ט"ו בשבט הוא מתנה טובה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו. האילן מרמז על התורה – "אילנא דחיי", ופירות האילן מרמזים על המתיקות והתענוג בלימוד התורה ובעבודת ה'. ראש השנה לפירות האילן הוא יום של גילוי של נקודת שורש פנימית, שממנה מתמלא לימוד התורה של כל השנה בתענוג נפלא.
חשוב מאוד לנצל את המתנה האלוקית של היום הזה – התענוג בלימוד התורה. אם אדם חשוב בא לתת לנו מתנה, ואנחנו חלילה מתעלמים ממנו, יש בזה גם הפסד גדול של המתנה, וגם בזיון כלפי אותו אדם חשוב. חז"ל אומרים, שאדם שוטה הוא כזה ש"מאבד מה שנותנים לו". שוטה, לא מבין מה נותנים לו, ולא יודע אם יש לו חיסרון או לא. אסור לנו להיות שוטים גם בקשר לט"ו בשבט, ולנצל את נתינת הכוח שיש ביום הזה, להכניס תענוג בלימוד התורה.
לכל יהודי, יש גם זמנים שהלימוד לא כל כך מביא לו תענוג. הוא מרגיש שיהיה לו תענוג גדול יותר בעניין גשמי, אבל בט"ו בשבט ניתן להתעלות. הקדוש ברוך הוא נותן ליהודי מתנה, שתהיה לו אפשרות של התענגות בלימוד התורה במהלך כל השנה.
אם יש בעיה, ולא רואים שהמתנה הזאת באמת פועלת, סימן שצריך ללכת לרופא. כשיש חיסרון באיברים של האדם, הוא מחפש כל מיני עצות והולך לשאול רופא מה לעשות. אם יש בעיה במימוש של המתנה הרוחנית של תענוג בלימוד התורה, צריך ללכת לרופאים של הנשמה, כלומר – רבותינו הקדושים, ולשמוע מהם מה צריך לעשות.
בספרי חסידות כתוב, שאם אדם מנצל את היכולת שלו להתענג מדברים לא טובים, הוא יוצר חסימה לתענוג בלימוד התורה. הקדוש ברוך הוא אמנם נותן אפשרות לתענוג בדברי תורה, אבל גם נותן בחירה לאדם. אם אדם מחליף את הכוח של התענוג מדברים טובים, להתענג בעניינים שליליים של תאוות עולם הזה, התענוג מהתורה נפגע אצלו. למען האמת, לא רק התענוג מהלימוד נפגע, אלא גם מתחילות להתעורר בעיות וספקות באמונה. בגלל העניין הזה, חסידים היו מקפידים מאוד על טבילה במקווה. לטבילה יש כמה מעלות, ואחת מהן היא המעלה של הורדת הלכלוך של התאוות. כשהפגם של התאווה מתנקה, אז גם חוסר האמונה נעלם.
שמעתי פעם סיפור מר' שלמה חיים קסלמן, על המשפיע ר' שמואל גרונם אסתרמן, שהיה משפיע בישיבת 'תומכי תמימים' בימי הרבי הרש"ב. בוקר אחד, הגיע לר' גרונם לישיבה בעל-בית יהודי שהתגורר סמוך לישיבה, בבהלה גדולה. הוא התחיל לצעוק שיש לו ספיקות באמונה, והוא לא יודע מה לעשות. ר' גרונם אמר לו בפשטות, שכנראה הוא פגם במקרה לילה, ולכן שילך קודם כל למקווה. היהודי אכן חזר אחרי טבילה במקווה – רגוע ושמח, ואמר שכל הספקות נעלמו. כמובן שהמקווה לא הסביר לו כלום, אלא טיהר אותו מהתאוות, ובמיוחד מתאוות שמצריכות טבילה, ובדרך ממילא הוא קיבל חזרה את האמונה.
בעניין הזה, יש מאמר חז"ל שאומר כך: "עַד שֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעָיו יִתְפַּלֵּל עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעָיו". המקור לעניין הזה הוא לאו דווקא בחסידות, אלא עיקרון שקבעו חז"ל – אדם ששקוע בתאוות של אכילה ושתיה, זה תופס חלק מהפנימיות שלו, ושם 'אין מקום' לדברי התורה להיכנס. גם אם הוא לומד תורה, היא לא נכנסת אליו פנימה. כאשר אדם מתענג מדבר מסוים, הוא ממלא את כל האישיות שלו.
התענוג מכניס את אותו עניין פנימה, בצורה שלימה יותר. באכילה למשל, כאשר אדם אוכל עם תענוג, האוכל בריא יותר בשבילו. בט"ו בשבט, אנחנו מקבלים את המתנה של התענוג בתורה, ועל ידו היא נספגת בנו טוב יותר.
השאלה הגדולה היא מה עלינו לעשות בפועל כדי באמת להרגיש את התענוג בקדושה. לרבי יש כמה מאמרים על ט"ו בשבט בספר 'תורת מנחם'. במאמר הראשון, הוא מתייחס לשאלה הזאת, ומבאר שאמנם התענוג בצורתו האמתית, כפי שהוא צריך להיות, הוא תענוג מהרוחניות של תורה, אבל אפשר להתחיל משמחה פשוטה של למדנות – אדם שמח כשהוא מצליח לפצח סוגיה ולהבין רעיון מורכב. ובתוך אותה שמחה טמון עמוק לפנים מעומק.
