של עולם. זה כנראה מה שהאמרי אמת אמר לאותו יהודי: "ויתחזק דוד בה' אלוקיו".
זו נקודה שאנחנו לומדים מהרבי. רואים שגם בזמנים הכי קשים הרבי ידע לתת עידוד ותקווה. מצד אחד הרבי לא נעצר בשום מצב והוא פעל ועשה ככל שהיה יכול, אבל גם כשדברים לא התקבלו, כשהפעולה לא הצליחה, כשמפקדי הצבא לא האזינו לעצותיו ורעיונותיו, היה מדגיש את הנקודה התמימה – תמימה במובן של אמון שלם בדברי ריבונו של עולם – ש"דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". לחיים לחיים!
הרב מאיר קץ: לחיים לחיים, בעזרת ה' שנזכה שהשמחה תפרוץ את כל הגבולות.
בהמשך לדברים שהרב מיכי אמר, כבר נכנסנו לכ"ח סיון – התאריך בו הרבי הגיע לארצות הברית בשנת תש"א, בעיצומה של השואה. זו ממש דוגמה של שמחה מעורבת במצב מטורף שאין כדוגמתו, הרבי ממש יצא ממלתעות הארי.
רציתי להוסיף, שכידוע לכל חודש – כמו שכתוב בסידורים – יש צירוף של שם הוי'ה לפי האריז"ל, ולכל צירוף יש גם פסוק. הפסוק של חודש תמוז הוא ממגילת אסתר "(וכל) זה איננו שווה לי", מסופי התיבות יוצא שם הוי' בהיפוך גמור – גם סופי-תיבות, וגם הסדר של שם הוי'ה מהיפוך להתחלה. אמנם המן הוא זה שאמר "זה איננו שוה לי", אבל תמיד הסברתי לעצמי שבצד הקדושה "כל זה איננו שוה לי" יכול להשתמע ביחס לקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. אדם יכול לאפס את כל העולם, "אין עוד מלבדו", עד שהכל איננו שווה מאומה. ממש מה שהרב מיכי אמר, "ויתחזק דוד בה' אלוקיו". גם הכוח של השמחה בה', "נגילה ונשמחה בך", זו השמחה הכי גדולה שיש. ממש מעין פורים, לא סתם הפסוק הוא ממגילת אסתר. אני לא חושב שיש עוד פסוק ממגילת אסתר בצירופי החודשים, אז בחודש תמוז ממש הכל הפוך, "ונהפוך הוא". זו עצם השמחה, כמו שמחת פורים. יהודי בפורים שמח בעצם היהדות, בה' אלוקיו, ולא מתבלבל משום הסתרים ומצבים.
המשימה: לעצור את כדור הארץ
הרב איל ורד: לחיים. ברשות המתוועדים ביחד, אני רוצה להודות למי שהביא אותי לכאן להתוועד ביחד לכבודו של הרבי, זה ממש השיא של שנה.
הדמות הנפלאה של הרבי מזמן חצתה כבר את כל המגבלות הידועות של מגזרים כאלה ואחרים, והיא פועלת ומרוממת נפשות רבות בכל עם ישראל. אני חושב שהמטרה של הדיבור על הרבי היא כמו שאדמו"ר הזקן אומר בתניא על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד … לעשותו" – לעשות, שיצא מזה בסוף משהו מעדי. כל שיחה הרבי סיים במילים "בפועל ממש", אז שנזכה ליישם את הכל בפועל ממש בעזרת ה', ונצליח לפתוח את הלב.
ג' בתמוז – כך כתוב בסדר אליה רבה – הוא היום בו יהושע העמיד את השמש, "שמש בגבעון דום".
