בעדות וקהילות ישראל יש מנהגים שונים ביחס ליום ט"ו בשבט. יש כאלה שעורכים סדר שלם של פירות לצד תיקונים תפילות וברכות, יש המתעלמים ממנו, ויש המסתפקים בטעימת פירות יבשים, כל אחד לפי מנהגו. אבל המשותף לכולם הוא – וזה הדבר המעניין – שלכל הדעות מציינים יום זה בחודש שבט, שבתקופה זו בארץ ישראל הפירות עדיין אינם גדלים על האילנות.
למה חוגגים ומקדישים יום הקשור לפירות האילן כשבזמן הזה טרם רואים כלל את תוצאות עמלנו? הרי זה כמו לחגוג בר מצווה בגיל תשע, כשעוד לא התחייבנו במצוות… הרי יארכו עוד כמה חודשים עד שיהיה פרי ממשי בידנו, ואילו עתה רק מתחילה החנטה והצמיחה, ולמה מקדימים אנו את המאוחר?
האמת היא, שלפעמים התשובות הטובות ביותר נמצאות בתוך השאלות עצמן. נכון, את מה אנחנו מציינים בט"ו בשבט? את הפוטנציאל. את מה שעתיד להיות, את היכולת, התקווה והאפשרות לגדילה וצמיחה.
כל העתיד היפה של האילן על שלל פירותיו העסיסיים – הכל נובע מהרגעים האלה באמצע החורף, כשהעצים ערומים וקרירים ובמבט חיצוני נראים יבשים וחסרי חיים. דווקא עתה אנו מציינים את ראש השנה לאילנות, מפני שאנו יודעים שמתחת לפני השטח הכל כבר חי, פועם ועובד, ולנו לא נותר אלא להמשיך לעשות ולפעול את המוטל עלינו.
זהו המסר העמוק של ט"ו בשבט: אנחנו צריכים לחגוג ולשמוח בתהליך עצמו, ולא רק בסופו ובתכליתו. לא תמיד מה שנראה על פני השטח יבש ומשמים הוא אכן כזה. לפעמים מסתתרת צמיחה אדירה דווקא מעבר למראה עינינו, ועלינו להאמין ולבטוח ולהמתין – ואז נזכה בעזרת ה' לראות במשאלותינו מתגשמות.
בד בבד, בל נשלה את עצמנו. צמיחה היא אכן תהליך מורכב, ארוך ומייגע, אבל הוא לא אמור להיות דיכאוני. ולכן, אפשר לחגוג את התהליך עצמו, את הצעדים הקטנים שבסופו של דבר מובילים ומשלימים מסע ארוך.
מחקרים רבים מלמדים שעל מנת להגיע להתמחות מסוימת, להיות מקצועי ברמה כדי לשחק במגרש של הגדולים – על המתלמד להשקיע עשרת אלפים שעות של אימון והתמדה בתחום הספציפי שבו הוא שואף להצטיין.
אכן כן, עשרת אלפים שעות זה הרבה מאוד. אבל המחקרים הללו בדקו את האנשים המצליחים בהיסטוריה – ספורטאים, שחמטאים, מוזיקאים, מלחינים, סופרים ואפילו פושעי-על – וכולם לימדו שדווקא עבודה מתמדת ומתמשכת, בעקביות ונחישות, היא שהובילה אותם להיות גאונים בתחומם.
לא פלא, אם כן, מדוע רבים כל כך מתייאשים בדרך וזונחים אותה. מי מסוגל להתמיד בצורה כזו, להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לראות עדיין תוצאות בשטח?
מבחינתי, זהו המסר העיקרי של ט"ו בשבט: אנחנו לא חוגגים ראש השנה לעצים מתים, אלא לעצים שבתהליך צמיחה וגידול. כלומר, שמחים על הפוטנציאל עוד לפני שרואים תוצאות בשטח. עלינו ללכת בדרכי ה', כמצווה עלינו "והלכת בדרכיו", והרי "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". מה זה אומר? שעלינו להשתדל לאמץ יותר ויותר את המבט שרואה פנימה, ולשמוט את ההסתכלות השטחית הקובעת לפי מה שנראה על פני השטח.
