דיבורים בהתוועדויות עלולים להיות דברים בטלים, זה לא נמדד על־פי התוכן של הדברים אלא אם הם פעלו את פעולתם או לא; אם הדברים אינם עושים שום פעולה בכלל אז הדברים הלכו והתבטלו והם דברים בטלים כפשוטם. זה דבר שלא תלוי רק באומר אלא תלוי גם בשומע, וגם אם השומע ראוי, זה תלוי כמה הוא הקשיב. כתוב "החי יתן אל ליבו". אם החי לא נותן אל ליבו שום דבר לא יועיל, הדברים יכולים להיות נפלאים אבל הם לא ישנו שום דבר. אז אולי נדבר הפעם על דברים לא בטלים.
לפני שנים הייתי בהתוועדות י"ט כסלו ובסוף הלילה רוב האנשים היו מתחת השולחן, וגם מי שנשאר היה נראה די מנומנם. בבוקר שאלתי את המשפיע: "מה אני לוקח איתי, איזה דבר חכמה?", והוא ענה לי: "מה שתזכור, זה מה שתיקח איתך". אין הגדרה לדברים בטלים במקום או באותו זמן – מה שפעל היה דברים לא בטלים, ומה שלא פעל – הוא חסר משמעות.
הדבר הראשון שקורה בהתוועדות הוא דבר פשוט: אנשים יושבים ביחד ומחבבים אחד את השני. יש שיר עממי של חב"ד באידיש שמתאר התוועדות: "מה עושים בליובאוויטש? אומרים 'לחיים'! ורוקדים במעגל!", וישנה גם אימרה קנונית של חסידים שמייחסים אותה לאדמו"ר הזקן בשם בנו של המגיד ממזריטש: "מה שיכולים עשרה יהודים לעשות בהתוועדות – גם המלאך מיכאל איננו יכול לעשות".
באופן דומה, אחת המעלות הגדולות בבתי כנסת פשוטים היא שכולם יושבים ביחד – לא בהכרח שכולם אוהבים אחד את השני – אבל כולם יושבים ביחד. איפה יש מקום כל־כך דמוקרטי? מקום שגביר גדול וחנווני פשוט שאין לו כסף ואף־על־פי־כן הם יושבים אחד ליד השני וכולם שווים בתור חברים למניין. לבית כנסת ישנם כמה שמות – "בית תפילה", "מקדש מעט" ועוד, אבל השם הפשוט הוא "בית הכנסת" – בית התכנסות, בבית הכנסת אחד מגהק, אחד משהק ואחד לומד, וכולם ביחד הם קהילה קדושה. זה קורה בכל בית כנסת וזה אמור להיות גם בהתוועדות – קבוצה של אנשים שונים מתיישבים ביחד, כמו ארבעה חיילים שיושבים בטנק ומזיעים יחד ואחד מריח את השני – או שהם יריבו או שהם יהפכו למשהו ביחד – ובהתוועדות זה גם כן ככה; אוכלים, שותים ולפעמים רוקדים ביחד ומרגישים ביחד.
ב"יחד" הזה יש מעלות שמגיעות עד כסא הכבוד. הדרגה הגבוהה ביותר של הנשמה נקראת "יחידה", כי היא המקור של כל נשמות ישראל ובה הן מתאחדות לנקודה אחת. בדרגות הפשוטות יש הבדל ביני לבין יהודי אחר, אבל ביחידה אנחנו מאוחדים.
יוצא שבהתוועדות יושב אחד עם השכן שלו, והם יושבים למעלה מעלה מגן עדן העליון, כפי שיושבות הנשמות ביחד – מצטופפות בכנסת ישראל.
הדבר הראשון שאנחנו עושים בהתוועדות הוא לשבת ולהסתכל אחד על השני, ולנסות להוריד מעלינו את כל הכיסויים שרובם שווא ושקר. אחד הוא למדן גדול והשני עם־הארץ גדול, ולשניהם לא ראוי לשבת במקום אחד; אך מצד שורש הנשמה, שניהם נמצאים הרבה למעלה מזה. כשיושבים ביחד, שותים יי"ש ואוכלים עוגיות, מגיעים לשורשים הראשונים של המציאות. במי נמלך הקדוש ברוך הוא כשברא את העולם? בנשמותיהן של צדיקים. הם עדיין לא היו אז צדיקים, הם היו נשמות ערומות וחסרות כל, נשמות שהיו לפני היות, לפני מתן תורה, לפני גן עדן וגיהנום, לפני היות עולם, נשמות של צדיקים ורשעים, והקדוש ברוך הוא שאל אותם האם לברוא עולם. הוא שאל את נשמותיהם של ישראל, הם ישבו ביחד כמו שיושבים יהודים במקווה, והחליטו אם יהיה עולם וגן עדן וגיהנום או לא.
