שנות השישים הסוערות ידועות כשנים בהן דור שלם של צעירים ערער על הנורמות והתפיסות המקובלות, שאל שאלות של זהות ומהות והחל בחיפוש עצמי שהוביל אותו לכיוונים שונים ומשונים… האינרציה וההתנהלות השבלונית שהובילו את חיי הוריהם לא נראו להם. הם רצו משהו אחר, שונה, אמיתי. כזה שיש בתוכו ביטוי עצמי. כזה שקשוב למאווייהם, לנפשם ו'לאני הפנימי' שלהם.

גם מרים רודס, צעירה יהודייה שלמדה באותה העת באוניברסיטה, החלה כמו רבים מבני גילה בבירור עצמי ארוך ותרה אחר דרכה בחיים. כך היא מצאה את עצמה עולה על מטוס שיעדו היה הודו, שם, קיוותה, תמצא את התשובות לשאלות הגדולות שטרדו את שלוותה ואולי על הדרך תמצא גם את עצמה…

לא הייתה זו גחמה חולפת. ארבע שנים תמימות(!) העבירה מרים במזרח הרחוק כשהיא נודדת בין מנזרים, עורכת מדיטציות, לוקחת חלק בפולחנים שונים של עבודה זרה ונלווית לגורואים שונים, שכל אחד מהם מבטיח לגלות בפניה את כל סודות הקיום ורזי החיים. רק מחלתו של אביה החזירה אותה לארצות הברית, כשבתוכנית שלה מדובר בחזרה זמנית בלבד שאחריה היא תשוב למזרח ותמשיך בחיפוש אחר האמת שלה.

תוכניותיה השתנו לאחר שחברתה הטובה ששהתה באותם ימים בשכונת קראון הייטס שבניו יורק, הזמינה אותה להצטרף אליה לכמה ימים ולהכיר קצת את חסידות חב"ד ואת הרבי זי"ע. בשל חברותן האמיצה ומתוך סקרנותה, נעתרה מרים להצעה והגיעה לקראון הייטס. הימים הם ימי חודש ניסן, ומרים ששמעה על חג הפסח הקרב ובא מפי חברתה, החליטה להישאר עד לאחר החג ואז להיפרד ממנה ולשוב להודו, שם היה ליבה.

חברתה שבעצמה הייתה בצעדיה הראשונים להכרת היהדות, למדה אז ב'מכון חנה' שנועד לבנות המתקרבות ליהדות. טרם התקדש החג, ערכו בנות המכון את השולחנות לקראת עריכת הסדר וחיכו נרגשות לביקורו הקבוע של הרבי במכון, לפני שיערוך לעצמו את הסדר.

כשהרבי נכנס, אחזה במרים התרגשות אדירה. "מעולם לא ראיתי פנים טהורות שכאלה", הרהרה לעצמה. וכשהרבי אמר כמה מילים לבנות המכון, הן חדרו אל עומק פנימיות לבבה ושבו את נפשה.

לאחר החג החליטה מרים להאריך את שהותה בקראון הייטס "רק לכמה ימים", שהפכו לשבועות ואז לחודשים. כעת, משהיא מצאה ביהדות את שחיפשה, ליבה נקף אותה על כל השנים בהן בילתה במעוז הטומאה. "עבודה זרה זה שיא הרע", ייסרה אותה פעם אחת מחברותיה, "אני באמת לא יודעת אם יש לזה כפרה". חברה אחרת אמרה לה שעליה לבקש מהרבי דרך תשובה שכן "לא מדובר כאן באיזו רכילות קלה או ברכה לבטלה, אלא במנזרים, גורואים ועבודה זרה!".

באחד הימים היא החליטה שאין מנוס מלכתוב לרבי על כל מה שעברה, ולחכות ולראות כיצד יתייחס לדבר ומה יציע כדרך תשובה. במשך שעות היא ישבה עם עצמה וכתבה בפרוטרוט את כל הדרך שעברה, ואז מסרה את המכתב למזכיר בכדי שיכניסו לרבי. היא המתינה בדריכות ובחשש לתשובת הרבי וכשזו הגיעה, לא הייתה מופתעת ממנה.