אומרים שאיינשטיין לא התחיל לדבר על גיל ארבע ולא ידע לקרוא עד גיל שבע. הוא לא התקבל לבית הספר בו רצה ללמוד בשוויץ. גם חבריו ומוריו חשבו שהוא מוזר, אבל מי מכיר אותם היום? גם לואי פסטר לא הצליח בלימודים ולעגו על התאוריות שלו, אבל הוא הציל מיליוני אנשים, בלי גוזמה.
דווקא כשיורד שלג על העצים, אנחנו יודעים שבתוכם פנימה מתחולל תהליך של בשלות והכנה, כזה שיוביל לצמיחת פירות שמהם נצליח לגדל עוד פירות ועוד עצים ועוד פירות עד עולם.
"כי האדם עץ השדה" – כמו האילן כך גם בחיי האדם: לפני כל יצירה חדשה הוא נכשל כמה פעמים, הוא נסוג צעד לאחור לפני שהוא מזנק קדימה, וגם כאבי הלידה מבשרים על נשמה חדשה היורדת לעולם.
בימים עברו בקהילות היהודיות באירופה, יצאו לאור ספרים מיוחדים עבור אלו שרצו ללמוד את היסטוריית העולם וחכמת הטבע על מנת להחכים או להבין עניינים תורניים. אחד מהם הוא הספר 'ראשית לימודים', שהיה פופולרי בקרב רבים.
במאמר של ה'צמח צדק' זי"ע (בספרו 'אור התורה' פרשת בשלח, בה חל בדרך כלל ט"ו בשבט), הוא מצטט מהספר הזה אודות שני סוגי שלטון: יש ממלכה שאנו קוראים לה היום רפובליקה, כזו שגם אם יש בה מלך הוא אינו השליט הבלעדי. על המלך להתייעץ עם הסנט או הקונגרס בדברים הנוגעים להנהגת המדינה. לעומת זה, ישנו סוג מלוכה אחר שהצמח צדק קורא לה "מלכות בלתי מוגבלת", בה המלך לבדו הוא השליט הבלעדי. אין לו כל הגבלה של מועצה כלשהי הכובלת את ידיו מלעשות כל אשר ברצונו.
הצמח צדק משתמש במשל זה על מנת להסביר שני סוגי מודעות – שם אלוקים ושם הוי'ה:
שם אלוקים – בגימטריה 'הטבע' – מורה על הנהגת הטבע כפי שנקבעה על ידי הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו, והטבע עושה את שלו. זה דומה למלוכה המוגבלת על ידי השרים וחברי המועצה העליונה, ובכך גדולתו ורוממותו של המלך אינה ניכרת כל כך, שכן היא מוגבלת ומכוסה. זה גם פירוש המונח 'טבע', כמוסבר בחסידות שהוא מלשון "טובעו ביום סוף" (כנאמר בשירת הים בפרשת בשלח) – דבר נסתר ומכוסה, ומלשון "מטבע שטבעו חכמים" – דבר קבוע ומוגדר, כלומר שאנחנו יכולים לדעת מה יתרחש לפנינו בהתאם לחוקים שקבע הקב"ה בבריאה.
לעומת זה, שם הוי'ה – במשמעות של 'היה הווה ויהיה' – זו הנהגה שלמעלה מן הטבע. זו מלכות בה ניכרת במובהק גדולתו של המלך, וביחס לקב"ה אלו הם הניסים שלמעלה מן הטבע בהם ניכר כוחו יתברך.