התורה היא התענוג של הקדוש ברוך הוא, כפי שכתוב במשלי שהתורה אומרת: "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". אז בתוך התענוג השכלי-הלמדני, טמון עונג התורה מצד המהות שלה, היהודי קשור לשעשועים האמתיים שלפני הקדוש ברוך הוא. התענוג הגלוי מצד השכל, קשור לתענוג הפנימי של שעשועים עליונים.
הדרך לנצל שפע של ימי סגולה, ולמשוך אותו לכל השנה, היא הדרך של התעוררות הרצון. ישנן גם סגולות רוחניות במצוות – כמו שלמשל שבתפילין יש סגולה לשעבד את המוח והלב לעבודת ה'. למרות שהתפילין יכולות לעזור, אם היהודי לא רוצה להתקדם בזה, שום דבר לא יעזור. הקדוש ברוך הוא לא נותן שום דרגה בכוח – אנחנו צריכים לרצות. בט"ו בשבט הרצון צריך להיות מכוון לקבלת תענוג בלימוד תורה, ויכולת התמדה בתורה. בוודאי שלהתוועד ולדבר על העניין של ט"ו בשבט עוזר לעורר את הרצון. בעקבות הדיבורים מתפתח הרצון, וכך זוכים לדבקות אמתית בתורה. בשלב הבא, צריך למצוא את התענוג בפועל, כך שאם יש ליהודי סוגיה שהוא מרגיש בה חיות מיוחדת, יש לה זכות קדימה.
לחיים!!
המשנה במסכת ראש השנה, מונה ארבעה ראשי שנים בלוח השנה. ראש השנה הרביעי ברשימה, הוא ט"ו בשבט. אמנם כל אחד מארבעת ראשי השנים הללו חל בתאריך שונה, אבל מכיוון שכולם נכללים באותה משנה, מצד הפנימיות, הם קשורים זה עם זה, ומשפיעים זה על זה. באותו מאמר של הרבי, הוא מבאר שט"ו בשבט, בתור ראש השנה שבו משפיע הקדוש ברוך הוא את התענוג בקדושה, משפיע את עניין התענוג גם לשאר ראשי השנים. למשל, ראש השנה הראשון שמופיע במשנה – א' ניסן, הוא ראש השנה למידת היראה. בפסח מביאים את העומר, שהוא קרבן שעורים, והשעורים מרמזות על מידת היראה. בט"ו בשבט, אנחנו מקבלים כוח של תענוג כל כך גדול, עד כדי שנוכל להיות יראים מתוך תענוג!
כמובן שיש מקום לשאול – לכאורה כשאדם מפחד הוא במצב של ההפך מהתענוג! הוא רק מחפש איך להיפטר ממה שמפחיד אותו, ובוודאי שהוא לא מתענג על היראה! אך למרות זאת, יש מושג של יראה מתוך תענוג, ואפשר היה לראות אותה מתקיימת בפועל אצל הרבי זי"ע. כשהרבי היה מגיע, החסידים היו נדחפים קדימה, כדי להצליח להתקרב אליו כמה שיותר. מצד שני, מי שהצליח להיות קרוב יותר לרבי, היה גם יותר מתמלא יראה. אתם יודעים, אם הרבי היה מסתכל על יהודי מקרוב, היהודי היה מתמלא יראה ופחד. היה ממש שילוב כזה – תענוג לעמוד קרוב לרבי, ויחד עם זה, פחד ויראה. ראיתי כמה וכמה חסידים, שלפני הכניסה ליחידות אצל הרבי ממש רעדו מפחד, אבל ביחד עם זה, הפחד היה מתוך תענוג ושמחה, על הזכות להיכנס לרבי.
ישנם עוד מצבים רבים, שבהם אפשר לפגוש יראה מתוך תענוג. אם יצא לכם פעם להשתתף באפיית מצות בחבורה, בוודאי ראיתם בעיניכם יראה מתוך תענוג. כשעוסקים באפיית מצות שומרים על כל דיוק וחומרה, שמירה מתוך יראה רצינית – ויחד עם זה, כל מי שמשתתף באפיית מצות יודע, שזאת עבודה ממש נפלאה, והיא נעשית כולה מתוך תענוג גדול. אף אחד מבני החבורה לא אומר באמצע: 'אוי! מתי כבר נגמור את העבודה…' לא תמצאו אפילו מישהו שרק חושב בצורה כזאת. זאת דוגמא מוחשית ליראה שבאה עם תענוג. הכוח לתענוג הזה, נמשך מלמעלה ביום ט"ו בשבט.