אם היא שיערה שהרבי ייתן לה דרך תשובה או ינקוט בגישה של "מה שהיה היה", הרבי בתשובתו הפך את הקערה על פיה והציג באור אחר את כל שאירע עד לאן שהיא הגיעה:

אמרו חז"ל: "יגעת ומצאת תאמין", כתב הרבי; וכיוון שיגעת ארבע שנים למצוא את הקב"ה ויגיעתך הייתה שלמה, בוודאי גם ה'מצאת' שלך יהיה שלם!

כלומר, במקום לייסר אותה על ארבע השנים בהודו ועל גודל עוון העבודה זרה, הרבי רואה בשנים אלו עצמן את מה שבזכותו היא תגיע למציאת הקב"ה באופן מושלם! השנים בהודו היו היגיעה, ובזכותן תגיעי אל המציאה – זו הייתה דרכך אל הקב"ה! עבודה זרה היא אכן הדבר החמור ביותר, אבל את, כלל לא היית שם! גם כשעשית אקט חיצוני של עבודה זרה, בעצם חיפשת אחר השכינה…

לחיים לחיים.

במשך השנים שיתפתי יהודים רבים בתשובת הרבי הזו, והיא הייתה עבורם כמים קרים על נפש עייפה. הם פתאום הבינו שגם כשהם כביכול עסוקים בבריחה מה' או שוגים ועושים פעולות שונות שלא עולות בקנה אחד עם המצופה מהם כיהודים, הם עדיין מנהלים עם ה' יחסים עמוקים, גם אם מורכבים.

בימים שלפני מתן תורה, כשישראל כבר חונים מול הר סיני, ההכנות הנפשיות והרוחניות לקראת המעמד הגדול עברו להילוך גבוה. בין הדברים עליהם נצטוו ישראל באותם ימים הייתה מצוות הגבלה שאסרה עליהם לעלות להר סיני או אפילו לנגוע בקצהו, וכפי שמצווה ה' למשה רבנו: "והגבלת את ההר סביב לאמור – הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת".

לאחר שעוברים כמה ימים מציווי זה, שב הקב"ה ומצווה למשה: "רד העד בעם פן יהרסו לעלות אל ה'", והוא מחדד את ההשלכות הקשות שתהיינה לעלייה להר: "ונפל ממנו רב".

כשמשה רבנו שומע את בקשת הקב"ה שיצווה שנית את ישראל להימנע מכל עלייה או קרבה להר, הוא באופן מפתיע כמו קורא תיגר על הצורך בכך ואומר: ריבונו של עולם, בלאו הכי "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כי אתה העדתה בנו לאמור – הגבל את ההר וקדשתו". אין טעם, אפוא, בכך שאשוב ואצווה על מה שכבר ציוויתי…

קריאה פשוטה של הדו-שיח הזה בין הקב"ה ומשה מעוררת אי-נוחות גדולה; הקב"ה מצווה את משה לומר משהו לישראל ומשה משיב כי זה מיותר?!

בספרו 'בוצינא דנהורא', מאריך רבי ברוך ממז'יבוז' לבאר את רמת מחויבותו וביטולו העצומים של משה רבנו כלפי רצון ה', עד שכל ציווי וציווי שנשמע מפי הגבורה – נחקק בנפשו, כך שלא הייתה כל היתכנות שיעבור עליו או יסטה ממנו ואפילו כמלוא נימה. כשהקב"ה גילה רצונו במעשה או הנהגה כלשהם, היה זה אוטומטית גם רצונו של משה.

העניין הוא, שמשה רבנו השליך מהיחס שלו אל מצוות ה' גם על יחסם של ישראל אליו. הוא סבר שכשם שאצלו רצון הקב"ה מחייב התנהגות בהתאם ואין תרחיש של סטייה ממנו, כך הדבר מן הסתם גם אצל צאן מרעיתו. לא יעלה על הדעת, אמר לעצמו משה רבנו, שמישהו מישראל ששמע על איסור ה' לעלות בהר, יחשוב אפילו לצפצף על האיסור ולעלות בכל זאת.