כשחושבים רגע על הנס הזה, הרי היו הרבה ניסים בתורה ובתנ"ך, אבל על האירוע הזה כתוב "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ". כלומר, התנ"ך עצמו מעיד שהנס הזה היה החריג ביותר מכל הניסים. בואו ננסה לשער, איך בדיוק התרחש הנס? לדוגמא, בקריעת ים סוף – ה' הביא רוח קדים והים נקרע. אבל שמנסים לחשוב איך קרה הנס של יהושע, הרי כל מי שלמד קצת פיזיקה מבין שמשהו היה צריך לא לזוז כדי שהשמש תישאר במקום… או שכדור הארץ צריך לעמוד מלהסתובב על צירו, או שהשמש עצמה נעצרה. כשכדור הארץ לא מסתובב הוא אמור להידבק במסה של השמש, כי בעצם הכוח הצנטריפוגלי שלו מפסיק להתקיים. זה ממש פלא עצום! יהושע הצליח לעצור את הדבר הכי בסיסי, את תנועת כדור הארץ לכיוון מסוים, האדמה עליה אנחנו דורכים – זו אולי הנקודה העצמית ביותר של החומר, שהוא נע לכיוון מסוים ואי אפשר לעצור אותו. אנחנו יכולים לשחק בתוך המגרש הזה, אבל כדור הארץ נע לכיוון מסוים, אי אפשר לעצור אותו, ויהושע עצר!
בהתאם לכך, ג' תמוז מפגיש אותנו עם הדמות של הרבי שעצר וסיבב את כיוון התנועה של כדור הארץ. כשהרבי והרבי הריי"ץ הגיעו לארצות הברית (בהפרש של שנה ויותר), היה כיוון מסיבי של ירידה מהדת. מי שהגיע לארצות הברית לא הגיע כדי לחפש איזה בית מדרש שלא היה לו באירופה… הגיעו בשביל דברים אחרים. ולרבי הייתה היכולת הזאת להפוך את הכיוון לא רק למגננה – בואו נשמור על עצמנו יהודים כשרים – אלא למתקפה! למלחמת תנופה של הפצת היהדות בכל מקום, וראייה בדבר הזה כאידיאל. כי אמריקה היא חצי הכדור התחתון, והאידיאל הוא "דירה בתחתונים", אז ככל שהדבר הוא יותר "תחתון" הוא יותר "דירה", הוא יותר מימוש את הרצון האלוקי, אז קדימה! בואו נתחיל!
כשמסתכלים מבחינה חיצונית איך כל הדבר הזה התחיל, בתמונות של ההתוועדויות הראשונות אצל הרבי, רואים קומץ אנשים, כמה חסידים עם הרבי שלהם. אז מאיזו נקודה מתחילים לעבוד? מהיום. היום יותר מאתמול, ומחר יותר מהיום.
זה לא רק העניין המקומי בארצות הברית, אלא הרבי יצא חוצץ נגד תנועה היסטורית שלמה שהלכה לכיוון מאוד מסוים של התפרקות, עזיבה, עולם חדש וכן על זה הדרך, והרבי עמד שם כסלע איתן, עצר את כיוון התנועה של כדור הארץ, וסיבב אותו לכיוון ההפוך – של התפשטות ופריצת דרך למהפכה יהודית! ולא רק בארצות הברית, אלא משם לכל העולם היהודי! "להפוך את העולם – היום!", זה אחד מהביטויים שהרבי השמיע, וזו לא היתה מליצה. הכוונה הייתה להפוך את העולם כפשוטו, רוחנית.
אחריות, גם על הכבשה והעזה
הרבי נתן לכל אחד את הכוח להבין מה המשמעות של יהודי אחד, מה הכוח של יהודי אחד, וזה מביא אותי לדבר השני שהרבי משפיע עלי בו ברמה האישית ובצורה העמוקה ביותר של "בפועל ממש", בכל פעם שאני מתבונן בעובדה שיושב בניו יורק רבי, ואומר: אני רואה את עצמי אחראי על כל עם ישראל כולו בכל מקום בעולם. זו מחשבה מדהימה! "אורות דתוהו בכלים דתיקון" גמורים! אדם אומר בדרך כלל: אני אחראי על המשפחה שלי, על הקהילה שלי, יושבי עירי. אבל הרבי מגדיר לעצמו הגדרה: כל יהודי בכל מקום בעולם – לא רק שהוא מעניין אותי, אלא אני מוטרד ממנו. אני אגיע אליו ואדאג לו! אני אשלח לו איזה שליח, הוא לא יהיה לבד. יושב רבי ואומר: אותי מעניין כל יהודי בכל מקום בעולם, הרחוק ביותר, הנידח ביותר. אלה מחשבות כאלה גדולות! ובמקביל לגמרי, אותו רבי מוצא את הזמן לשבת אחד-על-אחד פעמיים בשבוע בלילות ולשמוע על צרות של יהודים, ולא כל היהודים באים לדבר על האור המשתלשל של הכתר לפני הצמצום… באים לדבר על הכבשה והעזה, על "בני חיי ומזוני", ויש לו עם כל הגדלות את השקט לשמוע אחד אחד.