כששניים יושבים בהתוועדות ואחד חושב על חברו "אפשר לסבול אותך" וגם השני חושב אותו דבר, זה הבסיס של אהבת ישראל. אז נשתה לחיים ונחשוב על זה. לחיים!
השאלה הכי חשובה והכי רלוונטית בכל יום היא: איך אפשר לעשות שמחר יהיה טוב יותר מהיום? מה אעשה מחר שלא עשיתי היום? באותו אופן, הסיום האמיתי של כל התוועדות צריך להיות מה אני עושה מחר. מה אני יכול לעשות טוב יותר. משהו ועוד משהו הופך להיות משהו גדול.
השאלה היא האם זזתי. אדם לפעמים יכול להגיד לעצמו "למדתי היום משנה אחת" – אשרי חלקו. הוא עשה משהו. אם בנאדם היה עושה חשבון כמה זמן הוא חי וכמה הולך להבל ולריק אז משנה אחת זה לא הרבה, אבל אם אדם למד משנה אחת היום שהוא לא למד אתמול, זה דבר גדול שיש לו משמעות.
התמצית של התוועדות היא "אז נדברו יראי ה'… ויקשב ה' וישמע", אחד אומר לשני: "מה יהיה איתנו?" והשני עונה לו: "אולי נעשה תשובה".
בהתוועדות יושבים אנשים ומסתכלים זה על זה בעין טובה, ולכן זו הזדמנות לתת למישהו יד. גם אם אני לא יכול לשנות בתוכי משהו, אני מסוגל לתת יד למישהו אחר. אמרו פעם: "שלשה לא טובים כשהם זקנים: סוס זקן, חייל זקן, וחסיד זקן. סוס זקן לא יכול לרוץ יותר, אז מוטב לפשוט את עורו. חייל זקן לא יכול כבר להילחם, אז גם הוא מיותר. חסיד זקן – אם הוא זקן, הוא כבר צריך להפוך לרב". לעולם אדם לא יוכל להשפיע מעל למדרגתו, אבל בגבולות שלי, יש אנשים שאני יכול לעזור להם ולתת להם יד.
העולם שלנו נראה יותר ויותר כמו איים רחוקים באוקיינוס, לאדם כבר לא אכפת מחברו. אנשים צריכים מישהו שיחייך אליהם, שיעשה להם יום חדש, אם אני עוזר להם אולי אני לא משנה את כל העולם, אבל משנה חיים של מישהו.
אז אם אני לא יכול לתקן את עצמי, אם אני כבר גמור, אני עדיין יכול לתקן אחרים. כשיושבים שבת אחים, אני יכול לראות מישהו שלא שמתי לב אליו ולחשוב איפה אני יכול לעזור לו. האדמו"ר הזקן דיבר על דברים נשגבים, על השמים שלמעלה, אבל מה עושה מישהו שיש לו כאב בטן? אני יכול לנסות לעשות שמים חדשים, זה קשה, ואני יכול לתת למישהו יד ולעזור לו. אני יכול לתת לו יד, לחייך אליו ולהגיד לו שיהיה טוב, את זה אני יכול לעשות. איך אני יכול להגביה את השמים של עצמי? אולי אני לא יכול, אבל אני יכול לעשות שמישהו לא יכרע מתחת למשא שלו, ואז העולם שלנו זז קצת.
אנחנו מחכים לעת קץ, לנקודה שבה כל העולם יתחיל להאיר, לזמן בו יאמר הקדוש ברוך הוא: "נמאס לי מכם, גמרנו, אתם לא יודעים לספר את הפרק הזה של הסיפור כמו שצריך, תם ונשלם, עכשיו הפרק הבא. לצפות מהאנשים האלו לתיקון גדול יקח יותר מדי זמן, אין לי סבלנות, נשלח את המשיח שיעשה סדר בעולם, בכל זאת בני אדם הם ילדים שלי".
מה נעשה בינתיים? כל אחד צריך לנסות לעשות. לשם משל: בנאדם שיש לו גינה יכול להוציא את הסרפדים מהגינה שלו, האם זה שינוי גדול בעולם? לא, אבל לפחות יש שם פחות סרפדים. האם אני מצליח לעשות כל מה שאני יכול לעשות? לא, אבל זזתי קצת. אם היום לא היה כמו אתמול, אז זזתי קצת. לפעמים "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אבל החבוש יכול להתיר אחרים, אז תעזור לאחרים לצאת. לחיים!