ומחדד בעל 'התפארת שלמה' מרדומסק, שמחשבתו זו של משה רבנו לא הייתה תלושה לגמרי מן המציאות, שכן בימים של ערב מתן תורה התעלו ישראל למדרגות רוחניות גבוהות ביותר והיו בבחינת 'עולם התיקון לעתיד לבוא'. והרי לעתיד לבוא העולם עצמו יחייב הנהגה על פי תורה, עד שאם ירצה אדם לתלוש פרי מן האילן בשבת, יגער בו הפרי ויאמר: 'שבת היום', 'שבת היום' (כמובא ב'תנא דבי אליהו'). לפיכך טען משה לפני הקב"ה – לא כערעור על שליחותו או כקריאת תיגר עליה חלילה, אלא רק כהבעה של חוסר הבנתו – "לא יוכל העם לעלות!" בדבריו, משה בעצם אומר לקב"ה: ריבונו של עולם, האם אני מפספס כאן משהו? האם יש טעם לאסור עליהם שוב את העלייה להר, כאשר בלאו הכי הם בוודאי יצייתו למצוותך?

מסופר שפעם סיפרו לרב העיירה, שנודע ביראת שמיים שלו והצטיין בתמימותו, על יהודי פלוני שפותח את חנותו בשבת. "אני לא מבין מה הרעיון לפתוח את החנות בשבת", הגיב הרב. "הרי למכור הוא לא יכול – אז בשביל מה לפתוח?…"

עבור הרב, שמירת השבת הייתה מובנת מאליה. הוא לא יכול היה לקבל או אפילו להבין מציאות שבה לא רק פותחים את החנות בשבת, אלא גם מוכרים בה בשבת. נו, אז מה הרעיון לפתוח?

כך מסופר גם על אישה שנכנסה אל הרבי הריי"צ וביקשה לשמוע ממנו "מה תהיה מציאות החיים לעתיד לבוא". השיב הרבי על שאלתה ואמר: האם את יכולה לעבור דרך קיר? "לא", השיבה האישה. אכן, את כמובן לא יכולה לעבור בתוך הקיר משום שחוקי הטבע לא מאפשרים לך זאת, חידד הרבי, אבל כן אפשרי לגנוב, לגזול או ללכת בחוסר צניעות, על אף שהתורה אוסרת זאת. ניתן לנו האיסור, אך ניתנה לנו גם הבחירה. לעתיד לבוא, סיים הרבי את תשובתו, רצון הקב"ה יהיה לחוק טבע מחייב!

משה רבנו, כאמור, חשב שבמצב דומה נמצא גם עם ישראל. הוא דימה שהם רואים בציוויי הקב"ה 'חוק טבע' שאין להפר. הוא סבר שלאחר שאמר להם בראשונה – "הישמרו לכם עלות בהר", ציווי נוסף על כך אינו אלא מיותר. הוא השתמש בביטוי "לא יוכל העם", כאילו טכנית כבר לא עומדת בפניו אפשרות לעלות, משום שעבורו לעבור על ציווי ה' איננו דבר אפשרי ומעשי, מעבר להיותו אסור.

אמר לו הקב"ה: טעות בידך. אתה מעריך אותם יתר על המידה. הם לא באמת במקום הזה שבו עצם הציווי והאזהרה לוקחים מהם את יכולת הבחירה. על כן "לך רד" והזהר אותם בשנית לבל "יהרסו לעלות אל ה'".

על פי הרעיון הזה, לפיו החל מרמת קשר וחיבור מסוימת אל הקב"ה כבר לא באמת קיימת בחירה, ורצון ה' הופך להיות אוטומטית גם רצונך, ניתן לבאר את דברי הגמרא התמוהים לכאורה במסכת שבת.

הגמרא אומרת על הנאמר לגבי מעמד מתן תורה: "ויתייצבו בתחתית ההר" – "מלמד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר להם, אם תקבלו תורתי מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". שואלים על כך בעלי התוספות: הלוא ישראל מיוזמתם ומרצונם כבר אמרו "נעשה ונשמע", אז לשם מה נדרשה אותה כפייה? למה לאנוס ולהכריח אם אפשר ללכת 'בטוב'? ומה באמת היה שם – רצון ובחירה, או אונס וכפייה?