יש עצה שקיבלתי מהרב מיכי לפני הרבה שנים, ואני ממליץ לכולם לעשות אותה: לא רק לפתוח אגרות קודש, אלא ללמוד אגרות קודש. אלה ממש עצות לחיים, פנינה אחר פנינה של עצות בהירות.
ידוע שהרבי היה פותח את המכתבים בעצמו, וכידוע כל דקה אצלו היתה מדודה, אז המזכירים הציעו לו: אנחנו נפתח את המעטפות ונגיש לרבי את המכתבים פתוחים, והרבי לא הסכים. הוא אמר: המכתב מיועד אלי, ואני אפתח אותו בעצמי. כמה סבלנות הייתה לו לענות לכל יהודי, ואנחנו רואים מה היו נושאי הפניות. חלק מהצד הגבוה יותר של האישיות וחלק מהצד היותר מודאג ומוטרד של האישיות, ולכל אחד הרבי טרח לענות ולחזור לכל מי שכתב לו.
בגלל הדבר הזה עשיתי לעצמי קביעות שאני משתדל – ונראה לי שאני צריך לעשות את זה יותר – לפחות פעם-פעמיים בשבוע לעבור על כל ההודעות בטלפון, בווצאפ, לראות אם פספסתי מישהו. כי אני מתבייש – הרבי שכל העולם היה על הכתפיים שלו, לא היה אדם שהוא לא החזיר לו תשובה, ובתשובה שהוא מחזיר הוא עוד כותב לו "ולפלא שלא הודיע לי מהברכה, מהטובה, וכו', ויודיע לי, ולא יחכה כל כך הרבה"… זו ממש תביעה גם מכל אחד מאיתנו – יחד עם כל העיסוקים הכלליים יש לנו יכולת וחובה לגעת בכל אחד, להגיע לכל אחד, להתמסר. בעיניי, זה פלא מחייב.
מי יציל אותו מהתאבדות?
הדבר הנוסף הוא הסיפור של הדולרים. מה היה הרעיון בכל זה? הרי לרבי נותנים פדיון נפש, כסף, מה פתאום הרבי נותן לך דולר? לפי מה שאני מבין, הרבי רוצה לומר לך: אתה מסוגל. אני עושה אותך שליח לדבר מצווה. הרבי הכניס לעולם המושגים שלנו את המלה 'שליח'. שליח בגימטרייה שמח, ושליח שמשתמש בכל עשרת כוחות נפשו למילוי השליחות שלו, יוצא משיח – שליח בגימטריה + 10 כחות הנפש = משיח. השליחות היא למעשה הדלקת ניצוץ משיח שנמצא בכל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד ואחד מאיתנו צריך להיות גואל; המלמד הוא הגואל של הכיתה שלו, אבא הוא הגואל של המשפחה שלו, ויש עוד הרבה דברים שצריך לגאול אותם. כשכל אחד ידליק את ניצוץ הגאולה שלו, אז יידלק ניצוץ משיח צדקנו במהרה בימינו.
חלוקת הדולרים היא האמירה הזו שכל אחד יכול. אתה מסוגל לקבל ממני צדקה ולהעביר אותה הלאה, לך תעשה איתה משהו. כל מי שהגיע לרבי נהיה שליח – בין אם הבין בזה בין אם לא, זה היה בעצם הגיוס שלו לקראת המשימה הגדולה.