כשנזכה לקבל תענוג בט"ו בשבט, בעזרת ה' כל השנה תהיה מלאה תענוג, ואפילו עבודה של קבלת עול תהיה מתוך תענוג. עץ החיים של ט"ו בשבט, יביא לנו את גן העדן לעולם הזה, כמו שהיה לפני חטא עץ הדעת. הרבי מוסיף ואומר, שמבין ארבעת ראשי השנים, רק ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, חל באמצע החודש, כאשר הירח במילואו. כידוע, מיעוט הלבנה מראה על חוסר שלימות, וירידה במדרגה של העולם. הופעה של תענוג יכולה להיות רק כאשר מגיעה השלמות, ולכן ט"ו בשבט, מקור התענוג, חל בט"ו בחודש, כאשר הלבנה בשלמותה.
לחיים!
גם כשיותר קשה, בין אם זה בלימוד גמרא בעיון, ובין אם זה בעבודת ה' או בשאר דברים, אפשר לפתח את התענוג על ידי הדעת. החכמה והבינה עדיין לא מביאות להתקשרות, ודווקא הדעת יוצרת התקשרות וחיבור, והיא מובילה בסופו של דבר לתענוג. כשאדם לומד גמרא או משנה רק פעם אחת, ואחר כך עובר מיד לגמרא אחרת, לא יהיה לו תענוג מהלימוד. רק אם חוזרים ולומדים פעם ועוד פעם את אותה סוגיה, ומבינים אותה יותר ויותר, אז גם מגיע התענוג מהלימוד. החזרה היא עבודה של הדעת. ההתגלות הראשונה, התפיסה הראשונה של הסוגיה, נעשית בחכמה ובינה, והחזרה והעמקה, ויחד איתה ההתקשרות, היא העבודה של הדעת שמביאה תענוג.
ר' איצ'ה המתמיד, היה אחד מזקני החסידים בדור הקודם. הוא אמר פעם, שכל למדן צריך לבדוק את עצמו מידי פעם, אם הוא התקדם או חלילה נסוג בלימוד שלו. הדרך לבדוק, היא על ידי סוגיה שחוזרים ללמוד אותה כל כמה זמן מחדש, ולפי ההבנה בסוגיה אפשר לראות מה המצב. ר' איצ'ה עצמו אמר שהעניין הזה נכון גם בחסידות, והוא סיפר שיש לו מאמר קבוע שהוא חוזר אליו מידי פעם ולומד אותו שוב, וכך הוא רואה מה המצב שלו בעבודת ה' ובלימוד החסידות.
דרך נוספת לקנות תענוג בלימוד נגלה או חסידות, היא ללמד אחרים. בחב"ד, הרבי דחף לעניין הזה, שהבחורים צריכים ללמד ולהאיר לאחרים. אמירת פלפולים על ידי הבחורים, היה חידוש גדול של הרבי לגבי ישיבות חב"ד, והחסידים הזקנים התקשו לקבל אותו. הם היו רגילים שמדברים על לימוד של תורה לשמה, ופתאום אומרים בפומבי פלפולים של נגלה ואפילו חסידות. היו כמה מזקני החסידים שהיה להם ממש משבר מהחידוש הזה… שיאמרו פלפולים בחסידות? הרי אדם שאומר פלפול מתמלא בישות וגאווה! איך ישות וחסידות ילכו ביחד? אבל ככה זה – כשיש תענוג יש גם ישות, אבל החשיבות של התענוג גוברת. על 'ביטול' עובדים בזמנים אחרים. בכל אופן, כשאדם מכין ומלמד סוגיה, בנגלה או בחסידות, הוא שקוע בעניין עד הסוף, וכך הוא זוכה לתענוג בלימוד.
מעבר לאלה, ישנה עוד דרך לקנות את התענוג, והיא התפילה. לומר תהילים עבור לימוד מתוך תענוג, ולכוון בתפילת שמונה עשרה במילים "פתח ליבי בתורתך!" זאת בקשה מפורשת על התענוג בתורה. אתם יודעים שהחסידים סיפרו על הרבי סיפור מבהיל. הרבי היה הולך הרבה לציון של הרבי הריי"צ, לפעמים פעם או פעמיים בשבוע, עם מכתבים שקיבל מכל העולם, וקורא אותם שם. בכל פעם הוא היה כותב גם מכתב של פ"נ – פדיון נפש עבור עצמו. הרבי נהג לקרוע את פתקי הפ"נ, אבל החסידים אספו פעם את החתיכות של הנייר וחיברו אותן מחדש, כדי לראות מה הרבי ביקש. הם ראו שהוא כתב רק דבר אחד על עצמו – "פתיחת הלב בתורה!"
הלב הוא המרגיש את התענוג, ולכן אנחנו לא מתפללים לפתיחת המוח אלא לפתיחת הלב. כדי להבין אמנם צריך שכל, אבל בשביל התענוג צריך פתיחת הלב. כדי לקבל 'געשמאק' משורה בגמרא, מסברא מתוקה, צריך פתיחת הלב. אם באמת יהיה לנו תענוג בלימוד תורה, אפשר יהיה לפטר את כל המשגיחים בישיבות. לא יצטרכו שום פיקוח. יהיה לנו גן עדן, כאן בעולם הזה. הקדוש ברוך הוא יעזור, שננצל את הסגולה של ט"ו בשבט כראוי! לחיים!! שנזכה לתענוג בלימוד התורה!