הבעש"ט מבאר את השילוב של הרצון מחד ומאידך כפייה – את "ההר כגיגית" לצד ה"נעשה ונשמע" – כך:

החיים הם רצף של עליות ומורדות. יש תקופות שפל ותקופות של גאות, זמנים מלאי חיוּת וזמנים של לאות. לכן, רצה הקב"ה לתת לישראל משהו שמעבר לרצון האישי שלהם. הוא רצה שהמחויבות שלהם לתורה לא תתבסס על רצונם בלבד אותו ביטאו באומרם "נעשה ונשמע", אלא כזו שתעמוד גם במצבים של אי חשק וחוסר רצון, ולשם כך הוא כפה עליהם "הר כגיגית". אותו חיבור שנוצר אז לתורה כאילו מתוך כורח וכפייה, נתן להם כוח אלוקי לקיים את מצוות התורה גם כשלא מתחשק וממש 'לא בא'. הקב"ה יצר קשר גורדי ובלתי ניתן להתרה בין מהות היהודי ונפשו לבין מצוותיו ותורתו. כך ששניהם – חד הם.

על האמור בשיר השירים: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה… ביום חתונתו", אומרים חז"ל ש"זה מתן תורה". כלומר, במתן תורה נשא הקב"ה את כנסת ישראל לאישה. כך גם יש המפרשים את ברכת האירוסין בה נאמר "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", כדו-משמעית: ראשית, עם ישראל מקודש משאר העמים בכך שניתנו לו החופה והקידושין שבאמצעותם מעמידים בית טהור ומלא בקדושה, ושנית – שהקב"ה עצמו קידש אותנו על ידי חופה וקידושין! מתי? במתן תורה.

מעניין לציין כי מקורם של הרבה ממנהגי החתונה נעוץ בחתונה ההיא. הגדיל בעל ספר תשב"ץ קטן וכתב: "נקוט כלל זה בידך – כל המנהגים של חתן וכלה אנו למדים ממתן תורה, שהקב"ה הראה את עצמו כחתן נגד הכלה שהם ישראל". החופה, למשל, היא בדוגמת ההר שנכפה עליהם כגיגית, וכך גם דינים ומנהגים אחרים הם כעין מה שהיה אז.

אלא שאם מתן תורה היה אירוע חתונה חגיגי, אזי "כפיית ההר כגיגית" שקודם הייתה עבורנו רק מוקשה, כבר הופכת ממש לשערורייה… כעת הקושי שלנו עם אותה כפייה איננו רק היותה עומדת בסתירה ל'נעשה ונשמע', אלא היותה תלושה ומנוגדת לחלוטין למהות האירוע. הרי המרכיב שאולי הוא הכי משמעותי ובסיסי בנישואין הם הרצון והאהבה בין שני בני הזוג העומדים תחת החופה, והפיכת ההר כגיגית – הפוכה מהם בתכלית. וכי יש שעטנז גדול מהשילוב הזה – חתונה וכפייה?!

כאן עוזרים לנו דברי הבעש"ט שלמדנו. הבעש"ט מסביר שיש כפייה ויש כפייה – לא הרי הכפייה החיצונית כהרי הכפייה הפנימית.

אילו "כפיית ההר כגיגית" מתפרשת כהצמדת אקדח לרקה, אכן היא ההיפוך המובהק למהותם של נישואין. אבל לא כך הדבר. "כפיית ההר כגיגית", על פי תורת הבעש"ט, היא הפיכת התורה לעצם מעצמנו, כך שבעל כורחנו היא חלק מאתנו! נפשו של היהודי כמהה למימיה של התורה, כי רק הם יביאו אותה לרוויה. משקאות ממותקים ומלאכותיים אולי לרגעים יערבו לחיכה, אבל כעבור רגע קט רק יגדילו את צימאונה. כפיית ההר איננה מסמלת כורח חיצוני המאלץ אותנו לדבוק בתורה כנגד רצוננו, אלא דבקות בהכרח משום שהיא-היא מהותנו ועצמיותנו.

חברים יקרים, ההגדרה הזו – כבר ממש לא עומדת בניגוד לרעיון הנישואין. כשזוג נישא בשעה טובה ומקים יחד בית בישראל, מדובר באיחוד של שני חלקי נשמה שמאחוריו עומד לא אחר מאשר ה' יתברך. זה לא סתם חיבור שרירותי בין שני טיפוסים 'משלימים', אלא איחוד מחדש של שני חצאי נשמה שהיו מאוחדים בעבר הרחוק ליחידה אחת, טרם התפצלה הנשמה בשמים לשני גופים. ולכן, גם אם ברבות הימים משהו באהבה ידעך והרגש שהיה יתפוגג ויברח – על קשר הנישואין להמשיך ולהתקיים, החיבור נכון ומבורך.