המושג הזה של השליחות הוא אירוע חדש. הוא חידוש שהתחיל בקטן אצל הרבי הריי"ץ, והרבי פיתח אותו לממדים עצומים. לפני כן בחב"ד היה "משכיל" ו"עויבד", ואף שכמובן מכוח היסוד והרוח של אהבת ישראל שנטועה בחסידים ודאי שגם קודם לכן דאגו לכל אחד מישראל, בכל זאת הגדרת המשימה כיציאה לשליחות הייתה דבר חדש לגמרי והוא נוגע גם לכל אחד ואחד מאיתנו. הדבר הזה אמור לטרוד את מנוחתנו כל דקה. בניגוד למצוות שיש להן גבול, גדר, אתה מתחיל מצוה ומסיים אותה, וכן לעבירות יש גדר ברור, יש לך עבירה ואתה נמנע ממנה, שליחות אין לה גדר! אין לה תכלית. אתה יכול להגיד שמילאת את שליחותך היום? שליחות היא מה שאתה עושה בין קיום המצוות, היא החיים! "כל ימי חייך להביא לימות המשיח", כל אחד מאיתנו הוא שליח במסע הגדול הזה לתקן את העולם מן היסוד, להאיר את האור האלוקי בכל מקום.
לפני שנה בערך היה איזה שחקן בצרפת שעשה ניסוי חברתי: הוא עמד במקום ציבורי, שפך על עצמו נפט ואמר שהוא רוצה להתאבד. הוא בא להדליק את עצמו, וכל הצרפתים שעברו שם אמרו 'נו שוין, שידליק'. אבל היה שם איזה יהודי אחד שראה אותו ורץ אליו והתחיל להגיד לו בצרפתית 'אתה טוב!', הגיע אליו, הושיב אותו והרגיע אותו. ואז אותו שחקן הזדהה וסיפר שזה היה ניסוי חברתי. כמובן, התברר שהבחור ההוא שרץ אליו היה חב"דניק. ראיתי ראיון איתו, ושואלים אותו: מי אתה? מה תפקידך? והוא אומר 'אני שליח של הרבי לטיקטוק'… כל-כך מצאה חן בעיני ההגדרה הזאת. הרי מה בין הרבי לטיקטוק?! אבל מה זאת אומרת?! אני מחפש איפה להיות שליח, ויש טיקטוק, שם אין עוד שליח, מצאתי! אני השליח פה! כמה השפעה עצומה יש ברעיון הזה שכל אחד מאיתנו מקבל איזה מטבע מהרבי כדי להעביר אותו הלאה, וכך כל אחד ואחד מאיתנו הוא שליח, פוטנציאל גואל!
לחיים לחיים.
קוצ'במבה זו הבעיה שלך!
בואו נחדד את שלושת הדברים שדיברנו עליהם.
הדבר הראשון – "לעשותו", לפעול ולעשות.
בג' תמוז תשנ"ד, בשנה שהרבי הסתלק, הייתי בשליחות ברוסיה הלבנה – בלרוס. אחרי ג' תמוז הלכנו לחברים חב"דניקים שהכרנו שם, וראינו איך שהם מיד הגבירו את העשייה. לא הייתה איזושהי התלבטות, היה ברור שזה מה שהרבי רוצה, ממשיכים את העשייה עוד ועוד! לי אישית ישנה הכרת הטוב מאוד גדולה לשליח שהיה שם, ויצא לי כמה פעמים להיפגש איתו אחרי הרבה שנים ולהגיד לו את זה פנים אל פנים. כשהגעתי אליו בפעם הראשונה, הייתי אחרי איזה שבוע מאז שהגעתי לשליחות שם והיה נראה לי שעשיתי טעות חמורה… דיכאון, לכזה מקום נפלתי, רק רציתי לחזור הביתה. אבל איזה לחזור הביתה? רק עוד חודשיים הכרטיס חזור… בערב שבת הראשונה התארחנו אצלם – הם הזמינו אותי ואת החבר שלי – והלכנו לבית הכנסת במינסק. פתאום הוא מסתכל עלי, והוא כאילו קרא את המחשבות שלי. הוא אמר לי: "אתה לא צריך לחשוב מתי אתה מגיע לארץ, אתה צריך לחשוב איך אתה מאריך את השליחות"… זה היה כל-כך במקום. וכך באמת היה, הארכתי בסוף את השליחות בשלושה שבועות. אמרתי לו: "כאילו קראת את המחשבות שלי". זה הכוח של השליחות. אז דבר ראשון שאנחנו מקבלים מהרבי זה "לעשותו", להפוך את העולם.
דבר שני – האחריות לכל יהודי.