יהודי אינו מוגבל לדרכי הטבע המכסות ומטביעות את האלוקות. אם רק ירצה, יכול הוא לדבוק בשם הוי'ה – במלכות האלוקית הבלתי מוגבלת, וממנה לינוק כוח להתגבר גם על מה שנראה כחוק טבע או כעובדה ממשית.
ולענייננו: גם כשהכל מסביב נראה חסר חיים ואין פירות או עלים על העצים, יהודי יודע שהחוקים האלו לא נכתבו עבורו. על ידי דבקותו בתורה ובמצוות הוא מתעלה למדרגה שלמעלה מהטבע, וממנה שואב הוא חיים עליונים המצמיחים פירות בעולם הזה ובעולם הבא.
לפני מספר שנים נערך סיום הש"ס ללומדי הדף היומי, ואחד המעמדים הגדולים והמפוארים התקיים באצטדיון מטלייף בניו ג'רזי, בו התאחדו לכבודה של תורה כ-90,000 יהודים. האמת היא שעצם הישיבה המשותפת של כל כך הרבה יהודים שפרצופיהם ודעותיהם אינן שוות, זו כבר חגיגה. זכורני שדמעתי כשהבחנתי ביהודי המתקרב לגיל 100, ניצול אושוויץ, שהשתתף באירוע יחד עם ארבעה דורות של צאצאים. זו הנקמה היהודית האמיתית.
מארגן האירוע, יו"ר 'אגודת ישראל' באמריקה ר' שאול ורדיגר, סיפר דבר מדהים. הוא המייסד והמנכ"ל של חברת Outerstuff, אחת החברות המובילות בייצור בגדי ספורט לילדים בצפון אמריקה, אך לדבריו "מעולם לא ידעתי למה הקב"ה הכניס אותי לסוג כזה של עסקים. בכלל לא מצאתי עניין בספורט, ובקושי אני יכול למנות עשרה שחקנים בשמותיהם. אבל כשחיפשנו מקום שיכיל 90,000 יהודים שלומדים גמרא כל יום במשך שבע שנים, חשבתי לעצמי: למה לא ללכת בגדול ולעשות את זה באצטדיון מטלייף?
"רק כדי לסבר את אזנכם, זהו מקום שנבנה בעלות של 1.6 מיליארד דולר, האצטדיון היקר ביותר שנבנה אי פעם, ולכן חבריי חשבו שאני קצת מגזים. אבל אני לא התעצלתי, טלפנתי למנהלי מטלייף – חלקם יהודים נחמדים – והם הסכימו להשכיר לנו את המקום לסיום הש"ס.
"הגענו לפגישה האחרונה, בה נחתום על החוזה לגמר העסקה, ואז קם אחד היהודים שנכחו שם ואמר שהוא רוצה לומר כמה מילים. הוא הציג את עצמו כמי שתכנן ובנה את האצטדיון, ואלו דבריו: עשר שנים מחיי הקדשתי כדי לתכנן ולבנות את המקום האדיר הזה, אך ככל שהתבגרתי התחלתי לשאול את עצמי – מהי מטרת חיי? מה השגתי בכל שנותיי? תחושת ריקנות עלתה בי. במשך עשר שנים בניתי אצטדיון, בשביל מה? האם זו הסיבה לירידת נשמתי ירדה לעולם הזה? הרגשתי חרטה עמוקה. אני יהודי, ונשמתי השתוקקה למשמעות אמיתית… אבל היום, כשאני שומע שהאצטדיון ישמש 90,000 יהודים שיתפללו וילמדו תורה יחד, ישמחו ויחגגו את יהדותם ואת התורה הקדושה, אני מבין מדוע משמים זיכו אותי בבניית האצטדיון הענק הזה!"
הסיפור המיוחד הזה השאיר אותי עם לקח אחד: עלינו לשחרר את התפיסה שהחיים חייבים להיראות בצורה מסוימת. התוכניות של הקב"ה מסתוריות הרבה יותר ממה שאנו חושבים, וגם אם יש אילנות חשופים וערומים לנגד עינינו, ייתכן שצמיחה אדירה הולכת ובאה.