אילו התחתנו בני הזוג מצד המשיכה ונישאו רק בשל האהבה, מסתבר שבהיעדרן של אלה מיד תתפרק החבילה. ההיגיון נותן שכשם ש"אהבה התלויה בדבר" הרי ש"כשבטל דבר בטלה אהבה", בוודאי כך גם להיפך – שכשדבר תלוי באהבה, אזי כשבטלה האהבה גם בטל הדבר…

אבל הנישואין על פי אמונתנו, הם חיבור של שני חלקי נשמה אחת. אם כן, לא האהבה לבדה היא שמצדיקה את קיומם, אלא היותם אחד בעצם נשמתם. כביכול הם 'אנוסים' להקים יחד את ביתם, שרק כך יוכלו להגיע אל שלמותם. זיווגם "נכפה עליהם כגיגית".

זה מה שנוצר עם כפיית ההר במעמד מתן תורה: למן אותו הרגע והלאה נעשו ישראל והתורה בדוגמת שני חלקי נשמה זהה, והם אנוסים כביכול לדבוק בה וללכת לאורה. אין זה אונס חיצוני ולא כורח כוחני, אלא הכוונה היא שרק בתורה יימצא כל אחד את ה'אני' שלו.

עשרת הדברות לא נכתבו בדיו על הלוחות, אלא אותיותיהם היו חקוקות מצד לצד. בשל חקיקת האותיות משני עברי הלוחות – האותיות ם' וס' שבלוחות "בנס היו עומדות", כי ל'תוך' של שתי האותיות הסגורות לא נשאר במה להיתלות. וכאן הבן שואל: לשם מה נדרש הנס הזה? הרי הקב"ה יכול היה לחסוך את הנס ולא לעשותו לחינם, אם היה כותב על הלוחות בדיו או חוקק רק עד חציים!

אלא שהחקיקה מצד לצד הייתה חשובה ביותר – היא העבירה מסר מהדהד: כשם שהחקיקה אחת היא עם האבן, כך גם היהודי והתורה – אחד!

כך אפשר להבין את דברי המשנה המפורסמת לפיה: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לכאורה, איך אפשר לומר שמי שעוסק בתורה ומחויב להוראותיה הוא הוא הבן חורין האמיתי? כיצד 613 חוקים המגבילים אותנו כביכול על כל צד ושעל הופכים לבשורת חירות? האם חוקים והגבלות לא מאפיינים דווקא את העבדות?

והתשובה היא – כאמור: התורה איננה אסופת חוקים הכופים על היהודי הנהגה הסותרת את רצונו הפנימי ומאוויי נפשו, אלא כאלה העולים בקנה אחד עם מהותו ועצמותו. כשם שאדם בעל אלרגיה לגלוטן יהיה בן חורין אמיתי רק אם יימנע מאכילתו ובכך ישמור על בריאותו, כך גם היהודי הוא בן חורין רק כשנמנע מאיסורי התורה (שכלפיהם יש לו אלרגיה גנטית) ומקיים את ציוויה, אשר הם המעניקים לנפשו את מזונה ומביאים אותה להרמוניה ושלווה.

זה עומק התשובה של הרבי לגברת רודס שכל שיטוטיה במזרח הרחוק – פיזית כרוחנית – לא היו אלא חיפוש ויגיעה אחר הקב"ה, יגיעה שבזכותה תגיעה גם למציאה שלמה. כיוון שזמן שכפה ה' על ישראל הר כגיגית לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, הוא איחד לעד בין התורה לנשמה – הרי שכל ופעולה וחיפוש של איש ישראל, במודע או שלא במודע, הם חיפוש אחרי ה'.