ההגדרה של הרב זקס מאוד מאירה את העיניים לנקודה הזו: הרבי עלה לנשיאות לא הרבה זמן אחרי השואה, והרבי כאילו מגיב לשואה. אותו יימח-שמו רדף אחרי כל יהודי בשנאה – אני ארדוף אחרי כל יהודי באהבה. זו המחשבה המדהימה שהרבי אומר: אני אחראי על כל יהודי בעולם. ותראו איך המחשבה מולידה מציאות. כיוון שהוא ראה והראה את עצמו אחראי על כל יהודי בעולם, גם כל יהודי בעולם ראה את הרבי ככתובת עבורו.
הדבר השלישי הוא נשיאת-ההפכים הזו של הרבי.
בכלל, הרבי היה ממש נושא הפכים, שזו תכונה משיחית מובהקת. מצד אחד הוא אחראי על הדברים הכי גדולים בעולם, מנהל רשת ריגול חסידית שלימה בברית המועצות, מתכנן תוכניות כלל-עולמיות, נפגש עם נשיאים ורוזנים, ואחרי שניסו להרוג את רייגן הוא מייסד דקה דומיה בבתי הספר העממיים בארצות הברית, ה'פאבליק-סקולס'. ובאותו הזמן ממש הוא עסוק וטרוד בבעיה של היהודי הפרטי, עם המצוקה הכי קטנה או טיפה יותר גדולה, ונותן מענה ומנחה לאורך כל הדרך.
נשיאת-ההפכים הכי גדולה היתה המאור פנים של הרבי, ובמאור פנים הזה הוא נתן לאנשים משימות קשוחות ביותר של המצביאים הכי קשוחים. הוא מחייך ושולח איזה מישהו לקולבמבה לחיים שלמים! לפי מה שאני בדקתי, אין שום תיעוד שהרבי ויתר למישהו על השליחות. יש משפט בהמנון של הלח"י: "משורה משחרר רק המוות", כאילו עד אז אנחנו בתפקיד. פעם הרבי אמר ש"מורי וחמי [הריי"ץ] היה קשה מבחוץ ורך מבפנים ואני רך מבחוץ וקשה מבפנים"… במאור פנים הוא מודיע לך חגיגית: מונית לשליח לאיזה מקום, שמה יש שם? כלום! פעם המזכיר של הרבי, הרב חודקוב, הלך לאחד האברכים ואמר לו שהרבי מינה אותו להיות שליח בקוצ'במבה, איזה משהו בוליבי. אז האברך אמר לו "איפה זה קוצ'במבה?!", והרב חודוקוב ענה לו "שליח הרבי בקוצ'במבה שואל אותי איפה זה?! זו כבר בעיה שלך"… נשיאת הפכים!
דוגמאות נוספת הן הבקיאות המופלאה בכל חלקי התורה יחד עם עומק עיון שאנחנו רואים במאמרים; יכולת התביעה יחד עם הרכות; כל הזמן נשיאת הפכים, גם וגם. דאגה ואכפתיות ואהבה לכל אחד ואחד, אהבת חינם ללא גבולות, יחד עם יכולת להביע מחאה ואזהרה מפני דברים שצריך להיזהר מהם ולמחות בהם.
לחיים. נסיים בכך שהרבי נתן לנו את הראש הנכון, הכיוון הנכון של תנופה, של עשייה, של התקדמות, של הפצת התורה והמאור שבה – חסידות, בכל מקום ומקום. אנחנו רואים בחוש – אי אפשר להתווכח עם המציאות – כמה הדברים הללו פועלים, כמה הדברים האלו ממשיים, והם תובעים מכל אחד ואחד מאיתנו להמשיך את המסע הגדול הזה, להגדיל אותו, להכפיל אותו, לשלש אותו, כמו שאמר המשיח לבעל שם טוב, כשהבעל שם טוב שאל אותו מתי הוא יגיע – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". וכן המשך המשפט שלא כולם זוכרים, "ויוכלו כולם לעשות עליות וייחודים כמוך", לעשות ייחודים הכוונה לקחת את המציאות ולהאיר אותה, להראות שהכל אחד, "ה' אחד ושמו אחד". כולם צריכים להיות כמו הבעל שם טוב. זו היתה הדרישה של המשיח מהבעל שם טוב, ואני חושב שהרבי נתן לנו את הכלים איך למלאות את הדרישה הזאת. שנזכה ללכת בדרכו, אמן! לחיים לחיים!