אחת התורות החביבות עליי ביותר הוא פירושו של ה'שפת אמת' להתוודעותו של יוסף הצדיק לאחיו – "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה". כשיוסף חשף את זהותו, האחים הבינו שבעצם עד לרגע הזה הם ראו רק את יוסף החיצוני, לא יוסף האמיתי. הם חשבו שהם משוחחים עם הנכרי המשמש בתפקיד ראש ממשלת מצרים, כשלמעשה הוא היה אחיהם האובד, בשר מבשרם.
למעשה, לפתע הם הבינו שנקודת התצפית שלהם על המציאות היתה עד עתה חיצונית, והדבר פתח את לבם להכיר באמת כואבת ועמוקה יותר: הם מעולם לא הכירו את אחיהם. אפילו כשהם ראו אותו, הם אף פעם לא הכירו אותו באמת.
אדמו"ר הזקן מפרש את הפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו", שיוסף זיהה בקלות את הקדושה הפנימית של אחיו, כי הלא הם חיו את חייהם כרועי צאן המתבודדים במרחבי המרעה ועוסקים בעבודה רוחנית, בתפילה ולימוד תורה. אולם בה-בעת הם מצדם לא הכירוהו וזיהו אותו. להפך, הם ראו בו נטע זר שאינו הולם את עבודת ה' של משפחת בני ישראל.
אך כאשר יוסף הכריז "אני יוסף", זה לא היה רק גילוי חיצוני של זהותו, אלא הדבר בא להעיד מי הוא מבפנים. הם הבינו לפתע כיצד חלומותיו התממשו, וכיצד הוא נועד לחיות כיהודי ירא ה' בתוך הממלכה המצרית, ובכך להשפיע על העולם ולהציל רבים מרעב גשמי ורוחני. זו היתה הפעם הראשונה בה אחי יוסף קלטו את הקדושה הפנימית שבו, ולכן "לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". ומה שהחריד אותם יותר מכל היתה החרטה על שהם גרמו לו צער ופירשו לא נכונה את דמותו הפנימית ועבודתו הרוחנית.
לכן אמר להם יוסף "אשר מכרתם אותי מצרימה" – "אשר" גם מלשון אושר, כפי שרש"י מפרש את התיבות שנאמרו במשה רבנו ביחס ללוחות הראשונים "אשר שיברת" – "ישר כוחך ששיברת". יוסף מודה לאחיו על שבזכותם הגיע לאן שהגיע, הוא מאושר ואין לו כלפיהם כל טענה.
יוסף לא היה אדיש לכאבו ולסבלו. לבו היה פתוח ורגיש מאוד, הוא בוכה יותר מכל אדם אחר בסיפורי התורה. הוא לא הדחיק או הכחיש את ייסוריו, אבל תמיד ראה את חייו כמשקפים את רצון ה'. הוא גילה את המשמעות והתכלית העמוקה במסע שלו, כזו שמעולם לא היה יכול לתכנן לבד.
אילו היה יוסף מבלה את שני העשורים הללו בלימוד בחברותא עם אביו יעקב, בהחלט היה מגיע לשיאים רוחניים כבירים. אבל רק דרך ההתמודדות שלו עם מצרים, עם משפחת פוטיפר, עם קשיי המאסר ועם שלטונו של פרעה, הוא נעשה יוסף הצדיק, מנהיג הדור, "נוהג כצאן יוסף".
אחיי היקרים, אל לנו להיות מקובעים בציפיות שלנו מהחיים. הבה נאפשר לעצמנו להפנים את הרעיון שהמסע של חיינו, על כל עליותיו ומורדותיוו, דווקא הוא שיאפשר לנו בסופו של דבר לגלות את תכלית חיינו. כי כך מלמדים אותנו האילנות – לצמוח מתוך השממה.