באחת מטיסותיו, עבר הרב שמואל לו – שליחו של הרבי בלונדון – כדרכו בין נוסעי המטוס, תר אחר יהודים והציע להם להניח תפילין. "אולי אתה יהודי?" שאל ר' שמואל נוסע שתווי פניו 'החשידו' אותו כיהודי. "כן", השיב האיש. "ותרצה להניח תפילין?" שאל ר' שמואל, "לא-לא-לא", השיב האיש נמרצות כמבקש לדחות על הסף את הרעיון. "אני כבר סיימתי עם אלוקים!" המשיך האיש, "משפחתי נהרגה בשואה, חיי הם רצף של צרות ותלאות, ואלוקים אף פעם לא הראה את פניו. שום דבר! אז זהו, ניתקתי קשר אתו…"

ר' שמואל הוא איש פיקח ואמר לו מיד: "זה שאתה מכריז על ניתוקך ממנו, שאינך מניח תפילין ונטשת את מסורת אבותיך, זה בדיוק מה שמעניק את הניצחון להיטלר. הוא הרי רצה להרוג בעיקר את ה'יהודי' שבך. הניתוק שלך הוא חתיכת הצלחה עבורו"…

"אתה מציע שאנצח את היטלר?", שאל היהודי רטורית, "אותי הוא כבר ניצח!". ואז הוא החל מונה על אצבעותיו את בני משפחתו שנהרגו בשואה באכזריות: "את אשתי הוא לקח לי", הצביע על אגודלו, "ואת אבא ואת אמא" וכך הוא פירט רשימה ארוכה ואיומה, כשהוא שב ומפטיר: "אותי הוא כבר ניצח".

ר' שמואל שהבין את כאבו והשתתף בצערו, הניח לו מבלי אומר ודברים ופנה לבחור צעיר שישב כמה כיסאות משם והציע לו להניח תפילין. הנער סירב תחילה, אך אימו עודדה אותו להניח והוא מיהר להפשיל את שרוולו. בזווית עינו הבחין ר' שמואל שהיהודי ש"סיים עם אלוקים" בוחן אותו ואת הנער הצעיר המניח תפילין וחשב לעצמו: "מי יודע, אולי בכל זאת הוא ייעתר"…

כשסיים הנער את את קריאת שמע, הזדרז ר' שמואל לחלוץ את התפילין ופנה שוב אל היהודי כשהוא מהמהם: "נו?" כאומר, "אולי בכל זאת? ראית הרי שזה לא עסק ארוך ומרוכב". הביט היהודי לרגע קצר בר' שמואל כחושב על תגובתו ואז אמר: "אם אניח פעם תפילין – זה לא בשבילי אלא רק בשבילך". לר' שמואל יש אוזן רגישה והוא ראה באמירה הזו פתיחת פתח. "אם אניח פעם", זו כבר איזושהי נתינת מקום והיתכנות, גם אם עתידית וקטנה. ר' שמואל עט על האמירה הזו ואמר: "גם אני איני מניח תפילין בשביל עצמי בלבד. כשאני מניח בכל בוקר את התפילין אני עושה זאת גם בשבילך ובשביל כל אחד ואחד מאחיי – בני ישראל. אני רוצה להכניס את התפילין שלי לחשבון הזכויות הכללי של עמנו. חשוב לי שנתאחד ונתחבר כולנו".

ר' שמואל אמר את דבריו בהתרגשות וכוונת אמת, ומסתבר שהדברים נכנסו אל לב היהודי שאמר: "אוקיי, תביא לי תפילין".

לקראת סוף הטיסה הגיעה אשתו של היהודי דנן אל ר' שמואל ואמרה: "אני אסירת תודה לך, אתה ריפאת אותו!" ר' שמואל ניסה להבין כיצד הוא בדיוק עשה את זה, והאישה סיפרה ש"מהרגע שבעלי הניח תפילין הוא יושב ובוכה. את כל הכאב שהוא נשא עמו מאז השואה הנוראה הוא מוציא החוצה. בזכות התפילין שהנחת לו, ראיתי אותו בפעם הראשונה מחייך באמת. הוא מאוד נרגש ואמר לי רק שתי מילים: חזרתי הביתה".

לחיים, לחיים ולברכה! חברים יקרים, זה הכוח שהקב"ה הכניס בכל אחד מאתנו באותה "כפייה כגיגית". הקב"ה קשר לעד בינינו לבינו, בינינו לתורתו. יהודי לא באמת יכול "לסיים אתו". יהודי המתכחש לבוראו, בעצם מתכחש לעצמו. המצוות "הם חיינו", התורה היא האוויר לנשימתנו, ובקב"ה חבוקה ודבוקה נפשנו. ויהי רצון שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, כי הם חיינו!